קול הרמז מועד· רבי משה זכות
ראש השנה · פרק ב משנה ו
בודקים אותו. ולא תני בכאן איום וגיזום לעדים כדתנן אפילו בדיני ממונות הקל, משום דלא מפיהם אנו חיים, שהרי החשבון הוא העיקר ואין חשש שיסמכו עליהם אם ישקרו, אבל בדיני ממונות ונפשות על פיו יחתכו את הדין:
אם אמר(ו) לפני החמה. והוא הדין אם אמרו לצפונה ובית דין יודעים שראויה להיות לדרומה וכו', כדכתב הר"ב לעיל, אלא תני האי חלוקה משום דפשוט הוא דלא אמרי' כלום ומלתא פסיקא נקטא:
לא שהיו. דסלקא דעתך שיבדקום אולי יכחישו את הראשונים, קמ"ל דכיון דכיוונו לחשבון שוב אין עדות אחרת כלום. אי נמי כגון שאחד אומר גבוה שתי קומות ואחד אומר שלש, דמשום מהיות טוב נבדוק גם האחרים לצרפם לאחד מן הראשונים שיעידו בגובה שדה קמ"ל:
הרע"ב ד"ה לפני וכו' - שמעולם לא ראתה וכו'. ואף על פי שהוא בלתי אפשר היו שואלים כך להם שמא דמות נראה להם כעבים. אבל הרמב"ם לא הזכיר חלוקה זו בפ"ב דקדוש החודש, ועיין לקמן משנה ח': תי"ט ד"ה לצפונה וכו' - בתוך האופן וכו'. פי' הוא גלגל הנוטה מעל גלגל המזלות שהוא חותך את קו התלי בשני מקומות, הנקראים ראש התלי וזנב התלי:
שחוזרת לאותה נקודה וכו'. פי' לא לאותה שהיתה שם הקיבוץ הראשון אלא להקבץ אל תחת החמה:
ד"ה כמה וכו'. להסביר קצת הדבר נראה שבעת הראיה קבלתה מעט ולא ניכר בה כח הנוקביות בס' אבל בעת הברכה כבר קבלה הרבה. אי נמי כונתם אז על חידוש האור שנגלה בלבנה, וכדאמרינן בעלמא עדים שראו את החדש, ולכן היו שואלים בלשון זכר שלא יכוונו על גוף הלבנה, שגם אם נראה קדרותה בין שני קרניה באותו חלל ואין הכוונה עליה, אבל בברכה הטעם עצמו על עצמות הלבנה שנתמעטה ומתחדשת, וזה נכון ועיקר: