אור ברסלב
קול הרמז מועד פסחים › פרק א משנה א

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

פסחים · פרק א משנה א

פסחים

בודקין. כתב הר"ן (במתני' ד"ה בודקין), דלא הזכיר ביטול, משום דבבדיקה סגי מדאורייתא. ולטור (סי' תלא), דסבר דביטול לבד מן התורה, מצינן למדחי, דהכא בלילה קיימינן, ועיקר הביטול הוא בשעת הביעור: שאין מכניסין. נקט בלשון שלילה, לאשמועינן דתורה סמכה על החזקה. אי נמי אי תני מקום שמכניסין הוה אמינא בודאי אבל בספק לא, להכי תני שאין מכניסין, בודאי אין צריך ובספק בעי, ובהכי בעי שפיר. ולמה אמרו, פי' אפילו לא הוי אלא ספק למה אמרו שתי שורות דוקא, וחדא ועוד קאמר, חדא דאוצרות יין מסתמא אין צריך בדיקה, ואם תמצי לומר דהוי מספק, למה דוקא שתי שורות. וצ"ל ולמה אמרו שתי שורות במרתף, פי' ובמרתף שסתמו אין צריך בדיקה, ומשני, מקום, פי' לעולם מספק הצריכוהו שמא נכנס השמש בפתו, אבל מכל מקום לא ראו להצריכו אלא אותו המקום שיוכל להיות בו ספק. ובהא פליגי בית שמאי ובית הלל, ובהכי דייקא לענ"ד:

ולמה. בגמרא (ח,ב) גרסינן במה, ה"ג רש"י (במתני'):

הרע"ב ד"ה אור לארבעה עשר, - ליל שלמחרתו וכו'. דייק לשון של לארבעה עשר, ופי' דלא שייך למימר אור ארבעה עשר, אלא אם

כן היה שוה ליומא באיסור חמץ כסתם ימים טובים דלילן כיומן, משום הכי תני אור לארבעה עשר, כלומר אף שהוא חלוק מיומו תקנו בדיקה מתרי טעמי, דאמרינן שאור הנר יפה או דמצויים בני אדם בביתם. והכי נמי תנן (ג,א), אור לשמונים ואחד, דלבית שמאי אינו שוה ליומו בקרבן. וגם במכילתין (ג,א) גבי שלמים, תניא יכול יהיה נאכל אור לשלישי, משום דבשלישי נשרף. ועל כן כתב שם רש"י (ד"ה אור לשלישי), ה"נ גרסינן אור לשלישי, פי' שכן בריש מתניתין כתב אור לארבעה עשר גרסינן, וזה שאמר ה"נ גרסינן, ור"ל כמו שאמרתי לגרוס ברישא דמתניתין, דשני המקומות שוין שאין לילן כיומם. אבל גבי יום הכיפורים תני, אור של יום הכיפורים, שם (ג,א) ע"ע לקמן:

ד"ה בודקין וכו' - שמא ימצא גלוסקא וכו'. פי' רש"י (ו,ב ד"ה ודעתו) וז"ל, חשובה היא בעיניו וחס עליה לשרפה ומשהה אפילו רגע אחד ונמצא עובר עליה בבל יראה וכו' אבל משבטלה אינו עובר דלא כתיב אלא תשביתו. ותוס' (ד"ה ודעתיה) הקשה, דאם כן מאי פריך כי משכח ליה ליבטלה הא פי' רש"י ודעתיה עילויה שחס עליה לשרפה, עכ"ל. ונראה לי דלא קשיא, שרש"י אומר על רגע אחד שישהנה מפני חשיבותה, אבל לא ס"ד שיקיימנה. ובהכי פריך (בגמרא), לבטליה. אבל צריך לומר שמה שפי' רש"י ומשהה אפילו רגע אחד וכו', איירי לפי האמת דמשני דלמא משכח לה בתר זמן איסורא, ודוק. והתוס' פירשו ודעתיה עילויה ולא בטל מאליו כמו פירורים. וכן כתב הר"ן (בגמרא ד"ה אמר רב יהודה). וכתב דלפי פירוש זה יפיפיה לאו דוקא דהוא הדין לכל מה שיצא מכלל פירורים:

וימלך וכו'. זה תוספת הסברא למה שכתבתי בגליון הנוכחי (בתי"ט בא"ד וימלך) על המלכה זו. ואומר שאמת שטעם שמא ימצא גלוסקא נזכרת בגמרא (ו,ב), על מ"ש הבודק צריך שיבטל, ובעי מאי טעמא, ומשני שמא ימצא. באופן שטעם זה הוא על הביטול, והר"ב מפרש על צורך הבדיקה. ונראה דהוקשה להר"ב דאם כן יבטל ולא יבדוק, ולכן פירש שאם לא יבדוק שהוא בדעתו לבער ולבטל הכל, ניחוש שימלך, ובהכי דייקא ליה נמי הא דאמר יפיפיה:

ד"ה לאור הנר וכו' - וחיפוש הוי בנר וכו'. בגמרא (ז,ב) אמרינן, וחיפוש מנרות ונרות מנר. וז"ל התוס' (ד"ה ונרות), וקשה דהו"ל למימר חיפוש מנר ולא נרות מנר וי"ל דחיפוש לא קאי אנר לכן יש לפרש דיליף חיפוש דנר מחיפוש דירושלים שהיה בנרות ואותן נרות מנר ואתי שפיר דהשתא צריך לאתויי קרא דחיפוש נרות ולא סגי בקרא דנר ה' וכו', ע"כ. פי' דכיון דחיפוש דנר ה' לא קאי אנר אלא אל ה', לכך צריך להביא שיש חיפוש בנר מנרות ירושלים, ואחר כך יליף מנר דדי בנר ה'. ולפי זה הר"ב לא דק לחסר פסוק דנרות:

ותקנו הבדיקה בלילה וכו'. נראה לי שנותן טעם לשני דברים. למה בלילה ולא ביום דאסמכתא דקראי אתיא ליום לכן אמר שאור הנר יפה לבדיקה, וא"ת למה בתחלת הלילה לזה אמר שרוב העם מצויין בבתיהם, וכלומר נעורים ומוכנים לבדוק. והכי משמע מן הגמרא (ד,א), דמקשינן לבדוק מצפרא, ומשני בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה, ע"כ. דקשה אמאי צריכים לטעמא דבני אדם, אלא דאי הוה אמר רק טעם דאור הנר, אכתי יקשה שיעשהו באשמורת הלילה, אמר טעם דמצויים, וכלומר מוכנים עוד דיש משכימים לעבודתם. ובהא אתי שפיר מ"ש [אביי], הלכך האי צורבא מרבנן לא לפתח וכו', פי' כיון דהמצוה בתחילת הלילה: תי"ט ד"ה אור וכו' - ולישנא מעליא וכו'. כתב הראב"ד (בר"ן בגמ' ד"ה ותנא דידן), דנקט אור לומר דבתחילת הלילה שעדיין אור ראוי לבדוק כדי שלא יתרשל או שלא ישכח וכו' ולא תני בתחלת ליל ארבעה עשר משום לישנא מעליא, ע"כ. דאף על גב דהאי טעמא דכתב הראב"ד לא שייך בהמפלת אור לשמונים ואחד, י"ל דסרכיה נקט מהכא:

שלא תהיה פתיחת וכו'. לאו דוקא משום פתיחת הספר, דהא המפלת אור לשמונים ואחד דכריתות (ז,ב), לאו פתיחת הספר היא. וי"ל דהתם נמי הויא פתיחה דבית שמאי ובית הלל:

ד"ה בודקין וכו' - דילפי' וכו'. התוס' (ד,ב ד"ה מדאורייתא) הקשו על פי' רש"י, והעלו דבבטול סגי משום דאחר שבטלו הוא הפקרו יצא כבר מרשותו. ואיני רואה הכרח לשהר"ב יסבור כרש"י דדוקא בביטול, דלמא סבירא ליה כהר"ן, דאף בדיקה מן התורה, ושאל אמאי הצריכו תרווייהו ולא חשו לטרחא דצבור:

וימלך על ביטולו וכו'. ולא מצאתי סברא זו, דלא אמרו שמא ימצא גלוסקא וכו' אלא או כפי' התוס' (ו,ב ד"ה ודעתיה), דמשום הכי הבודק צריך שיבטל שמא ימצא גלוסקא ולא בטל מאליו כמו הפירורים, או גם לפי' רש"י איירי קודם זמן הביטול, וכן כתב גם כן הר"ן שם. אם לא שנאמר דר"ל דחששו חכמים שלא יבטל לגמרי, כמו שכתב הר"ן בטעם הבדיקה. אבל ענין המלכה זו קשה שלא הזכירה שום מפרש. ועוד שאם יש לחוש להמלכה מאי משני בגמרא על מה שאמר רב יהודה אמר רב, הבודק צריך שיבטל, דמשום שמא ימצא גלוסקא אכתי ניחוש שימלך אחר הביטול, ויש לומר דהאי טעמא קאמר הר"ב מדנפשיה, וסבירא ליה דאי לא הוה טרח לבדיקה בנקל ימלך על ביטולו, אבל הבודק ומבטל לא חיישינן, כיון דטרח לבדוק כל מה שימצא:

דמחשבה מבטלת וכו'. דדוקא בטומאה אמרינן אין מחשבה מבטלת מחשבה (קדושין נט,ב), משום דמחשבה ראשונה שהורידה הטומאה על הכלי קרייה רחמנא מעשה:

ד"ה כל וכו' - ולמה אמרו וכו'. לפי' הר"ב דייקא טפי לישנא דולמה אמרו, דר"ל אחר שאמרו שבמקום שאין מכניסין חמץ אין צריך בדיקה, למה אמרו וכו', מאי טעמא הצריכו לבדקן. ולפי' התי"ט היה לו לומר, והרי אמרו, שהוא קושיא אאוצרות יין ושמן דמייתי כללא. ועוד להר"ב השאלה אמאי דתנן בהדיא, ולתי"ט אמאי דהוא סתום דמאן לימא לן דאוצרות יין ושמן לא אימעוט מכללא. ועוד דבהדיא אמרינן בגמרא (ח,ב) כפי' הר"ב דז"ל, מרתף מאן דכר שמיה הכי קאמר כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה ואוצרות יין ואוצרות שמן נמי אין צריך בדיקה [דייקא נמי שר"ל דאי נכנסין בכלל מקום שאין מכניסין בו חמץ כפי' הר"ב], ואם כן במה אמרו שתי שורות במרתף, ומשני מקום שמכניסין בו חמץ דהיינו במסתפק ממנו, ע"כ. ואהא אתי שפיר בית שמאי ובית הלל לאפרושי שיעור מקום זה. אבל מכל מקום צריך ליישב לפי' הר"ב דכתב, ולמה אמרו לקמן במתניתין וכו', דאם כן מה קא מתמה הגמרא מאן דכר שמיה, לישני דבית שמאי ובית הלל הם. וי"ל דאין הקושיא אלא על סדר לשון המשנה, דהוה ליה לאקדומי תחילה פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, ואחר כך ישאל למה אמרו, ויתרץ שגם שם מכניסים חמץ. וז"ש המרתף מאן דכר עדיין שמיה, ומשני דאיתיה בכלל כל, דמשמע דאין צריכים בדיקה. אבל לישנא דשתי שורות במרתף ודאי דקאי אבית שמאי ובית הלל כדפירש הר"ב, והכי קאמר אחר שבכל מקום נכללו אוצרות יין ושמן להפטר, אם כן למה אמרו בית שמאי ובית הלל שתי שורות:

ד"ה שתי וכו' - ורחבו, דאורכו וכו'. זה מובן במ"ש לקמיה בסוף פי' זה ובמ"ש בו:

החצונה אורך וכו'. פי' כי גובה החיצונה היא לאורך קומת אדם והעליונה היא לרחבו של גוף האדם:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה