קול הרמז מועד· רבי משה זכות
ראש השנה · פרק א משנה א
פתיחה:
תי"ט ד"ה כתב הרמב"ם וכו'. ומזל"ן שלפי שראש השנה משונה משאר ימים טובים במה שהוא יומא אריכתא, רצה רבינו הקדוש שלא לכוללו עם שאר הימים טובים:
משנה א:
ארבעה. הא דתני מניינא לאשמועינן דארבעה הן אליבא דכולי עלמא, כדאמרינן בגמרא (ז,ב), והזכירו התי"ט לקמן בד"ה רבי אלעזר
ורבי שמעון. ומשום הכי הוסיף מלת הן, מאי דלאו הכי בארבעה אבות נזקים, משום דהתם ליכא דפליג בהו, אבל הכא דפליגי תני הן וכלומר למר כדאית ליה, ארבעה הן בכל אופן שיהיו הן ארבעה, אבל התוס' (ב,א ד"ה ארבעה), כתבו דאורחא דתנא הכי בכמה מקומות לבד מריש פ"ק דבבא קמא, ויהבי טעמא למילתא, ומכל מקום היכא דאיכא למידק דייקינן:
למלכים. הא דלא הקדים למתני רגלים ונפקא מינא לקיים מצות לא תעשה, י"ל משום דהוקשה מלכות (ישראל)[שלמה] ליציאת
מצרים, כדאמרינן בגמרא (ב,ב). ועוד דאיתא בש"ס דכשאמר השם החדש: הזה מיד הודיעם שעתיד לעמוד להם מלכות של חזקיה. ועוד דמנין מלכים דבר הווה ואיחור הנדרים לא שכיח כולי האי. ועוד דגבי רגלים לא הוויא שנה תמימה כי אם שבעה חדשים מפסח ועד סוכות וגבי מלכים היא שנה שלימה. ועוד דאין זמן האיחור מתחיל מאחד בניסן אלא מחמשה עשר בו ודמלכים הוא ממש באחד בניסן:
לשנים. איידי דהתחיל ברישא במלכי ישראל הקדים נמי במלכי אומות העולם:
לנטיעה. לא תני לערלה, משום דראש השנה לנטיעה ר"ל דעד תשרי נחשבת שנה אחת, ומ"ד יום שקדמו מסתמא לא יש בנטיעה שום דבר מן הדברים האסורים בערלה, וכל שכן דשנה ראשונה האילן נקרא נטיעה כשמה, כדתנן סוף פ"א דשביעית והכי הלכתא, ועיי"ש:
הרע"ב ד"ה למלכים וכו' - משום שלום וכו'. האי טעמא דוקא למלכי אומות העולם, תוס' (ב,א ד"ה למלכים), לאפוקי מפי' רש"י:
וכתב לו וכו'. פי' למלוה, ומיירי שנודע שהיתה ההלואה אחר י"ג חודש, דאי לא תימא הכי אימא דבניסן ראשון נכתב דהו"ל שניה ממש, אבל מכל מקום נראה שלא ביאר הר"ב כל הצורך, שלא פירש לנו אלא בענין פרטי במקום שהי"ל לומר צורך קביעות יום אחד לכל המלכים. אך האמת שיפה כיון לפרש מאי נפקא מינה שרש"י ז"ל (ד"ה דתנן) פירש שאם לא יקבעו יום קבוע אולי ישכחו יום עמידת המלך ולא ידעו קדימות ואיחורי השטרות, והתוס' (ד"ה לשטרות) הקשו עליו מאד וכתבו נפקותא אחרת, עיי"ש, והר"ב בחר לו בנפקותא זו והיא של הרז"ה, אלא שהרז"ה כתבה בניסן שאחר אדר ושכתב שנה ראשונה, והיא היא מה שממעט התי"ט דליכא למיחש למידי, והרז"ה לא דק בהכי:
ד"ה ולרגלים, - הכי קאמר וכו'. ואפילו הכי י"ל דדייק תנא משום דאחרון שבארץ ישראל צריך חמשה עשר יום לבא לירושלים, כדתנן בפ"ק מ"ג דתעניות, ואם כן צריך שיתחיל ליסע מראש חודש ניסן: ד"ה לשנים וכו'. וקרי ליה שנים סתם, משום שמנין מלכי האומות היה לשנים, מלכות של זה עמדה חמשים ושתיים ושל זה מאה שמונים.
אי נמי לפי ששנות האנשים מנויין מתשרי, כדפי' רש"י בפרשת כי תשא (ל,טז), לכך תני לשנים כלומר למנין שמונים שני בני אדם, ומשום הכי קבעוהו לשנים דמלכי אומות העולם, וזה שכתב הרמב"ם בפירושו, לשנים רוצה בו למנין היצירה והתועלת וכו', וטעמא יהיב:
ד"ה לשמיטין וכו' - אסור לחרוש וכו'. היינו דוקא אחר החורבן אבל בזמן המקדש אסור שלשים יום קודם הלכה למשה מסיני, כמו שכתב הרמב"ם בפ"ג ה"א מהלכות שמיטה. אך לא ידעתי מי הכריחו לר"ב לפירוש זה, ואדרבה בגמרא (ח,ב), מוכח דאין זה פירוש המשנה, דפרכינן יובל בי' בתשרי הוא, ומוקי לה כרבי יוחנן בן ברוקה דמראש השנה עבדים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ואי סלקא דעתך כפירוש הר"ב מאי פריך ולמה לא פירש כאוקמתא דגמרא, וכן פי' הרמב"ם:
תי"ט ד"ה [באחד בתשרי](למעשר) וכו' - ואין אנו צריכים וכו'. לא ידעתי טעם תלונותיו על התוס' (ח,א ד"ה סמוך), דאטו לא ידעי קרא דחג האסיף דלצטריכו למ"ש רש"י (ח,א ד"ה מעשר), שכל ימות החמה וכו', אלא דהוקשה להם דפסיק וקאמר דדוקא בראש השנה זמן מעשר, ועל זה הקשו שהרי זמן רב קודם יש חיוב מעשר, ותירצו דאין דרך ללקטם עד שיגמרו ואז מניחים אותם להתייבש. גם מ"ש על הדבור שאחר זה, אי נמי דאיירי דוקא במעשר ירק כמ"ש בהדיא וז"ל, מה מעשר דגן ראש השנה שלו תשרי כדתנן בפרקין (ב,א), ולירקות, דהיינו למעשר וכו', ולזה כתבו דהרי מגזרה שוה למדין לעשר מעשר ירק שנה זו על של זו, דהירקות נקצרים ונאכלים או נמכרים מיד, ולא שייך בהו טעמא דתבואה המונחת להתייבש עד ראש השנה, ור"ל דאי מטעמא דרש"י אין הירק בכלל אלא ודאי צ"ל דאתי מגזרה שוה, דאף על גב דירק מדרבנן כל הירקות כעין דאורייתא תקון:
ד"ה ולירקות וכו' - משום דתרי וכו'. והתוס' (יב,א סד"ה אחד) כתבו, דהוא הדין דהו"ל למידק נמי בשמיטין והיובלות דלתני בלשון יחיד אלא במה שיכול למצוא טעם מפרש. ועיין מ"ש ריש פ"ו דברכות: