אור ברסלב
קול הרמז זרעים פאה › פרק ו משנה ט

קול הרמז זרעים· רבי משה זכות

פאה · פרק ו משנה ט

פרק ו משנה ח

תי"ט ד"ה והשום וכו' - לפירוש השני וכו'. והא דלא שנאם, תבואה ושום ובצלים ואילן, ה"ט משום דשום ובצלים לא אתרבו מקרא אלא דוקא תבואה וקטנית כדלעיל פ"א מ"ד, אבל הרמב"ם סדרם כסדר הרמתם. ובהא דכתיבנא ניחא אף פירוש ראשון דקשה דפשיטא דלא איצטרפי שני מינים, אלא משום שהם ירק סד"א דיצטרפו משום דהוה אמינא דקילי טפי מהנך. א"נ משום דטמונים בארץ כדבסמוך (מ"י) בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן, ס"ד דגריע קמ"ל:

תי"ט ד"ה אם וכו' - דהמחובר מציל וכו'. אפילו הצלה פורתא לא הויא, דקי"ל (תוספתא פ"ג מי"א כחכמים. ר"מ פ"ה הכ"א) אין קמה אחת מצלת לקמת חבירו, וכיון דכבר זכה עני בפאה פשיטא דלא תציל על של בעל הבית, ועוד איך אפשר לומר כך והא טעמא דפטור הפאה הוא משום דפאת אילן כמאן דליתא דמיא לפי' תי"ט משום דהוי כמחובר, ולא מחלקינן בין שני הסאים ומצטרפים, והיכי משכחת לה לצירוף והרי הסאה שכוחה שמצד אחד של האילן כבר נפטרה בכח האילן שהוא מחובר לה, דהיינו זה של הפאה. ונראה לי דטעמא דמילתא הוא משום דאמרו רז"ל (תוספתא פ"א מ"ז) דאין נותנים פאה אלא בסוף השדה משום ד' טעמים דכתב הרמב"ם פ"ב מתנות עניים סי' י"ב. והיינו דכתב הש"ר באילן לא משכחת לה דאין לקט באילן אלא שכחה ופאה, ור"ל אין לפאה באמצע, אבל הרמב"ם שכתב שיזכה בתלוש או במחובר, מיירי בעוללות הכרם ודמו לפרט. וסתם התוספתא (פ"ג מ"י) מוכח כן דתניא, שבאת רשות העני באמצע כגון התבואה והכרם, דהא כדאיתא בלקט והא כדאיתא בפרט ועוללות. ועוד י"ל דסבר הרמב"ם דרשות העני דקתני היינו דוקא במה שיש לו רשות בו מצד עצמו דהיינו לקט פרט ועוללות, לאפוקי פאה דבבעל השדה תליא ליתן מאיזה צד שירצה, ובהכי דייקא מתני' דלא תני אם יש רשות העני באמצע אלא אם באת, פי' מעצמה שנפל ללקט או לפרט הכרם או היו בו עוללות לאפוקי פאה דלא באה מעצמה אם לא יביאוה. ונוכל לומר קצת טעם בדבר דדוקא ברשות העני שמקנהו בעל הבית יפה כחו של בעל השדה לצרף הסאין ולפוטרו משא"כ בשאר זכיות דבע"כ דבע"ה באות לו. והש"ר והר"ב שלא כתבו אלא פרט דומיא דלקט נקטי וה"ה לעוללות:

תוכן העניינים

קול הרמז זרעים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה