אור ברסלב
קול הרמז מועד שבת › פרק כד משנה א

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

שבת · פרק כד משנה א

פרק כג משנה ה

מניחו. לא תני נותנו על החמור, משום דאינו משים אותו על החמור אלא כשהוא מהלך ונמצא שאינו עושה רק הנחה, וכך נוטלו הימנו קודם שיעמוד כדי שלא יעשה החמור הנחה אלא הוא מניחו:

הרע"ב ד"ה מי וכו' - דאין אדם מעמיד וכו'. הר"ן האריך ליישב מאי שנא דהכא אמרינן (קמג,א) האי טעמא דאין אדם מעמיד עצמו על

ממונו ומשום הכי שרינן ליה, ואילו בפרק כל כתבי (קיז,ב) גבי דליקה לא שרינן ליה, ולא חיישינן לטעמא דהכא דאי לא שרית ליה אתי לכבויי, והר"ן ז"ל חילק עיין שם. ולעד"נ חדא דהולכת ארבע אמות לגבי אינשי לא חשיבי כולי האי, וכדכתבו התוס' ריש מכילתין, ואיכא למיחש טפי מלכבויי. ועוד דהכא אי שרית למיהב לנכרי תו ליכא לחוש למידי, אבל גבי דליקה אם היו מתירין לו להציל חיישינן שמתוך שהוא בהול ישכח שהוא שבת בזמן ההצלה ואתי לכבויי, וכן מוכח מדברי רש"י שכתב שם קי"ז ב' וז"ל, אי שרית ליה לאתחולי בהצלה כולי האי מתוך שהוא בהול מנשי ליה לשבת ואתי נמי לכבויי:

תי"ט ד"ה נותן וכו' - ויש להקשות וכו'. הא לא קשיא, דהכי קאמר ואם המתין להניחו עד שתחשך וכו', ולא זו קושיא דהרא"ש על רש"י, אלא קושייתו היא מדפרכינן עליה בגמרא (קנג,ב) והלא מחמר, ומשני מניחו עליה כשהיא מהלכת, משמע דמשחשיכה מיירי. ולהא יש נמי לומר דהמקשן הקשה דמחמר בשבת היא, ודעתו על מה שכתב אחר כך, והלא אי אפשר שלא תעמוד להטיל מים ונמצאת עוקרת ומנחת בשבת, ולא הועיל כלום שנתנו מבעוד יום. וגם לקושיא השניה שהקשה הרא"ש, י"ל דמתניתין דהכא היא (פ"א מ"ד) מהשמונה עשר דברים שגזרו בעליית חזקיה ורבו בית שמאי על בית הלל, ולכן בעי גמרא מה ראו בית שמאי להקל בכאן. ועוד י"ל דהכא לאו אורחא דמלתא למיקץ שכר ואפילו הכי שרי בלאו הכי, משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו:

שהמעות מוקצים וכו', ומשום הכי לא קתני נותן כליו לנכרי:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה