אור ברסלב
קול הרמז מועד שבת › פרק יח משנה א

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

שבת · פרק יח משנה א

פרק יז משנה ח

מפנין. מלה עברית מן (בראשית כד,לא) פניתי הבית. הרמב"ם:

מפני האורחים. מכאן דייקינן בגמרא (קכז,א) דגדולה הכנסת אורחים מהשכמת בית המדרש, מדקדים אורחים למדרש:

היבש. אמרינן בגמרא (קכז,ב) דוקא יבש אבל לח לא, מאי טעמא כיון דמריר לא אכלה. ומוכח דאבהמה קאי, וגירסת לעזים עיקר. וכן

נראה שכתב הרמב"ם פרק כ"ו מהלכות שבת (הט"ז) וז"ל, כל שהוא ראוי למאכל בהמה חיה ועוף המצויין מטלטלין אותו בשבת כיצד מטלטלין את התורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים אבל לא את הלח, עכ"ל:

בלוף. כתבו התוס' במכילתין (קכח,א ד"ה רשב"ג) דאף בחרדל מתיר רבן שמעון בן גמליאל כי היכי דלא ליקשי מדידיה אדידיה דבברייתא משמע דמתיר:

הרע"ב ד"ה מפנין תרומה וכו' - כיון דחזיא לכהן וכו'. מה שאין כן בתרומה טמאה דאף על גב דניתנה להנאתו של כהן מכל מקום

אסור להאכילה לבהמתו, לרש"י במכילתין (קכו,ב) דוקא בשבת משום שריפת קדשים, ולתוס' (כה,א ד"ה כך) והרז"ה והר"ן אפילו בחול אסור, דסברי דדוקא להסקה ניתנה ולא לאכילת בהמה, וכבר הארכתי בזה בפ"ג דפסחים מ"ג: ד"ה ומעשר שני וכו' - ושמעינן וכו'. עיין מה שכתבתי רפ"ז דברכות: ד"ה אבל לא וכו'. ואף על גב דקיימא לן (מג,א) טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן, וכדכתב הרמב"ם פכ"ה מהלכות שבת

הי"ט , היינו לענין ביטול כלי מהיכנו שלא החמירו בו כמו לענין טלטול בידים. תוס' (קכח,א ד"ה אבל). וא"ת מאי דוחקיה לאוקמי בטבל דרבנן לוקמיה אפילו בדאורייתא והא קמ"ל דאסור בטלטול. וי"ל דאין הכי נמי אלא דהא עדיפא ליה לאשמועינן דאפילו דרבנן אסור לטלטל בידים ואפילו במקום מצוה. ועוד דהאי תירוצא איצטריך ליה בדוכתיה אחריתא וכעין שכתבו התוס' גבי דמאי (קכז,ב ד"ה דאי). כנ"ל. ומשום הני טעמי לא תני תנא מדומע בהדייהו. ועוד דרבי יהודה סבירא ליה לקמן בפרק כ"א (מ"א) דאפילו לכתחילה מעלין את המדומע ותנא נקט הכא כדנקט בשאר דוכתין. ועוד דבפלוגתא לא מיירי:

ד"ה ולא את וכו' - שנתמרחה בכרי וכו'. עיין מה שכתבתי ר"פ ז' דברכות:

ד"ה לוף וכו' - ורמב"ם פי' וכו'. וכן אמרו בירושלמי דשביעית פרק ה' ה"ב לוף מין בצלים:

ד"ה לעורבים, - כגון עשירים וכו'. כן כתב רש"י (קכו,ב) וטעמא משום דבעינן בהמות המצויות אצלו ושעליהם פרנסתן:

תי"ט ד"ה אפילו וכו' - כדאמרי אינשי וכו'. זו מימרא דשמואל (קכו,ב) אבל כל הפוסקים פסקו כדרב חסדא דאמר ארבע מאוצר קטן חמש

מאוצר גדול, וכדהביא הב"י סי' של"ג. ויש לתמוה על הר"ב דתפס כשמואל נגד כל רבותא. וגם התי"ט לא העיר בזה, אדרבה נראה דהכי סבר נמי איהו מדפי' ענין דאמרי אינשי בכאן ולא במקום אחר שנזכר כאן: ולי נראה וכו'. במחילה מכבודו זה לא נראה ונדחה הוא, דמה ענין ארבעה וחמשה דכתיבי בהדיא בקרא וצריכי למסרך בתרייהו כמה משניות בדלא צריך, וכל שכן אחר שיש לנו טעם יפה שלמדונו רבותינו תוס', דלא שייך למימר זה או זה אלא כשהענין השני הוא נפרד וחלוק מן הראשון, מה שאין כן בארבעה וחמשה שפי' רש"י (ד"ה כדאמרי) שבכלל חמש יש ארבע. ועוד דמן הגמרא נראה בפי' שכן היה למשל בפי בני דורם לומר ארבעה וחמשה כדאמרינן בגמרא, כדאמרי אינשי:

ד"ה קופות. - בירושלמי וכו'. תוס' (קכו,ב ד"ה מפנין) כתבוהו: ד"ה ודמאי וכו' - כדלעיל וכו'. קשה לי בדבריהם דאהא דדמאי מקשינן בגמרא (קכז,ב) והא לא חזי ליה, ואי הוה מצי למימר כדאמר בתרומה מאי קארי ליה. אלא נלע"ד דשאני תרומה דבעל כרחו חזיא לכהן וסופו לינתן לו והאי גברא כשליח הכהן הוא, אבל דמאי אינו בהכרח שינתן לעניים ודלמא לא מתרמי ליה עני ולהכי נקט בדידיה:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה