אור ברסלב

קול הרמז זרעים· רבי משה זכות

מעשר שני

מעשרות

פרק א משנה ה

תי"ט ד"ה ואם וכו' - פרק ח' מ"ז דעדיות וכו'. עיין מה שגם אני כתבתי שם (משנה ו), דבההיא דייקא מתניתין דלא תני ואם אין מקום ירקבו, ועיין שם:

פרק ג משנה ב

הרע"ב ד"ה ורבי שמעון מתיר, - דסבר וכו'. פלוגתא זו איתא בכמה מקומות, ועיין מה שכתבתי בפרק ט' דפסחים משנה ח':

פרק ג משנה ו

סלי ענבים. בכל מקום מקדים תאנים לענבים מפני שקודמים להתבשל, וכאן החליף הסדר מפני שהגת קודמת למוקצה:

פרק ג משנה י

רבי יהודה אומר יקבר. בספרי (סי' קיא) מפיק טעמיה דכתיב (דברים יד,כו) הכסף, כסף ראשון ולא כסף שני. והר"ש האריך בזה. וטעמא דכתב הר"ב דנגמרה מצותו, ולתרץ מאי דקיימא לן בריש הזהב (ב"מ מה,א) דכסף כסף ריבה אפילו כסף שני, וסבר רבי יהודה דהני מילי כסף על כסף אבל לא לחזור ולפדות על כסף מעשר דכבר נגמרה מצותו בקנין פירות, וכן כתב שם התוס' (נג,ב ד"ה כרבי). אבל קשה למה לא הזכיר הר"ב שורש סברתו שהוא מן הפסוק. וי"ל כמ"ש התוס' דהאי קרא אסמכתא בעלמא הוא, עיין שם:

פרק ד משנה ד

ולשפחתו העברים, הילך וכו'. הא דלא תני נמי אשתו, הוא משום דאיכא פלוגתא בפרק קמא דקדושין כ"ד א' אם אשה פודה מעשר שני בלא חומש דאיש אמר רחמנא ולא אשה, עיין שם בתוס' (ד"ה אלא):

פרק ד משנה ה

תי"ט ד"ה ואין בידו מעות וכו' - נקנה בחליפין וכו'. ומיירי דלית ליה קרקע דליקני ליה אגב קרקע של סודר. והתוס' הקשו שם (ב"מ מו,א ד"ה ונקנינהו), שיקנה לו באודיתא כההיא דאיסור גיורא, ולא תירצו כלום. ומזל"ן דההיא דאודיתא לאו כולי עלמא ידעי וראיה דבבבא בתרא דף קמ"ט א' משמע דרבא לא היה יודע מזה, ועיין שם:

פרק ד משנה ז

על עסקי גיטה וכו'. פי' לא מבעיא גיטה דבעל כרחה אלא אפילו קדושיה דבעינן שיהיו מדעתה אפילו הכי דיו. אי נמי הקדים גט לקדושין כמו שעשה בסדר המשנה דקדמה גטין לקדושין, עיין טעמו בריש קדושין:

פרק ד משנה יא

מ' מעשר ד' דמאי וכו'. ביבמות קט"ו ב' גרסינן ד' דמוע. ופי' רש"י חולין ותרומה שנתערבו. ונראה לי שהיא גירסא נכונה כי מאי טעמא להכניס דמאי שהוא מדרבנן בין שאר ארבעת הדברים שהם מן התורה:

פרק ה משנה א

תי"ט ד"ה ושל ערלה וכו' - ולא החליטו וכו'. ונראה לי דמשום ציוניהם נקטינהו בהאי סדרא, דאדמה יותר מצויה בשדות מחרסים וחרסים יותר מסיד:

פרק ה משנה ט

נתון לעקיבא. בכאן וגם ברבי אלעזר בן עזריה הזכיר שם אבותם, מפני שעדיין לא היו מוסמכים וכדאמרינן בפרק קמא דתענית (ג,א) גבי בן בתירה, אבל ברבי יהושע לא הזכיר שם אביו אלא יהושע סתם על דרך גדול מרבן שמו:

פרק ה משנה יא

תי"ט ד"ה מלברכך וכו' - ותמיהני וכו'. זה אינו אלא מן המתמיהין, שהרי ראיית הגמרא (ברכות מ,ב) היא מדתני התנא כהאי לישנא, ודבר בהווה כאילו אז בזמן המשנה היה הוידוי דאז ודאי יאמר באותו לשון מפני שכבר קדמה תקנת הברכות שתקנו אנשי כנסת הגדולה, ולמה זה דומה להא דשנינו פרק ח' מ"א דסוטה, פלשתים באו בנצחונו של גלית וכו' בני עמון באו בנצחונו של שובך וכו', דודאי כל משוחי מלחמה שקודם להם לא היו אומרים כך, סוף דבר כלל גדול בידינו ברכות מדרבנן:

פרק ה משנה יב

אם הפרישו. הרי"א נר"ו הקשה דלא אשכחן בשום דוכתא איסור הפרשת מעשר שני בטומאה והוי ליה למימר הא אם ביערו בטומאה, והניח בתמיה. ולי נראה דאין שום קושי בענין, שהרי כל האדם חייב לבער ולהתודות, וכל מין ביעור בטומאה אסור בין אכילה בין הדלקה או שום ביעור אחר מן העולם, ואם כן כיון שהפרישו בטומאה אי אפשר לו להתבער אלא בטומאה, ולכך כיון שהוא גרם לו כן אף על פי שלא ביערו הוא אלא אחר שנתנו לו (מ"ח)[מתנת חנם] או שאכלתו בהמה אינו יכול להתודות, דסברא רווחת היא דאסור להפרישו בטומאה, ולא איצטריך תנא לאשמועינן זה כי אם בכאן, דדוקא בתרומה תנינן לה משום דמותרת להדלקה. וכן כתב הרמב"ם בפירוש בפרק י"א הט"ו דמעשר שני כלישנא דמתניתין. ואחר כך מצאתי און לי פרק ג' דסוכה גבי הא דתנן של תרומה טהורה לא יטול וכו' ושל מעשר שני בירושלים לא יטול וכו', וקאמר בגמרא (לה,ב) דאיכא דאמרי מפני שמפסידה ואיכא דאמרי מפני שמכשירה, וכי היכי דפליגי גבי תרומה טהורה פליגי נמי גבי מעשר שני, והרי בהדיא דאסור לגרום טומאה למעשר שני:

הרע"ב ד"ה לא לקחתי וכו' - אפילו לחי אסור וכו'. ובהכי ניחא מה שכתב בירושלמי (פ"ה ה"ה) וז"ל, לא נתתי ממנו למת מה אנן

קיימין אם להביא לו ארון ותכריכים לחי אסור כל שכן למת אלא איזהו דבר מותר לחי ואסור למת הוי אומר זה סיכה. וקשה דנראה שהירושלמי חולק על מתניתין דדרשינן ליה בארון ותכריכים. אלא הכי פירושו דאין לומר דלא נתתי למת אתא לתכריכים לחוד אלא אף לסיכה ומתניתין נקטיה לרבותא, ואף על גב דירושלמי לא דריש ממנו מגופו כדדרשינן בפרק הערל (יבמות עג,ב), מכל מקום אין ספק שיותר מסתבר לאסור סיכה דהויא מגוף המעשר שמבערו בטומאה מאיסור תכריכים שהם לקוח בכסף מעשר שני:

פרק ה משנה יד

וממזרים. נראה לי דתני ממזר משום דכתיב (בראשית יז,ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, ודרשינן (במד"ר פ"ט סס"ז) זרע המיוחס אחריך, וסלקא דעתך אמינא דהיינו דוקא זרע כשר, קמ"ל דכיון דממזר מקרי בנו לכל דבר וכדתנן בפרק ב' מ"ה דיבמות, מצי אמר אשר נתת לנו:

ולא עבדים. מספקא לי אם הנשים מתודות אף דאין יכולים לומר אשר נתת לנו, וכדתנן גבי ביכורים פרק א' משנה ה', דשמא יש לחלק בין נתת לי לנתת לנו, דהוי ליה כעין מה שכתבו הפוסקים והביאם הב"י באו"ח סי' תקפ"ט דיכולות הנשים לברך על מצות עשה שהזמן גרמא קדשנו וציונו כיון שהאנשים נצטוו, וכל שכן במעשרות שהנשים חייבות דיכולות לומר אשר נתת לנו, דר"ל לכללות ישראל, ועיין בבכורים פ"א משנה ד' מה שכתבתי שם:

פרק ה משנה טו

תי"ט ד"ה בטל וכו' - שישראל שרויין בצער וכו'. צריך לומר שבימי יוחנן לא היו בצער:

תוכן העניינים

קול הרמז זרעים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה