קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
שביעית · פרק א משנה א
פתיחה:
כתב הרמב"ם, וסידר אחר כו'. ולעד"נ משום דנפישי מלתא ויש שתי שמיטות דקרקעות וכספים, ועוד דכוללת בין באילנות בין בזרעים, ומשום הכי סמיך בתרה תרומות ומעשרות. ועוד דאיסור כלאים ושביעית שווים שאיסורם בשעת זריעה ונטיעה, אבל דערלה אחר זמן:
יש בה סדר מיוחד וכו'. פי' פרשה אחר דבהר סיני:
משנה א:
עד העצרת. טעם קראם ז"ל שם זה לשבועות שלא נמצא בתורה, נראה דרמיזי למ"ש במדרש הובא בילקוט בפנחס (פכ"ט), דשמיני חג העצרת היה ראוי להיות גם הוא חמשים ימים אחר החג כשבועות, אלא מפני שהוא זמן הגשמים לא רצה ה' להטריחם. ולפי זה אין שם שבועות טעם לחג זה דהא שמיני עצרת לא יקראוהו מצות ספירה אם היה אחר חמשים אלא חג בפני עצמו, והוא הדין לזה שהוא כחבירו, באופן שיקראוהו עצרת לרמוז שהוא כשמיני עצרת, אלא שלהיותו בזמן טוב היה אחר חמשים יום. ואני שמעתי שתרגום (במדבר כח,כו) בשבעתיכם, הוא בעצרתכון, אבל אם לתרגום צריך ליתן טעם. ובספר מנורת המאור נר ג' כלל ד' חלק ה' פרק א' אמר, שקראוהו עצרת לפי שהוא יום מובדל להקב"ה עם עמו כמו שמיני עצרת כדאיתא התם, ע"כ. ור"ל כמו שאמרו במדרש (במד"ר כא,כד), ששבעת ימי החג שבעים פרים כנגד שבעים אומות ובשמיני עצרת פר אחד וכו': הרע"ב ד"ה עד וכו' - לקמן מפרש איזה שדה אילן. צריך ליתן טעם למה התחיל בשדה אילן שלא כסדר הכתוב בתורה דכתיב, (ויקרא כה,ג) שש שנים תזרע שדך. ועוד דחיובי תוספת משש לשבע נפקא, (שמות לד,כא) מבחריש ובקציר תשבות. וי"ל משום דזמן חרישה בשדה אילן מרובה מהשדה לבן, דדאילן עד העצרת ודלבן עד הפסח כדלקמן ריש פ"ב, וכן הלכה כדכתב הרמב"ם ריש פ"ג דהלכות שמיטה ויובל. ועוד י"ל דאיסור חרישה בשדה אילן רבותא טפי מדלבן, דלא נאמר בתורה באילן אלא לא תזמור אבל בלבן בפירוש כתיב לא תזרע:
תי"ט ד"ה עד וכו' - בית שמאי לחומרא וכו'. בלאו הכי נראה לי דממתניתין מוכח הכי מדתנן וקרובים דברי אלו, פי' דבית שמאי, להיות כדברי אלו הם בית הלל, ומסתמא קטן נתלה בגדול. וכן הוא בפ"ב דכלאים מ"ו, דמלא העול השרוני גדול משלשה תלמים של פתיח, עיי"ש. והא דאצטריך למתני הכי נפקא מינא לטעמא דבית הלל לומר דעד העצרת יפה לפרי, ועוד עיין לקמן טעם אחר:
ד"ה וקרובין וכו' - כיון דמלתייהו דבית הלל כו'. ולעד"נ מלבד מ"ש לעיל, שבזה יתורץ מה שיש להקשות למה לא הקשו בית הלל על בית שמאי, כמו שהקשה רבי שמעון על תנא קמא לקמן ריש פ"ב, נתת תורת כל אחד ואחד בידו, דכמו שכל אחד יוכל לומר לא כלתה ליחה בתוך שלי וכדפי' הרמב"ם לקמן, כך י"ל בכאן עדיין יפה לפרי שלי, קמ"ל וקרובים דברי וכו', פי' שזמנם של בית שמאי היה זמן כולל לכל כשל בית הלל ולא שייך לומר כאן תורת כל אחד ואחד בידו. ובהכי ניחא מאי דלא תנן כך בכ"מ שהוא כן, כגון ריש פ"ג דאמר בירושלמי דקרובים דברי כל התנאים הנזכרים שם: