קול הרמז מועד· רבי משה זכות
שבת · פרק ב משנה ז
שלשה. תני מניינא ללמדך שאע"ג דעישור ועירוב אפשר למעבידנא בכל היום מכל מקום צריך להזכיר עם חשכה:
בתוך ביתו. הרי"א דקדק מלת בתוך, דר"ל בנחת, כדאמרינן בגמרא (לד,א) צריך למימרינהו בניחותא, וכלומר שלא לישמע בחוץ קולו: הדליקו. לא תני תקנו את הנר, לרמוז מ"ש בספר התיקונים שהנכון שבעל הבית יתקן את הנר ואשתו תדליקנה (עי' תקו"ז תי' כד ובשה"כ סא,ד): הרע"ב ד"ה ערבתם וכו' - שייך וכו'. וי"א דעירוב ועישור דלא קביעא ליה זמן קתני בלשון שאלה אבל הנר הוא דוקא בהכנסת שבת. ולי נראה דשתי הראשונות אינם מוכרחים דשמא כל מה שבבית מעושר ושמא לא יצטרכו לערב, אבל הדלקה צריכה בהכרח וצריך לצוות עליה, אבל האחרים אינו אלא כמזכיר להם כדי שאם יהיו צריכים לעשותו יעשוהו: ד"ה ואין מדליקין וכו'. הכי הוה סבירא ליה, אלא דקשה דכל הפוסקים (שו"ע סי' רסא) פסקו להתיר על ידי נכרי מלבד הגהות מיימונית (הב"י מביא בשם הג"א דמרדכי). אם לא שנדייק דדוקא הדלקת נרות הרבה הוא דאסרה מתניתין אבל נר שבת לא, דמשום הכי תני נרות וברישא הדליקו את הנר:
ד"ה ומערבין וכו' - דחומרא וכו'. חילוק זה הוא מן הגמרא (לד,א) ואמרינן התם דבהכי לא קשה מרישא דתנן דעם חשיכה יאמר עשרתם אבל
בין השמשות משמע דאסור והכי מתיר, אלא דהכא איירי בעירובי חצירות ולעיל בתחומין. ולפי זה מה שכתב הר"ב בערבתם עירובי תחומין וחצרות לא דייק כולי האי, אלא דאיידי ששואל על של התחומין שואל אגבן אף על של חצירות:
תי"ט ד"ה אין מעשרין וכו' - דכל שאינו לדבר מצוה וכו'. ולי נראה דאילו פירש כך לעיל הוה אמינא דדוקא התם גזרו משום דאיכא בכולהו צד איסור מן התורה, וכמו שכתב התוס' וכדכתב התי"ט בפ"ק (מ"ט ד"ה שטוענין), אבל הכא דליכא אלא איסורא דרבנן אימא לא גזרו קמ"ל: