קול הרמז מועד· רבי משה זכות
שבת · פרק טז משנה ד
לעטוף. נראה דלרבותא תנינן ליה, דסד"א דדוקא בבגדים דצריכים לבישה הותר לו כל מה שיכול ללבוש, דכיון דרואה דמטרחינן ליה
ללובשם רמי אנפשיה ומדכר לה לשבת, אבל העשוין לעטיפה דלא טרח כל כך שמא לא יזכור שבת או שמא יפשיל אחרים בלא עטיפה קמ"ל:
תי"ט ד"ה וחוזר וכו' - באוכלין ומשקים וכו'. הב"י הביא בסימן של"ד (ד"ה והא) דברי בעל התרומות דכתב להתיר גם באוכלים ומשקים כשהוא דוקא מזון שלש סעודות יכול להוציא בכמה פעמים פעם אחר פעם. ולפי זה הטעם שכתב הר"ן נראה דאינו מספיק, דהא גם במאכלין כיון דלא התיר לו אלא דוקא מזון שלש סעודות בכל פעם רמי אנפשיה ומדכר. ונראה לי דלא דמי משום דגבי מלבושין לא התירו לו אלא דוקא בשעור מה שהוא יכול ללבוש בכל פעם, אבל באוכלין גם הרבה יכול להציל כשהוא בכלי אחד ולא מוכח ואיכא למיחש דאתי לכיבויי. אי נמי שאני פועל הלבישה והפשיטה דהוא היכר גמור. אי נמי סתם הפסד בגדים הפסד מרובה הוא ולנגדו סתם הפסד אוכלין מועט ולא חששו לו כדאמרינן בעלמא. אי נמי כיון שהוא הפסד מרובה תגדל בהילתו ואי לא שרית ליה כהאי גוונא ייתי לכבוייה במזיד, כעין שכתבו התוס' דף מ"ד (ד"ה מתוך) גבי הצלת המת מפני הדליקה, דמשום דמצטער הרבה על מתו יכבה אגב צערו, הכי נמי יש לחוש גבי ממון הרבה, אבל מכל מקום לא התירו לו בלתי לבישה בהדיא: