אור ברסלב
קול הרמז מועד מגילה › פרק ד משנה ט

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

מגילה · פרק ד משנה ט

פרק ד משנה ח

הרע"ב ד"ה יברכוך וכו' - לצרף עמהם וכו'. גם רש"י (כה,א) כתב כן, אבל קשה לי דלמה קורא לזה דרך מינות. וי"ל משום דלא מקיים

מצוה (ויקרא יט,יח) ואהבת לרעך כמוך, דהיינו אפילו לרשע, דהא מכאן דרשינן (סנהדרין מה,א), ברור לו מיתה יפה, אבל מכל מקום דוחק הוא לקראו מין. ובירושלמי (ה"י) אמרו, יברכוך טובים שתי רשויות, עיי"ש ודבריו סתומים. ומצאתי שבתוס' (ד"ה יברכוך) כתבו וז"ל, יברכוך טובים, פי' שמוציא את הפושעים מן הכלל אי נמי משום דמחזי כשתי רשויות כלומר אלוקים טובים, ע"כ. ונראה דאין כוונתם בפירוש הראשון כדפי' רש"י, אלא שמכחיש כמה מאמרי רז"ל המורים שגם קילוסם של רשעים יערב לה', וכעין שאמר הפסוק, (משלי טז,ד) כל פעל לה' למענהו וגם רשע וגו', ובפסוק (תהלים פד,ז) עוברי בעמק הבכא וגו' גם ברכות יעטה מורה, וכמ"ש על קילוסו של נבוכדנצר, וענין זה מורה פרטיות ההשגחה והרחמים. וז"ש שמוציא הפושעים מן הכלל, פי' כאילו אין ה' מבין בברכותיהם, והפירוש נראה שהוא הוא מ"ש מהירושלמי, וירצה שזה הוא דרך אותם המינים מכת מאני? שהאמינו בשתי רשויות אחת פועל הטובה ואחת פועל הרעה, ובאומרו יברכוך טובים, ר"ל אותם שאתה עשיתם טובים לאפוקי הרעים שאינם משועבדים לך שאתה אלקים טובים. ואחר כך מצאתי ענין כזה להר"ן. אבל כד תידוק תמצא שלדבריו לא אתי שפיר שם טובים, וגם דהיינו הא דלקמן על טוב יזכר שמך, ואין לפרש דברי התוס' דיברכוך מיירי במדבר עם חבירו ואומר לו יברכוך טובים, דלא דמי ליגיעו רחמיך ועל טוב וכו':

ד"ה ועל טוב יזכר וכו'. וכלומר ולא נודה לך על הרע משום דלא ניחא לן ביה:

ד"ה מודים וכו' - דמחזי כשתי רשויות וכו'. ואפילו הכי לא מקרי מין, משום דחשיב ליה כריבוי הודאות יודו ויברכו ויהללו וכו', אבל משתקין אותו משום דאינו כפל ענין במלות שונות, ועיין בספר אהבת עולם דף נ':

תי"ט ד"ה המכנה וכו'. בירושלמי (סה"י), המכנה בעריות בערייתא דאבוי ובערייתא דאימיה, ע"כ. ונראה דאינו מפרש מתניתין אלא שמכנה במקום לנוכח לנסתר, באומרו ערות אביו וערות אמו, וכפי' הרמב"ם בפירושו. ובאמת לשון כינוי משמע כן, וכך הם המשלים שהזכיר רש"י: בפי' במה שכתב, (במדבר יא,טו) ואל אראה ברעתי, במקום ברעתם. (תהלים קו,כ) וימירו את כבודם, במקום כבודי, עיי"ש. והדבר מושכל ומסתבר שזה המכנה דעתו כמדבר בלשון כבוד, וכעין שאמר כינה, וכההיא דתנן (סנהדרין פ"ז מ"ה) יכה יוסי את יוסי, וכן הערוך פי' בהדיא בערך כן (ה"ד)[פי' ד']. וממה דתני רב יוסף (כה,א), קלון אביו וקלון אמו, אין הכרח לפי' רש"י והר"ן והר"ב יותר מלפי' הרמב"ם והערוך, דאם כן הו"ל למימר קלון אביך וקלון אמך. ועוד דהו"ל לפרש הענין כיון שהוא משתנה כמו שמפרשו בפסוק, (ויקרא יח,כא) ומזרעך. ועוד דהוה ליה לאשתוקי בנזיפה כיון שהוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה כמו שכתב הר"ן. ומה שכתב התי"ט בזה אינו מיושב, שהרי גדול עון המגלה פנים. ועוד דלכל הפחות הוה ליה למערבינהו המכנה בעריות והאומר ומזרעך, הואיל ושניהם פירושים שונים בתורה. ועל הכל מאי היא סברת המפרש קלון במקום ערוה, וכי להתיר עריות הוא בא, ואיך יפרש לפי זה כל אותן הפרשיות בין דאחרי מות בין דפרשת קדושים, שבפירוש נאמר בהרבה מהן לשון שכיבה, ומה גם שאיש כזה שוטה גמור הוא ובטלה דעתו אצל כל אדם, כי התינח האומר ומזרעך לא תתן וכו', יש לו במה להתלות, וכדכתב התי"ט בסמוך משתקין אותו בנזיפה באומרו שזהו הפשט האמתי, אבל אם אמר שהוא כאחד מהדרשות פשיטא דלא משתקינן ליה, ואדרבה יש לו פני הראות לדרשתו, מדכתביה רחמנא גבי עריות והפסיק בו בין איסור אשת איש לעון עבודה זרה, משמע דבענין ערוה משתעי, אלא דאין ספק שעיקרו כמשמעות פשוטו:

ד"ה האומר וכו' - ומסיים נמי וכו'. וכי תימא ומה בכך וכי בשביל כך יהרגוהו בית דין, תינח מחייבי חטאת דאתי לאתויי חולין לעזרה. ונראה לי דנפקא מינה דקי"ל (סנהדרין פ"ט מ"ו), הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, והטעם לפי שאין בו מיתת בית דין דוגמא דאותם השנויים עמו סוף פ"ט דסנהדרין, ואם כן זה הנותן עליו מיתת בית דין מונע הפוגע בו מלהרגו ככל שאר העריות:

וצריך עיון וכו'. נראה שהדבר פשוט, שהרי זה המכנה סובר דדוקא היכא דלא כתיבא שום מלה המורה על ערוה שם הפירוש לשון קלון, אבל מפסוק, (ויקרא יח,יח) ואשה אל אחותה לא תקח ואילך סבירא ליה דבעריות משתעי קרא ועלייהו ענש כרת וחטאת, אבל בפסוקי קמאי ליכא אלא לאו גרידא ואפילו מלקות לית בהו דהוי דבר שאין בו מעשה, ומשום הכי נמי לא משתקינן ליה בנזיפה, כמו שפירשתי [לעיל] באומר ומזרעך לא תתן וגו':

אלא פירוש הכתוב וכו'. מכאן תשובה למ"ש התי"ט שרבי ישמעאל אינו עוקר הפסוק ממשמעותו, דפירוש הכתוב ר"ל פשוטו, וכן מוכח בהדיא מדרבי ישמעאל גופיה דאמר הכתוב מדבר. וכל שכן לרש"י דאמר שרבי ישמעאל בא לפרש מתניתין. וכי תימא וכי רבי ישמעאל עוקר מצות מן התורה שהוא דמסירה למולך, י"ל דסבירא ליה דעיקר מצות המולך היא בפרשת קדושים, דשם מוכח בפירוש דבעבודה זרה משתעי ולא בעריות, כמו שמשמע מכאן וכנ"ל. ואולי שגם הר"ב סבירא ליה כך במ"ש דכולי עלמא מודו דשל פרשת קדושים איירי בעבודה זרה, ומשום הכי לא מסיים ברש"י בנתינת מיתה על המזיד כמו שכתב התי"ט, וסבירא ליה לר"ב דדוקא הפסוק דאחרי מות שנתון בין פסוקי עריות הוא דמדבר בערוה, כדמוכח מתרגום יונתן בן עוזיאל, שכאן דרשו כרבי ישמעאל ובקדושים תרגמו כפשוטו. ולפי זה נראה לי פי' דמתניתין כבעל הערוך, דבארמיותא דוקא משתקים אבל לא בכלל גויה דרבי ישמעאל סבירא ליה הכי:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה