קול הרמז מועד· רבי משה זכות
ביצה · פרק ה משנה ב
לא עולין. גזרה דאין עולין מצויה טפי מדלא רוכבין, דכיון דעולה ואוחז בענפים עביד דתליש, ובבהמה משכח מקל בביתיה ולא מוכרח לזמורה. והא דאין רוכבין יותר צריך לזמורה לרכיבה גופה, אבל שטין אפילו היודע דלא ליתו למעבד חבית של שייטין מה שאין כן הרוכב, דאף על גב דאית ליה מקל השתא דלמא לרכס באורחא. ולפי זה מתניתין זה אף זה. וכמו כן במטפחים צריך יותר לכלי שיר ממספקים, משום דדרך שיר הוא הטפוח ונראה דדעתיה לשורר, אי נמי איפכא דטפוח שהוא דרך שיר סד"א דלא ליתסר משום דבהאי קלא לא מסתייה ולא לתקן כלי שיר וכן ספוק לגבי רקוד, ואתי שפיר כולהו בדרך זה אף זה:
תי"ט ד"ה לא דנין וכו' - אלא בכתיבה וכו'. ותוס' כתבו בפרק הזורק (גיטין עז,ב ד"ה ותיזיל), ולא תנן אין מגרשין משום דלא ססיקא ליה משום דשכיב מרע (דתקיף ליה עלמא) מותר לגרש בשבת:
ד"ה אין וכו'. עיין מה שכתבתי בפ"ק (מ"ה) דמגילה, שלפי מ"ש התוס' במכילתין דהכא דל"ז ע"א ד"ה ורמינהי משילין, מתניתין דהכא מיירי לענין שבות. ולפי זה מה שכתב התי"ט כל ענין עונשין לא שייך הכא אלא דוקא במגילה, דהתם דוקא איירי לענין מילי דאורייתא כדכתבו התוס', ולכן לא כתבו כלום אמתניתין דהכא, והתי"ט כדי נסבה חוץ למקומו: