קול הרמז מועד· רבי משה זכות
שבת · פרק ט משנה ה
בגד קטן. פשיטא לי דאין מצטרפין לא אלו ולא מיני הצבעונים, דאף על גב דתנן לעיל סוף פרק ז' גבי אוכלין דמצטרפין משום דשוו בשיעורייהו, שאני התם דראוים לאכילה בצירופייהו, אבל הכא לא חזר למילתייהו ובצירוף דאחד מעכב על חבירו בערבובו:
הרע"ב ד"ה ביצה וכו' - טרופה ונתונה באילפס. שכבר הוחם קצת כדפירש הר"ב לעיל פרק ח' משנה ה':
ד"ה על הכתם וכו' - סמנים וכו'. וגם מי רגלים אחד מהם, כדתנן בנדה פרק ט' משנה ו':
תי"ט ד"ה המוציא וכו' - איצטריך לאשמועינן וכו'. ומשום הכי לא תנייה לעיל בהדי קנה, דלא תימא דהני מילי עצים דדמו לקנה דלא חזו אלא להיסק אבל הקשים הראויים לשן מפתח אימא לא. אי נמי משום דבקנה איכא לעשות קולמוס ולא שייכים עצים בזה:
ד"ה תבלין וכו' - ותמיהני וכו'. איני רואה מקום לתמיהתו, כי אין הכי נמי דמתבלין אבל עיקרם אוכל, וכי הא דתנן בפרק ג' מ"י דנדרים מאוכלי שום אסור בישראל ואסור בכותים שתקנת עזרא (ב"ק פב,א) שיאכלו שום בלילי שבת, ומצינו ששבחו חכמים אכילת שום ואמרו (שם) ששה דברים נאמרו בשום וכו'. ועוד ראיה שהרי בערלה הזכיר הרמב"ם גם יין ושמן בכלל תבלין ואפילו הכי יש להם שעור אחר ריש פרק המוציא יין: שזכר הרמב"ם וכו'. דמי התי"ט כמאן דלא טעים תבשילא, דאי מתקנים ביצה בקדירה נותנים בה שומים ובצלים:
אבל שומים ובצלים וכו'. ומכאן תשובה לרב ב"י שכתב ביו"ד סימן רי"ז דגבי הא דהביא הטור, דהנודר מהתבלין אסור בחיים ומותר במבושלים, כתב דהני מילי בשומין ובצלים וכו'. עיין שם: