קול הרמז מועד· רבי משה זכות
פסחים · פרק ה משנה ב
וקבל. הא דלא ערבינהו בחדא, ששחטו וקבל והלך וזרק שלא לשמו, דשחיטה כשרה בזר ומסתמא הבעלים שוחטין, כדתנן לקמן מ"ו.
ולפי זה לא מציא המחשבה להיות באחת מארבע העבודות באדם אחד, אלא דשחיטה באחד ודשלש עבודות באחד:
לשם שלמים. מכאן הוה בעי תלמודא למידק בריש זבחים (ב,ב), דדוקא דפירש לשם שלמים הוא דפסול הא סתם כשר, ודחי ליה דאין זו ראיה, ובתר מסיק דסתם כשר. ולפי זה מצי למימריה כמתניתין כיון דדינא הכי:
לשם שלמים. דסד"א כיון דגם פסח נכלל בשלמים, ותנינן לקמן פ"ט מ"ז, דפסח שמתו בעליו קרב לשם שלמים, ובכור ומעשר דכותיה אם שחטם לשם שלמים כשרין, כמ"ש בריש זבחים (מ"ב). דמכל הני משמע דגם פסח בכלל שלמים, וכיון שכן כשחזר ופירש לשם פסח סד"א דכשר דסופו מוכיח על תחילתו קמ"ל:
תי"ט ד"ה או לשמו וכו' - אבל לא ידעתי וכו'. גם בעיני יפלא, דהא רבי יוחנן הוא דסבירא ליה בפ"ק דזבחים ד"ט ע"ב, דמחשבינן
מעבודה לעבודה, ולא מייתי ראיה מהכא. אך מה שכתב התי"ט דבהדיא אמרינן וכו' ומוקים לה לבבא זו וכו', דאין כל זה אוקימתא אלא דיחויא, דלא לפשוט בעיא דרב פפא (נט,ב), אי תנן בעבודה אחת או בשתי עבודות, ורוצה לפשוט (ס,א) דתנן בעבודה אחת, ודחי דדלמא בשתי עבודות. ואינה אוקימתא גמורה, תדע דהא לקמיה אמר דאיירי או בעבודה אחת או בשתי עבודות, עיי"ש. והשתא הר"ב ז"ל לא רצה לפרש המשנה בפי' הדיחוי אלא לפי קושטא דגמרא ואליבא דכולי עלמא ובחידוש גמור, ולכן פירש לשמו ושלא לשמו לכולי עלמא, אפילו אליבא דרבי יוסי דאף בגמר דבריו [אדם] נתפס, ושלא לשמו ולשמו בדין דמחשבינן מעבודה לעבודה. ומאי דלא מייתי רבי יוחנן ראיה מכאן שם בזבחים, הוא משום דאיכא למדחי, דתנן בעבודה אחת ותני שלא לשמו ולשמו לגלויי לשמו ולא לשמו, כדבעיא הגמרא למימר בת"ש מאו שלא לשמו ולשמו דבמכילתין. הכלל העולה שמן הגמרא דידן לא נוכל להבין שום פירוש קיים למשנתנו, וגם הגמרא בעצמה לא חשה לפרשה, כי פירושה נמצא ממה שנמצא בסוגיות אחרות, ולכן מיד התחילה הגמרא בבעיא דרב פפא, ועלה קא סגיא. ולתוספת ביאור נאמר שידוע שדרך התלמוד תחילה לפרש המשנה אם יש בה איזו קושיא, ואחר כך להשתרג בעניינים אחרים המסתעפים ממנה, והרי בסתימות משנתנו קשה. חדא דחלוקה דלשמו ושלא לשמו מיותר. ועוד במ"ש חלוקה דשלא לשמו ולשמו דמיותרת מקל וחומר דלשמו ושלא לשמו, ואם כן איך לא תירצה הגמרא, אלא דסמכה אמאי דאיתא בסוגיות אחרות שמהן למד הר"ב פירושו האמתי. ובדרכו הישר הזה לא קשיא דתנינן למתניתין חדא זמנא בזבחים, דהכא אתא לאשמועינן דין מחשבים מעבודה לעבודה, ובזבחים ענין דאף בגמר דבריו נתפס. ודע שגם פי' בזבחים לא נזכר בגמרא אלא מסברא דנפשיה פירש כן ונכון:
דסברא הוא וכו'. פי' בשלמא בעבודה אחת י"ל שיועיל מפורש יותר מהסתם, ודלדחי שלא לשמו את הסתם, משום דכיון דעבודה אחת
היא י"ל בה דהוכיח סופו דשלא לשמו המפורש על הסתום והכריעו לחובה, אבל בשתי עבודות חלוקות כיון שהסתם כשר בעלמא אוקמינן ליה בחזקתו ולא ידיחנו השלא לשמו דעבודה האחרת:
כאידך אוקמתא וכו'. זה אינו דאינה אוקמתא בגמרא, אלא דמצדד צדדין אי תנן בעבודה אחת ואתיא כרבי יוסי, או בשתי עבודות ואפילו אליבא דרבי מאיר: