קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
שביעית · פרק ה משנה ט
לא תגע אצלה. בפ"ה מ"ט דגיטין גרסינן עמה:
הרע"ב ד"ה נפה וכו' - לספור בה וכו'. ירושלמי (ה"ד). ונראה לי דדוקא כשיש לתלות כעין זה הוא דמותר ששאלה סתם, אבל אם תשאל לצורך תבואה לא נקל לתלות שמא משל ששית היא זו, שכבר קיים בה הביעור למאן דסבר הכי. וזה שפירש הרמב"ם, כשתבאר ותאמר שבשביל פירות שביעית היא מבקשת אותם אסור, דאי לפירות שביעית ממש פשיטא דאסור משום לפני עור, אלא ר"ל פירות שיש לה בשביעית, שלא נתלה לומר שמא משל ששית הם, אבל אם ידוע שיש לה פירות ששית ודאי דמותר להשאילה אף על פי שתשאל לצורך התבואה. והשתא ניחא מ"ש אבל לא תבור ולא תטחן, דקשה מהיכי תיתי להתיר כן, אלא דר"ל שאף על פי שמותר להשאילה לצורך תבואה בידוע שיש לה פירות ששית, מכל מקום היא לא תסייענה בספק:
תי"ט ד"ה לחברתה וכו'. נראה לי לחברתה דוקא ומשום איבה כמו שכתבתי לעיל בפ"ד דדמאי מ"ב. אבל באשת חבר סתם ותני דמשאלת לאשת עם הארץ ולא תני לחברתה, משום דאפילו אינה חבירתה מותר להשאילה מטעמא דרוב עמי הארץ מעשרין וכדכתב הר"ב:
ד"ה נפה וכו' - אבל כברה וכו'. ולא הזכירם כסדר מלאכתם דהיינו כברה ונפה, להורות דאין אנו חוששים לה שתשתמש בהם דרך שימושן אלא לספור מעות ולכבור חול, כיון שכן אין בהם קדימה:
ד"ה ובוררת וכו' - ואיידי דלא תני תנור וכו'. לענ"ד אין צורך למתני ריחים, שכבר שנה וטוחנת דהיינו בריחיים:
ד"ה אבל וכו' - ואני בעניי וכו'. אנא לא בעתירותי יכלית למשמעיה, דודאי צריך עיון מנא לן דמותר לטמא בידים בלי שום סיבה, דלא אשתמיט תלמודא בשום מקום לומר אלא דמותר לגרום. ונראה דלגרום דוקא חדא דמאן דאמר אסור ודאי דדוקא קאמר דמטא בה מפני תקנת התרומה וכדפי' רש"י בפרק כשם (סוטה ל,ב ד"ה מאי לאו), ואם כן מנא לן לאפושי פלוגתא ולומר דמאן דשרי היינו אפילו בידים. ועוד דבפרק קמא דנדה (ו,א), דמייתי מ"ב דפ"ג דחלה, יהיב טעמא אסיפא דתני משגלגלה תעשה בטהרה, משום דהוטבלה לחלה ואסור לגרום טומאה לחלה והיינו גרמא בעלמא, ומיניה דטעמא דיהיב ארישא משום דמותר לגרום טומאה לחולין לגרום לבד קאמר. ומה שנתאמץ התי"ט לקמן דתעשה בטומאה תנן, דמשמע אפילו בידים לאו ראייה היא, דהכי פירושו כיון דקיימא לן בעלמא דלחולין מתוקנים מותר לגרום להם טומאה אף על גב שהם טהורים, מינה נימא דכשהם בספק טומאה מותר לטמאה להדיא, ואי לא תימא הכי קשה דאשמועינן תנא בנולד בה ספק טומאה לישמעינן אפילו בעיסה טהורה, דעד שלא גילגל תעשה בטומאה ומשגלגלה תעשה בטהרה, והא קמ"ל דכיון דהוטבלה לחלה כחלה דמיא. ומה שכתב הכסף משנה וברש"י פרק כשם (ל,ב), היינו דמייתי התם (ל,א) מתניתין דסוף פ"ב דחלה, ונותן פחות מכביצה באמצע, וכתב רש"י (ל,ב ד"ה ואי בעית אימא) והכא במותר וכו' וז"ל, אף על גב דמותר לגרום לה טומאה מיהו כל כמה דאפשר למעוטי לא מפשינן להו לגרום להן טומאה בחנם, ע"כ. והתי"ט לא חש ליה לעיין ברש"י: