קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
כלאים · פרק ט משנה ז
מחוף הים. פי' הר"ב מחוף הים שבמדינת הים. וכפי' הירושלמי (ה"ד). והא דלא תני מחוף מדינת הים, דאם כן הוה אמינא דווקא באים מן החוף לבד דהיינו מקום שבחוף, קמ"ל וממדינת הים שר"ל כל המדינה אף שרחוקה מהם, ואי תני ממדינת הים הוה אמינא דהבאים מחוף שלה ניחוש שמא ממקומות אחרים באו לשם לכך, תני נמי מחוף הים לאשמועינן דליכא האי חששא:
הרע"ב ד"ה שחזקתו וכו' - משנה זו נשנית וכו'. וכן אמרו בירושלמי (ה"ה):
תי"ט ד"ה ומנעל וכו' - וגם לזה צריך טעם וכו'. טעם לשבח יש בדבר, שבין הש"ר ובין הר"ב איירי בעצם הלבדים דחיישינן שמא יש בהם עירבוב דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, אבל אם הם תפורים ודאי דחיישינן שמא נתפרו בפשתן אם הם של צמר וצריכים בדיקה, וכן כתב שם הש"ר בהדיא, אבל העירוב צמר ופשתים יחדיו בלבדים עצמן לא חיישינן, וז"ש הר"ב אין חוששין שמא פשתן מעורב בהן, דייקא ולא כתב שמא תפורים בפשתן, וכן הוא לשון הש"ר שמא יש ביניהם צמר. אבל קשה לי דלא מוכח כך ממתניתין דתנן, אין בהם משום כלאים, דמשמע דר"ל אף על פי שיש בהם כלאים מותרים, וכדתנן לעיל גבי כרים וכסתות וגבי מרדעת, וכן פי' הרמב"ם והרא"ש והטור:
כל תחתית הרגל. אם כן לפלוג בדידיה ולומר, לפי שעור תחתית הרגל קשה ואינו נהנה בעור הרגל העליון. וגם מדברי הטור מוכח דאין חסרון בדברי הרמב"ם, ע"ע סימן ש"א. ובעל בית ישראל (פרישה ס' יט. עי' שם הגדולים) פי' שאין לו עקב, ר"ל שאין לו עור קשה תחת העקב כדרך שעושים במנעלים שנותנים עור קשה תחת עקב המנעל להגביה כנודע, וקמ"ל דאף על פי שאין לו קושי מתחת העקב אפילו הכי מותר. ולי נראה דאם כן הי"ל לומר אף על פי שאין לו עקב. ולעד"נ שכונתו על אותם שעושים לילך בבתים שכשבאים מן החוץ מסירים המנעלים הסתומים מצד העקב ומניחים אחרים פרוצים מאחוריהם וגם אינם מחפים כי אם רוב הרגל, ולהיות שהם פרוצים וגם שעור הרגל קשה מזה נמשך שאינו נהנה שאויר הקר נכנס דרך העקב ומפשיר בחמימות, מה שאין כן בשאר הגוף שקרוב להתחמם ונהנה: