קול הרמז מועד· רבי משה זכות
ביצה · פרק ב משנה י
תי"ט ד"ה עגלה וכו' - וכדבריהם מוכח וכו'. אין כאן אפילו ידים מוכיחות, שהרי שם סמיכה מיוחדת לטומאת מדרס שכולל חמשה
דברים שהזב מטמא במדרסו, עומד יושב שוכב נתלה ונשען. ומה שהוסיף ועוד, גם לתוס' ליקשי שהרי עין כל רואה שהקטן נסמך עליה. אלא דבגמרא (כג,ב) מפרש והולך מילי מילי דמתניתין, וניטלת בשבת דאיכא תורת כלי עליה. וגם זה פשיטא דמהיכא תיתי לאסרה דמאי שנא מכסא של קטן. ובהכי אזלא לה קושיא לתוס', דודאי אורחיה דתנאי למתני מילי טובא אף על גב דאית בהו קצתן פשוטות. וראיה ממשנה שקודם זו טמאה משום קבול דפשיט הוא וטובא דכוותיה. ואי בעית אימא דהכי קאמר אף על גב דעגלת קטן טמאה משום מדרס וכשהיא טמאה ודאי לאו בת טלטול היא, מכל מקום ניטלת מן הסתם בשבת ולא חיישינן לטומאה, אף על גב דתינוק לאו בר דעת הוא לידע אם נטמא אם לאו. ודע שבפ"ו דשבת דס"ו ע"א, מייתי רבא האי מתניתין לדימויי לה קב הקיטע דסבירא ליה דאף טמא מדרס, והתם פי' רש"י דהכי מייתי דכמו דעגלה טמאה מדרס משום דלפעמים יושב התינוק עליה הכי נמי הקב זמנין דמסתמיך עליה הקיטע. ולפי' התוס' אינו כל כך מרווח, דתחילת עיקר אותה עגלה היא להעמיד התינוק על רגליו וכשהולך וגדל גוררה ולומד דרך ההלוך ותמיד נשען עליה. ומה שהביא התי"ט להרמב"ם אדרבא אי לאו בסתם עגלה איירי הו"ל למימר אופן עשייתה, ולאומרו לישנא דנשען כבר אמרתי דשייכא טפי גבי מדרס והיינו סמיך והיינו נשען: