קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
שביעית · פרק ג משנה ג
על הסלע. הכא דוקא שייך למתני כן ולא גבי חכמים דרבי שמעון, משום דהכא דנותן והולך במקום אחד משכחת דאיכא סלע אחד בתוך שדהו, אבל לעיל דאיירי דאשפתות רבות לא משכחת לה כל כך סלעים:
הרע"ב ד"ה יתר כו' - ובלבד שלא יהא וכו'. נראה דבהכי ניחא מאי דתני עושה אדם את שדהו, דמאי קמ"ל הא אפילו חכמים מודים, אלא דר"ל שלא יפחתו משלש דאז לא מקריא אשפה, והיינו דקתני שלש שלש אשפתות, שתהיינה אשפתות:
ד"ה עד שיעמיק שלשה וכו'. פי' דאז מותר להרבות באשפות. והא דלא תני לעיל ואין מוסיפים על האשפות עד שיעמיק שלשה וכו', י"ל דנטריה עד הכא לאשמועינן דאף על גב דאיכא תרתי לגריעותא דאין בהם עשר משפלות ודמרבה אשפתות, מותר כיון דמעמיק שלשה טפחים:
ד"ה עושה כו' - הכי נמי וכו'. דהוה אמינא שמרבה באשפה גדולה שירקב הזבל יפה למהר לזבל, קמ"ל דלא חיישינן אלא דוקא כשהוא מעשה המוכיח לאותה שעה, כגון שמרבה באשפתות שכל אותם המקומות של האשפתות נזבלים מעצמם. אי נמי לאפוקי מדרבי מאיר, וכן נראה לי עיקר:
ד"ה היה כו' - המפורש לעיל וכו'. לפירוש השני דירושלמי (ה"ב), תרתי שרינן ליה, תחלת ההוצאה והמשך התוספת מעט מעט, ולפירוש
הראשון אין לו רק היתר התוספת:
תי"ט ד"ה יתר מכן מחציב וכו'. מתניתין מילי מילי קתני, א' דמותר אפילו אשפתות משלש משפלות, ב' דגם מותר להרבות יותר משלש
אשפתות אלו אף על פי שהן קטנות:
ד"ה עד וכו' - לא חזי ליה וכו'. פי' דלא חיישינן שכיון שהחפירה עמוקה שמי שיראה אותה לא יראה הזבל, הא ליכא למיחש:
ד"ה היה לו וכו' - והוא פתרון שני וכו'. ופתרון הראשון הוא כשיהיה לו דבר מועט בתוך שדהו בשביעית, והרמב"ם סבירא ליה כהאי פירוש בין בפירושו בין בחיבורו (פ"ב ה"א), והכי משמע טפי פשטא דמתניתין דכל פרקין איירי בשביעית. אבל מה שכתב הר"ב אם כיון לפתרון השני קשה, דהעיקר חסר שלא פירש שהיה לו בביתו ערב שביעית. וגם בדברי רבי אלעזר בן עזריה הו"ל לסיים כמו שמסיים בירושלמי, וכמו שכתב הש"ר שנמצא מזבל אותו מקום מזובל ולא ניכר שזבלו ערב שביעית שזהו עיקר טעם רבי אלעזר בן עזריה לאסור, דהא ערב שביעית מותר לזבל הכל עד ראש השנה, כדתנן לעיל פ"ב מ"ב, והתם לא פליג רבי אלעזר בן עזריה אלא דוקא הכא משום דנראה כתחלת זבולו בשביעית. ונראה לי שהר"ב מפרש דברי הירושלמי משונה מהש"ר, וז"ל הירושלמי (ה"ב), כשהיה לו דבר מועט בתוך ביתו ערב שביעית והוא מבקש להוציאו לתוך שדהו בשביעית הרי זה מוסיף עליו והולך משפסקו עובדי עבודה רבי אלעזר בן עזריה אוסר (מאי טעמא דראב"ע) שמא לא ימצא לו זבל ונמצא מזבל את אותו המקום ולא כבר הוא מזובל מערב שביעית רבי ירמיה ורבי בון בשם רבי חייא משום מראית העין, עכ"ל. והר"ב מפרשו דאיירי במוציא בשביעית משום מ"ש הירושלמי תחילה ומבקש להוציאו בשביעית, ועל זה נמשך ואמר הרי זה מוסיף, כלומר בתחילה מוציא אותו המעט בשביעית ואחר כך מוסיף עליו, ורבי אלעזר בן עזריה אוסר משום שמא לא ימצא לו זבל, ונמצא לפי זה אותו מקום מזובל. וא"ת ומה בכך והרי מתחילה היתה כונתו בהיתר לעשות אשפה, לזה אמר ולא כבר הוא מזובל מערב שביעית, כלומר אם היה מזבל אותו המעט מערב שביעית תינח, אבל כיון דמערב שביעית לא זיבלו ולא ראוהו בני אדם שהוא מזובל מערב שביעית אלא בשביעית הוא דראו כן, יחשידוהו שלכתחילה עשה כן לזבלו, והוא מה שהוסיף לבאר רבי חייא דעיקר טעם האיסור הוא משום מראית העין. כך נלע"ד לפרש פי' הר"ב, אבל הש"ר נראה דגריס במקום ולא כבר, ולא ניכר שהוא מזובל מערב שביעית, ולפי זה מפרשו דלזבל אותו המעט בערב שביעית פליג כדכתיבנא, וגם מפרשו בתמיה, ורבי חייא מתרץ שהוא משום מראית העין, וטוב לגרוס בפירוש הש"ר ולא כבר הוא מזובל:
דהא אפילו כו'. תוהה אני בטעם זה, דהכא אמרינן אפילו דמוציא חצי לתך או מעט מזה דלא שייך לדמוייה לסתם עושה אשפה דמוציא לתך בכל פעם ולא צריך שיהיה הכל יחד. ועוד דאי איתא להאי טעמא דאפילו יש לו בביתו אינו מוציאו כאחד, מאי פריך וליחוש, ומאי צריך להוכחת סלו ומגרפו, לימא דכיון דהכי אורחיה דעושה אשפה לכלי הוציא הכל כאחד לא אתי לידי חשד, אבל טעמא דתנא קמא משום דסלו מוכיח עליו, ולדידיה לא חיישינן דלכיון לזבל, חדא דאין דרך לזבל מעט מן השדה, ועוד דכבר פסקו עובדי עבודה, ועוד דאי לזבל מכוין היה מפזר הזבל כמנהג: