קול הרמז מועד· רבי משה זכות
שבת · פרק יד משנה ב
תי"ט ד"ה בין וכו' - כך למדתי וכו'. איברא דכן כתב הטור (סי' שכא), אבל מהירושלמי (ה"ב) אמרינן, מה בין הילמי למי מלח הילמי צריך אומן מי מלח אין צריך אומן, ואם כן מי מלח לא מקרי מלאכה לרבנן: ויותר מסתבר וכו'. ולהרמב"ם (פכ"א ה"י) י"ל משום דאיכא סברא בגמרא (קח,ב) שהמליחה קלקול היא אצל דברים החריפים שמבטל חריפות, וכדאמרינן התם גבי צנון. וגם מליחה בעצמו לשון קלקול כמש"ה (ישעיה נא,ו) כעשן נמלחו. וכן הוא במוחש שמחסר את הדבר המלוח. ולכן תני ליה הכא לומר דתיקון הוא. והרמב"ם ז"ל אזיל בתר כללין (חולין צז,ב) כבוש הרי הוא כמבושל ומליח כרותח:
אבל רש"י והר"ב וכו'. לא צריכים להאי דאפילו לרבא חיובא הוא דליכא אבל איסור איכא, דכן כתבו התוס' בפרק כלל גדול דף ע"ה ע"ב וז"ל, אין עיבוד באוכלין, אין להתיר מליחת אוכלין דאסור מדרבנן וכו', וכ"כ שלטי הגבורים (סי' תכט). וגם הטור דאסתייע התי"ט מיניה לא כתב גבי כבשים דודאי מליחתן עזה אלא משום דדמי לעיבוד, ולא כתב דין חיוב מליחת הבשר דחמיר לרבא בר רב הונא, והא דמפרש רב אשי למילתיה (עה,ב) הוא כי היכי דלא ליחכו עליה דרי בתראי, כי היכי דאמר רב (טפי) לעיל מזה (ד"ה אמר רב):