קול הרמז מועד· רבי משה זכות
ראש השנה · פרק ג משנה א
ויאמרו מקודש. שתי פעמים, מפני שאז הבית דין הם במקום העם. אבל נראה שגם בית דין אומר תחילה מקודש:
הרע"ב ד"ה ראוהו וכו' - בליל שלשים וכו'. פי' נגהי שלשים ואחד: ד"ה יעמדו שנים ויעידו, - מתניתין וכו'. דבכאי גוונא אמרינן עד נעשה דיין אף על פי שכולם היו עדים, אבל להיות עד ודיין לא והיינו דסיפא, הרז"ה:
תי"ט ד"ה עד וכו' - וה"ה נמי (עד)[אם ליל] שלשים וכו'. פי' והוה קמ"ל שאפשר לקדש החדש קודם יום שלשים, דנראה דעל כרחך האי ליל שלשים אינו כאותו שהתחיל בו שהוא נגהי שלשים ואחד כנ"ל, דאם כן מאי קמ"ל והא מרישא שמעינן ליה. ועוד מאי שתי לילות דקאמר. אבל קשה לי טובא בדברי התי"ט למה לא יקשה על הר"ב, דאי איירי בלילה שאחר כ"ט דהיינו תחלת ל', למה נקל בספק חשיכה כיון שאפשר לו לקדשו בזמנו ביום ל', וכדאמר הרלב"ח. ועוד דנראה דאי הוה אמר והוא הדין נמי הוה ניחא ליה, ואין לזה קשר עם מה שקדם לו, ע"ע. אבל הנראה לי בדבריו כן הוא, והכי קאמר דאף על גב דאם נחקרו העדים ביום ולא הספיקו לומר מקודש עד הלילה דקמ"ל דלא הוי כגמר דין, היינו דוקא כשחשיכה ודאי, אבל אם ראוהו עם שקיעת החמה בליל ל' נגהי ל"א וכנ"ל, אף על פי שכבר נראו שני כוכבים אפילו הכי מקדשין אותו בזמנו, שלפי האמת לא חשיב לילה ממש עד צאת כל השלשה כוכבים, ודיוקא דקאמר ראוהו עם שקיעת החמה וכו' ונתן זמן לראייה ולומר מקודש, דאי לא תימא הכי הו"ל לקצר ולומר אם ראו הירח ויש שהות לומר מקודש קודם צאת הכוכבים מקדשין אותו ותו לא, דר"ל טעמא דלא חשיב וכו', אלא הכי קאמר ויש שהות קודם צאת כל השלשה כוכבים מקדשין אותו אף על גב דהוי ספק חשיכה דלא חשיב לילה ממש עד צאת שלשה, ומינה דכל שכן הוא אם נחקרו העדים ביום ויצאו רק שני כוכבים דמקדשין, וקם ליה הר"ב בשיטת הרלב"ח. והא דהקשה עליו דמאי שתיק תלמודא מהא, לא קשיא דדי לנו מה שגילו לנו בהנהו קולי דחשיב הרמב"ם סוף פ"ג דמינייהו נשמע דקידוש בזמנו עדיף לן, ודו"ק שהרב האריך לחזור ולהזכיר בו מיהו ליל ל', וכוונתו לאפוקי ליל כ"ט, דאז לא מקילינן ביה משום דיש זמן כל היום:
ד"ה ראוהו וכו'. למעוטי בבא בתרייתא דאיירי דוקא בבית דין של שלשה:
ד"ה יעמדו וכו' - מוסיפין עליהן וכו'. ואי נמי כדכתיבנא לעיל (פ"א מ"ז) משם המדרש, שנתקדש על פי הקב"ה ומשה ואהרן: