קול הרמז מועד· רבי משה זכות
שבת · פרק יג משנה ג
והמקלקל וכו'. כלל זה איצטריך להיכא דתועלת התיקון פחות מהפסד הקלקול, כגון המבעיר וצריך לאפר, וכדכתב המגיד משנה ריש
פרק י"ב. וגם להיכא שבקלקול עצמו נעשה התיקון, כגון שבסתירה נתקן הבנין וכיוצא. וכל הנך לא הויא ידעינן מהקורע על מנת לתפור או במוחק על מנת לכתוב, דהוה אמינא דבעינן דוקא על מנת לעשות התיקון ושיהיה התיקון שוה לקלקול והקלקול כתקון:
הרע"ב ד"ה ובחמתו וכו' - אדחיא וכו'. דוקא בקורע בחמתו הוא דאדחיה אבל בכלל דכל המקלקלין פטורים כן הלכה, דהא הסותר והמוחק
פטורים אם אין כונתם לבנות ולכתוב. וזה דוקא להרמב"ם (פ"י ה"י) אבל לרש"י (קה,ב ד"ה הא רבי יהודה וכו') והראב"ד (פ"ח ה"ח במ"מ) הלכתא כמתניתין, משום דכיון דעבירה קעביד לכעוס לאו מתקן הוא ופטור: תי"ט ד"ה הקורע וכו' - ולכאורה וכו'. לע"ד לא קשיא מידי, דבין בפירושו בין בחידושו דהרמב"ם יהיב טעמא לשני הדברים לקורע
בחמתו וקורע על מתו, ועל של המת אמר שדעתו מתיישבת וזה בהצדיקו דין שמים עליו, ואיך יעלה על דעת שבקיימו מצות חכמים ואומרו ברוך דיין האמת יועיל לו להשכח חומו, ולכן דקדק הרמב"ם בחידושו שכתב (פ"י ה"י) וז"ל, מפני שמיישב דעתו בדבר זה וינוח יצרו ע"כ. שבודאי לא שייכא הנחת היצר בקריעה על המת. וראיה רבה מקריעת הצדיקים, ביעקב (בראשית לז,לד) ודוד (שמואל ב א,יא) ומרדכי (אסתר ד,א), שאין לומר שעשו כן כדי לשכך חמתם חלילה, ואם כן אימא חומו דאמר הרמב"ם [בפירושו] הוא חום הדאגה שהוא הפך חום השמחה, שכל תנועה מולדת חום אבל אינו חום של חימה:
נסתלק חימומו וכו'. הרי זה מן המתמיהים, דחימום הזכירוהו התוס' (קה,ב ד"ה הא ר' יהודה) אחרי אמרם שיכול ללובשו, אלא ודאי חימום זה חימום הגוף הוא בלבישה, וצדק החכמת שלמה. ועוד דאי האי חימום שיכוך החימה אם כן מה להם לתוס' לחזר אחר טעם אחר, דיוכל ללבשו: