קול הרמז מועד· רבי משה זכות
שבת · פרק א משנה א
תי"ט ד"ה יציאות השבת - וכתב הרמב"ם וכו' שאינה מלאכה. ומזל"ן טעם שלישי דזו המלאכה המפורשת ראשון לישראל בענין המן (שמות טז,כט) אל יצא איש וגו' דהא מהאי טעמא תני יציאות ולא תני הוצאות כמו שפירש הר"ב, וממילא נפקא לן טעם לשבח למה שהתחיל בדיני שבת, ויותר על מש"כ הרמב"ם (היינו דשבת ופרה במרה איפקוד):
ד"ה שתים וכו' - ואמרינן בפ"ק דשבועות וכו'. גם במכילתין (ב,ב) אמרינן הכי. ולמאי דמסיק בתלמודא (ב,ב) והביאו הר"ב בסוף המשנה, דתנא לא חשיב ארבע הנחות כי אם ארבע עקירות, אתי שפיר מלת יציאות בכל מכל, דהיינו עקירה היינו הוצאה:
ד"ה ושתים וכו' - ונראה לר"י דאיצטריך וכו'. לעד"נ שנוכל לתרצו כמ"ש הר"ב לקמן (ד"ה פשט העני וכו') דנקט עני ועשיר לאשמועינן דלא ניתנה שבת להדחות אצל צדקה, ולפי זה תרי בבי דמתני' זה או זה, לא מבעיא עני אלא אפילו עשיר דמצוה עביד חייב:
ד"ה ובעל הבית פטור וכו' - ומסיק בהר"ן וכו' כן כתב גם כן הרא"ש (סי' א) ודחי אוקמתא דתוס' (ג,א ד"ה בבא וכו') דאוקי מתניתין בנכרי ובחפץ דנכרי משום האי קל וחומר דלאו דלפני עור, והרא"ש לא צרכיה לה, דמתניתין השתא לא נחתא להאי איסורא. ומהר"י טראני בחידושיו כתב להעמיד דברי התוס' עיי"ש: