קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
שביעית · פרק ב משנה ח
בתחילה. נראה דתני בתחילה לאפוקי זרעו לירק ונמלך עליו לזרע, וטעמיה דכיון דאזלינן בתר השרשה בעינן הכוונה דזמן השרשה, אבל לפי פסק הדין דאזלינן בתר גמר פרי נראה דלא שנא בין נמלך ללא נמלך, וכן כתב הרמב"ם סתם שזרעו לזרע:
הרע"ב ד"ה שזרעו וכו' - ולא לאכילה. צריך עיון למצוא טעם לזה, דמאי שנא פול המצרי משאר קטניות דלעיל דקיימי לאכילה, וכל שכן
דעיקר טעמא דאזלא מתניתין בתר השרשה הוא משום דאין נלקטים כאחד, והיינו לאכול דהיום לוקטות ומפרכים מעט ולמחר מעט, אבל אם להוציא מהם הזרע מסתמא מניחים הכל עד שיבש היטב ונלקט כאחד. ונראה דמאי דתנן לזרע, ר"ל לאכול הזרע שלו דהיינו הקטנית לאפוקי זרעו לירק, וכפי' רש"י בראש השנה די"ג ע"ב וז"ל, פול המצרי, מין קטנית פאז"ולי ודרכן לזורען לירק ולזרע והזורע לירק מתעשר אחר לקיטה והזורע לאכול את זרעו תורת קטניות עליו, עכ"ל. ובודאי דהכי מסתבר דהיינו לזרוע הזרע והיינו לאכול הזרע תורה אחת להם, וכן כתב הרמב"ם סתם שזרעו לזרע, ואי לא תימא הכי זרעו לאכול הקטנית אמאן תרמייה:
ד"ה כיוצא בהם, - בתר השרשה וכו'. ה"נ אזלינן בתר גמר פרי, וכן כתב הרמב"ם בפ"ד הי"ג, ופסק כרבי שמעון שזורי, וכן הוא בפ"ק דראש השנה (יג,ב), ולא כמו שכתב בפירושו דלא כוותיה: