קול הרמז מועד· רבי משה זכות
מגילה · פרק ד משנה ז
תי"ט ד"ה מפני וכו' - דקאי וכו'. וי"ל שר"ל דרבי יהודה קאמר לתנא קמא דיודה ליה אף בצבוע, שהרי הוא הטעם שלו בבעל מום מפני שהעם מסתכלין בו, ואם כן גם הצבוע לא שנא. ואין לומר דטעמא דתנא קמא משום דברכת כהנים איתקש לשירות, דהא משמע בסוף תעניות (כז,א), דבעל מום מברך ברכת כהנים, וכן הוכיחו משם התוס' (ד"ה אי), עיי"ש. ואף ממתניתין מוכח הכי דאם כן ליתני כהן בעל מום לא ישא את כפיו, אלא ודאי דמשום הסתכלות מטא בה. אי נמי י"ל טעמא דתנא קמא משום יקרא דשכינה השורה על ידיו, ומשום הכי לא תני אלא בידיו, ולא חייש לטעם ההסתכלות כיון דאסור להסתכל בכהנים בשעת הברכה, ורבי יהודה סבר דגזרינן דלמא יסתכלו, ומינה דאפילו צבועות אסור וכוותיה נקטינן בגמרא, ואין לומר דאף בצבועות נימא משום כבוד שכינה, דכיון דאומנותו בכך מותר אף לעבודה במקדש דלא מקרי חציצה אלא לטבילה:
ולא פליגי וכו'. ומה בכך אי פליגי כיון דתלמודא שקיל אליביה: