קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
שביעית · פרק ג משנה ו
פחות מכן מחצב. יש לדקדק למה לא קיצר ותני פחות מכאן גוממו דמאי נפקא מינה אם הוא מחצב או לא. ונראה לי דתנייה למיהב
טעמא למתניתין, דדוקא גדר גבוהה עשרה שהוא שיעור סתם גדרות כדתנן בפאה ובכלאים, יש לומר בו שכשם שמתחילה הושמו בו אבניו לצורך בנין כך גם עכשיו ניטלות ממנו לבנין אחר, אבל פחות מכאן הרי הוא כאילו לא הושמו שם על ידי אדם, אלא מחצב שאם בא ליטול אבניו יאמרו דלתקן שדה הוא בעי כיון דלא יש בו הוכחה מתחלתו על סופו, והוא הדין למחצב שהיה פחות מעשרה דאין ראוי לחצב ממנו שיעור גדר, ומשום הכי דייקו הש"ר והר"ב לכתוב גוממו ומניח מן הסלע, ולא רצו לכתוב מן הגדר (כמו שהרגיש התי"ט), להורות דהיינו מחצב היינו גדר כל זמן שאין בהם שיעור עשרה טפחים:
מתוך שלו. בתוספתא (פ"ג מ"א) איתא עוד, במה דברים אמורים בזמן שלא נתכוין לתקון שדהו אבל בזמן שמתכוין לתקון שדהו אפילו כל שהוא אסור. ונראה דגם תנא דידן תנייה בכלל במה דברים אמורים מתוך שלו אבל מתוך של חבירו מה שהוא רוצה יטול, דטעמא הוא מפני שמסתמא אין כונתו לתקן שדה של חבירו ומינה דכונה מילתא היא. ואפשר דמשום הכי לא כלל הכל בבת אחת בבמה דברים אמורים אחד, לימא בד"א מתוך שלו או שלא התחיל בו מערב שביעית, לרמוז שיש תנאי אחר כלול בבד"א הראשון מה שאין כן בשני, דאין לך בו אלא פשוטו תנאי אחד דהתחיל לבדו, ומשום הכי נמי לא הקדים הבד"א השני דאיירי בשלו, משום דהאחד כולל גם התנאי ראשון בשלו דהיינו הכונה. ואל תשיבני דאורחיה דתנא לחלק שני תנאים בשתי חלוקות כדתנן סוף פ"ג דמקוואות, דהתם קאי אתרי מילי, ע"ע:
הרע"ב ד"ה הרי כו' - כמפנה הגדר כו'. שהרואה יודע שלצורך האבנים הוא נוטל, הרמב"ם פ"ב ה"ז: