קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
כלאים · פרק א משנה ה
תי"ט ד"ה הצנון וכו' - ולכן וכו'. לא הא ולא הא קשיא, שהש"ר הציע תחילת כל מימרא דירושלמי ואחר כך מסיק לענין דינא, והמקשן לא אסיק מעיקרא אדעתיה טעם מה טעם, וסבר דדוקא דימוי גוף הפרי או העלין הוא עיקר, והקשה מצנון והנפוץ דדמו בפרי והעלין ואפילו הכי הוו כלאים, ומשני רבי יונה דאף הטעם מעלי, והיינו כשיש ריחוק גדול בין טעם של זה לשל זה, והוא הדין במראה הפרי או העלין, דאי מרוחקים הרבה אף על פי שיהיה בהן תרתי לטיבותא וחד לגריעותא בריחוק השינוי הוא המכריע לאסור, והן הם דברי הר"ש דהולכין אחר הפרי להחמיר, דהיינו כשהוא משונה אף על גב דאשתני בטעם ובעלין, וכן באחרים, והלפת והצנון יש בהם דימוי גדול ולא ריחוק גדול, וכמ"ש להרמב"ם דאילו היה ריחוק באחד מהשלשה דברים יכריע אל שני הצדדין שיש שישתוו בהם: