קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
כלאים · פרק ב משנה ה
עקור. ואפילו אחר הגזירה דתנינן בפ"ק מ"ב דשקלים, שהתקינו להפקיר כל השדה כולה, שאני הכא דמעיקרא לא עביד איסורא ולכן דיו בעקירת הכל חוץ ממין אחד, ולכן הזכיר דין משנה זו הרמב"ם בפ"ב הט"ז מהל' כלאים:
הרע"ב ד"ה כסח כו' - לא תכסח. גם בפסוק ישנו, (ישעיה לג,יב) קוצים כסוחים, (שם ה,כה) כסוחה בקרב חוצות:
תי"ט ד"ה קנבוס וכו' - לפי זה וכו'. שתי תשובות לדבר, א' דר"ל דאין דין התלעה בהם כמו ששנינו בהנהו דלעיל משנה ג', וסיים בנתינת הטעם לפי שאין טבעם להתליע. והתשובה השניה דהכי קאמר דאף על גב שיהיו בהם כמה גרעינים ישנים שיתליעו מכל מקום אין זה מועיל לפי שסתמם אינן מתליעים:
ד"ה אין וכו' - והקשו התוס' וכו'. וי"ל לפי' רש"י (ב"ק פא,א), דדייק דלא תני אינו חייב לנכש דאז הוה משמע דליכא איסורא, אבל אין מחייבים משמע אין מכריחין אותו מפני שהוא יעשהו ברצונו, ובודאי דאי לא יעקרם שנחייבהו דאז מוכיח דניחא ליה, דומיא דאם נכש או כסח דסיפא ולרבותא תנייה. ולא תני אם הניחם לאשמועינן דאפילו שייר קלח אחד חייב לעקור משום דניחא ליה. ולא קשיא מידי מה שהקשה התי"ט בעבר הדף (ד"ה ואם נכש), דמאי שנא מריש פרקין דדיו במיעוט, דהתם איירי שנתערבו שלא מדעתו ואדרבה באיש עלוהי, וכמו שכתב הכסף משנה והזכירו התי"ט שם בריש פרקין, אבל הכא כיון שהניח קצת גלי דעתיה דמעיקרא הוה ניחא ליה ביה ולא ישייר כלום דהוי ליה כזורע כלאים מתחילה. וזה אני אומר לפי סברתו דתי"ט, וכפי מאי דכתיבנא לעיל מעיקרא קושיא ליתא, דלעיל ריש פרקין איירי בדין התורה כנ"ל, אבל הכא בכהאי גוונא מיירי בדרבנן, דגזרו כל היכא דאיכא ליה ניחותא בשום כלאים וכנ"ל. וראיה רבה ממ"ש התוס' בפרק מרובה (סד"ה אין) שהזכיר התי"ט, דמסקי דדוקא היכא דניחא ליה חייבוהו חכמים שלא יחשדוהו שזרעם, ע"כ. והשתא לסברת התי"ט דמדאורייתא מותר היכא דלא ניחא ליה וכשרוצה בו אסור מן התורה, אם כן מאי האי דקאמרי תוס' חייבוהו חכמים שלא יחשדוהו, הו"ל למימר שמא זרעם כאחד:
שאין איסור בהנאתו וכו'. לא נתלה כן בתוס' דבהנאתו דקאמרי כולל הכל. ועוד ר"ל ההנאה של הקיום דיונקים זה מזה:
ד"ה ואם וכו' - אלא שיעקור וכו'. הר"ב כתב שסופו לעקרם, ור"ל הכל מכל וכל והמשויר ניחא ליה בו וכנ"ל: