אור ברסלב
קול הרמז מועד שבת › פרק ב משנה ג

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

שבת · פרק ב משנה ג

פרק ב משנה ב

וכל היוצא. אף על גב דכל כלים נמי נעשים אהל לקבל טומאה מחמת אהל, כדתנן פרק ט"ז מ"א דאהלות, ועל עצמן בכל שהוא, שאני

פשתן דאפילו קבע וחיבר האהל בקרקע מיטמא, מה שאין כן שאר הדברים דאם קבועים לא מיטמא, תוס' (כז,ב ד"ה ואין), והכי מסתבר דגמרינן ממשכן דהוה קביע. מתניתין דייקא דתנן טומאת [אהלים] תרי משמע, דהיינו אהלים בין קבוע ובין שאינו קבוע, והכי קאמר כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלין אלא פשתן, שהוא מטמא בשני אהלים ושאר אהל אחד לבד דהיינו שלא במחובר:

הרע"ב ד"ה ואין וכו' - שחל להיות בערב שבת וכו'. גם הרמב"ם מפרש הכי. ובגמרא (כט,א) מתרצא רבא (או רבה לדברי התוס') בערב שבת דכל השנה, ור' אליעזר סבר דאין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת ור' עקיבא לא קפיד הכי. וצריך ליתן טעם למה לא פירשוה הרמב"ם והר"ב כן ולא לדחוקי נפשיה בפרטות ערב שבת וי"ט ואליבא דר' יהודה ודוקא בשלש על שלש מצומצמות, וכל שכן דרב אדא בר אהבה הוא דמתרצה הכי, וקאמר בגמרא דליה לא סבירא ליה הכי. ונראה לי דנראה להם יותר מיושב פירוש זה במתניתין משום שבו אזלא כולה מתניתין בעיקר פלוגתא אחת, דהיינו אי קיפול מבטל או לא. מיהו הרא"ש תפס לעיקר טעמא דרבא:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה