קול הרמז מועד· רבי משה זכות
ראש השנה · פרק ג משנה ז
לתוך הבור. מסתברא הברתו דבור רבה מדות ודות מפיטם, ובהכי
מתניתין זה אף זה:
שמע יצא. משום התוקע לתוך הפיטם נקט שמע, דקאי אף התוקע שגם הוא עומד בחוץ ואפשר שישמע קול הברה, וכן דקדק השו"ע סי'
תקפ"ז, שבתוקע לבור ומערה תלה השמיעה בעומדים חוץ להם, ובתוקע לתוך החבית תלאה בתוקע עצמו. וכעין זה אמרינן בגמרא (כח,א), גבי תוקע לעצמו דמפיק רישיה ושופר בבור וקא מערבב קלא:
וכן מי שהיה. לכאורה נראה דכל האי בבא ייתור נפיש, דהא ברישא הוה מצי למתני אם קול שופר שמע וכיון לבו יצא ואם קול הברה לא יצא אף על פי דכיון לבו. וי"ל דלא ערבינהו מתרי טעמי, חדא דלעיל איירי אפילו בתוקע עצמו כנ"ל דלא שייך למיתני וכיון. ותו דבעי לאשמועינן דדוקא בבית הכנסת לא בעינן כוונת משמיע לאותו שומע דשליח צבור תוקע לאפוקי השומע מיחיד בעלמא:
זה כיון לבו. נראה לי דבהא קמ"ל דמאי דתנן אם כיון לבו במכוין לצאת איירי ולא במכוין לשמוע, שהוא קול שופר ולא קול חמור, כדדחינן בגמרא (כח,ב), וז"ש אף על פי שזה שמע וזה שמע, פי' שידעו שהוא קול שופר, זה כיון וזה לא כיון לצאת: