אור ברסלב
קול הרמז מועד עירובין › פרק י משנה יג

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

עירובין · פרק י משנה יג

פרק י משנה יב

חותכין יבלת. בגמרא (קג,א) רמי אמתניתין פרק ו' דפסחים (סה,ב) דחתיכת יבלת לא דחיא, ומשני הא והא בלחה וכאן ביד וכאן בכלי. ונמצא שהלחה דוקא בכלי אסורה ויבשה אפילו בכלי מותרת, וכן כתב הרמב"ם פרק ט' ה"ח מהלכות שבת ופרק א' הי"ח דהל' קרבן פסח. אבל הר"ב פסק כמאן דאמר הא והא ביד וכאן בלחה וכאן ביבשה, דכאן ביבשה הוא דבכלי אסור והתם בלחה ואפילו הכי אסור ביד. ונראה דנייד מדהרמב"ם משום דמאן דאמר הא ביד והא בכלי איתותב מדתנן התם אלו שהם משום שבות, ואי אמרת בכלי, מלאכה גמורה היא. וצריך עיון ליישב פסק הרמב"ם. ונראה שיתרץ במה שכתבתי ריש פרק ו' דפסחים דסבירא ליה להרמב"ם דלא הוי תיובתא גמורה, דדלמא דרבי אליעזר סבר דתנא קמא איירי בשבות וביבלת יבשה, ודסבר דבכלי אסור, ואחר כך גילה לו רבי עקיבא דתנא קמא מיירי בלחה ובכלי דמלאכה גמורה היא, עיין שם ודוק. ועוד דרב יוסף מוקי אוקימתא אחריתי וסבר דביבשה אפילו בכלי שרי כדפירש רש"י התם (ד"ה אלא אמר), ומשום הכי לא בעי הרמב"ם לחלוק בין לחה ליבשה. וגם רבא דמוקי באופן אחר נראה לו דאין איסור ביבשה בכלי (עיי"ש ברש"י ד"ה רבא):

הרע"ב ד"ה ואם בתחלה וכו'. דסלקא דעתך אמינא משום דלא לימנע מעבודה ושרי ליה אפילו בתחלה וכנזכר לעיל:

תי"ט סד"ה מחזירין וכו' - ולפיכך וכו'. נראה דסבירא ליה להרמב"ם (פכ"א הכ"ז) דבגמרא (ביצה יא,ב) לא אמעיט לגמרי טעמא דאין שבות אלא ר"ל דהא והא איתיה, משום דאי מפני דאין שבות גרידא הוה אמינא אפילו כהן לאו בר עבודה, ואי מטעמא דלא לימנע מן העבודה אפילו לא סילקה לצורך עבודה, קמ"ל משום דאין שבות. והאי לא אמרינן בסלקה מתחלה דלאו צורך גבוה הוא וכדכתב הר"ב בסמוך. ולפי זה מאי דכתב הרמב"ם דאין שבות הוא ליתן טעמא דמחזירין דוקא אבל לא מניחין בתחילה משום דאין שבות במקדש ובתחילה ליתיה להאי טעמא:

ד"ה אבל וכו' - פרק ו' דשבת וכו'. דתנן ואם נפל לא תחזיר:

ופירושו דהכא וכו'. אישתמיטתיה מאי דפסקי התוס' במכילתין (קב,ב ד"ה מחזירין) שהר"ר יוסף מפרש ההיא דפרק ו' דשבת (סד,ב) משום

שחיקת סממנים והכא נקט רש"י לרבותא דאף על פי שיש בה משום ממרח ומשום שחיקת סממנים אפילו הכי מותר במקדש, ע"כ. באופן דגם בכאן שייך טעם דשחיקת סממנים:

ד"ה ואם בתחילה וכו' - דאי סלקה וכו'. ואז הוי טעמו משום שחיקת סממנים דמבעוד יום לא הוי עילויה. ולפי זה נאמר דרש"י כתב

בביצה (יא,ב ד"ה מהו דתימא) משום שחיקת סממנים דהוא הטעם לסיפא זו: ד"ה קושרין וכו' - ותמהני וכו'. נראה לי דהוכרח לפרש כן משום דמן הגמרא משמע כך דקאמר רבי שמעון להאי תנא (קה,א) דקשירה דאתי לידי חיוב חטאת לא שרו רבנן אלא לעניבה וכדמייתי הר"ב בסיפא דמכילתין, ואם קשר הוא של קיימא איך אמר רבי שמעון דאתי לידי חיוב הא בחיוב גופיה. ורש"י (שם ד"ה קשירה) נדחק בפירושו ואמר דאתי לידי חיוב במדינה:

ד"ה יבלת וכו' - ולא אמר עורון וכו'. זהו הפך מה שכתב רש"י בחומש (ויקרא כב,כב) ע"ע:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה