קול הרמז מועד· רבי משה זכות
שבת · פרק כא משנה א
הרע"ב ד"ה תרומה כו' - לאו וכו'. משמע דסבירא ליה כדעת תוס' והר"ן דתרומה טמאה אסורה לכלבים, דאלת"ה בת טלטול היא לאכילה
לבהמה, ועיין מה שכתבתי בפרק קמא דפסחים משנה ג':
תי"ט ד"ה והאבן בידו וכו' - בתינוק וכו'. ומשום הכי לא תני נוטל אדם את הקטן אלא תני בנו, כלומר החביב לו:
ד"ה והאבן בתוכה וכו' - וכבר חזר בו וכו'. אבל קשה דאם כן הויא לה מתניתין יתירה, דמאבן בקרויה שמעינן ליה לדין דופן. ועוד דסתם כלכלה בפירות מיירי, וכדתנן בפרק ג' דערובין משנה ח', מתנה אדם על הכלכלה. ונלע"ד אליבא דהרמב"ם דסבר דלעולם מתניתין בפירות מיתוקמא וצריכים לכל השלשה תנאים, והכא במאי עסקינן שאותה האבן אינה אדוקה בתוך חור הכלכלה אלא מונחת על החור מבפנים כדי לסתום הנקב, ולהכי כד אקשינא (קמב,א) ולינערינהו, מוקי שפיר באבן הסותמת, ואי הוה מנער הכלכלה תשמט האבן מעל החור ויפלו הפירות. ומשום הכי רוב הספרים ל"ג אלא. אבל מתניתין עיקרה לאשמועינן דין כלכלה מלאה פירות והאבן בתוכה. האמנם הדין שכתב הרמב"ם בפרק כ"ה (הט"ז) לא שחזר ממה שכתב בפירוש המשנה, שהדין דין אמת ונלמד מאבן שבקרויה. אחר כך מצאתי בחכמת שלמה שהגיה דבור תוס' המתחיל ונשדינהו (קמב,א) לפירי להוסיף בו הרבה יותר ממה שכתב לפנינו. ובתחילה כתבו שם התוס', שלפי אוקמא דדופן לא צריכנא לשנוייא קמא דפירות המטנפין, ואחר כך כתב וז"ל, אי נמי השתא יש להעמיד נמי בפירות המטונפין דאם לא כן נוכל להשליך הסל בקרקע ולהוליך בכלכלה מעט מעט כמה שתוכל להחזיק עד מקום הפחת, מ"ר, עכ"ל. והרי שסבירא ליה דמתניתין לעולם איירי דאין פירות בכלכלה, וקמ"ל דדוקא הכא דאית בה צורך לאבן לסתום הנקב ואי אפשר להשליך הפירות דמטנפי אז מותר לטלטל הכלכלה עם האבן: