קול הרמז מועד· רבי משה זכות
פסחים · פרק י משנה ג
הרע"ב ד"ה הביאו לפניו, - הירקות וכו'. התוס' (קיד,א ד"ה הביאו) פי' הביאו לפניו השלחן, וכן מוכרח דאי ר"ל הביאו הירקות מאי
קאמרינן בגמרא (קיד,ב) אם כן לאשמועינן שאר ירקות, ומתרץ דלא אשמועינן שאר ירקות ללמד שאם אין לו ירקות מטבל בחזרת גם טיבול ראשון:
ד"ה עד שמגיע וכו'. פי' רש"י ורשב"ם (קיד,א במתני'), קודם שיגיע לאותה חזרת שאוכל אחר מצה. ונראה לי דקרא אותה בשם פרפרת לרמוז שאין צריך ברכת בורא פרי האדמה על הטבול השני לפי שברכת הפת פוטרתה, ומשום הכי קרייה פרפרת הפת. והתוס' כתבו שקראה פרפרת הפת לרמוז דמצה קודמת למרור ואם כן הוי מרור פרפרת דידה, ע"כ: תי"ט ד"ה הביאו וכו' - דאי גרס וכו'. לא ידענא מאי קאמר, דאפילו לא נגרוס בהדיא הירקות סוף סוף הן בכח דהביאו לפניו, וכל שכן
דשפיר מצי גריס הביאו לפניו הירקות שזהו ההווה תמיד, ובתר הכי תני מטבל בחזרת כשאין לו שאר ירקות:
ולא פי' וכו'. אישתמיטתיה מה שכתב התוס' (קיד,א ד"ה הביאו) וז"ל, הביאו לפניו מצה, לפי שעקרו השולחן מלפני מי שאומר ההגדה וכו'. ואם כן אינו יכול לומר שאוכל או מטבל, שעדיין לא אמר ההגדה:
ד"ה מטבל וכו' - ע"י טבול וכו'. תמה אני למה כתב טעם זה, והלא אין גם אחד בכל הפוסקים שלא הצריך טיבול ממש או בחרוסת או בחומץ ויין, והכי אמרינן בגמרא (קיד,ב), דבעי תרי טיבולי, וכמו שהשני הוא טיבול ממש בדבר לח גם הראשון כך, דלא פלגינן דיבורא דטיבולי, חד לטיבול וחד לאכילה:
וכתבו התוס' וכו'. התוס' (קיד,א ד"ה מטבל) מפרשים, (ירמיה ד,ל) תקרעי, כמו תרקעי, וכדכתב החכם רבי יעקב לומברוסו. ולפי זה צ"ל תרקעי הפוך בעיניך, אבל לפי הרד"ק אין צריך:
לא פסיקא וכו'. האי פסיק רישא הוא, דזהו ממש טעם התוס', משום דחזרת לא פסיק ליה, אלא שהעיקר בשאר ירקות, ומשום הכי לא תני נמי חרוסת, והו"ל כאילו אמר מטבל החזרת וכו', כלומר בחרוסת כדינו. ועוד דאי הוה חרוסת בהדיה הוה משמע דאף בשאר ירקות חובה בחרוסת, וזה אינו לא לתנא קמא דמטי בה משום קפא ולא לרבי אליעזר דמשום מצוה, אבל לעולם דאי בעי טביל בחרוסת אפילו שאר ירקות:
תירץ הרא"ש (סי' כה) וכו'. לא זכיתי להבין תירוץ זה, משום דכשאין לו אלא חזרת אז טיבול הראשון הוא המצוה כדאמרינן בגמרא, (קטו,א) דהלכתא כרב חסדא, דמברך עליו בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור, והשני יטבילנו בלא ברכה, ואם כן יפה הקשו התוס' (ד"ה מטבל), דכשהטיבול הראשון בחזרת דמיירי מתניתין, אם כן הו"ל הראשון מצוה ולמה לא יטבלנו בחרוסת:
ואינם חוששין לארס וכו'. כל כמינייהו להביא עצמן לידי סכנה והלא חמירא סכנתא מאיסורא. ויש לומר דיש לה תקנה בדוקה דהיינו לאכול צנון כדאמרינן בגמרא (קטז,א), ובפסח לא ראו להצריכו לאכול צנון דיבטל טעם המרור כנ"ל:
ד"ה וחרוסת וכו' - זו לא ידעתי מנין לו וכו'. ולמה לא יגע וימצא, שהרי במאי דאמר אביי בגמרא (קטז,א), צריך לקהויי וצריך לסמוכי, צריך לקהויי זכר לתפוח וצריך לסמוכי [פי' שיהיה עב] זכר לטיט:
ד"ה רבי אליעזר וכו'. וסיפא דקרא (שיה"ש ח,ה) שמה חבלתך אמך: ד"ה מצוה וכו'. פסק כמותו בפ"ז (הי"א) מהל' חמץ ומצה משום וכו', כצ"ל:
וכדכתב המגיד וכו'. עדיפא מיניה הו"ל למימר דמסיק אביי כתרי אמוראי, דחד אמר זכר לתפוח וחד אמר זכר לטיט, ואמר אביי צריך לקהויי וכו':