קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
כלאים · פרק א משנה א
פתיחה:
תי"ט כתב הרמב"ם וכו'. לתוספת טובא כתב כן, דכיון שנתן טעם לסמיכות דמאי לפאה ופאה לברכות דיו, שאלמלא כן כלאים הוי ליה לאקדומי לכל דין זרעים, שנוהג בשעת הזריעה דקדמה לזמן מתנות עניים וכהנים ולוים. אי נמי כי היכי דלא תימא דתרומות ומעשרות הו"ל למיתני בתר מתנות עניים:
אף כלאים וכו'. צריך לומר כלאים מלשון, (בראשית ח,ב) ויכלא הגשם, ר"ל שני מינים מונעים זה את זה, כלומר שונים ומשונים ולא ממין אחד: תי"ט ד"ה אקדים וכו' - הפשתן והחרדל וכו'. ומאי דתנן בפ"ג מ"ב דפאה, ומודים חכמים לרבי עקיבא וכו', ופי' הר"ב שאין דרך לזרוע שדה חרדל, וכן כתב הרמב"ם, ולקמן נמי כתב כן פ"ב מ"ט, ר"ל דאין דרך לזרוע שדות רחבות בלתי חילוק ערוגות כמו שזורעים החטים והשעורים, אלא שדה חלוקה בערוגות גדולות יותר מלפת וצנון שנחלקים לערוגות קטנות, ורחוק מזה כתב התי"ט לקמן פ"ג מ"ב, עיי"ש, שלפי דבריו שם לא אתי שפיר מה שסמך הרמב"ם פשתן לחרדל, דודאי דפשתן לא נזרעת אפילו תלם אחד, כדכתב הר"ב לקמן פ"ב מ"ז, ולדידי ניחא:
משנה א:
הרע"ב ד"ה אינן כלאים וכו' - לפי שכשהשחיתו וכו'. ובזה דייק קרא, (בראשית ו,יב) וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה, פי' הארץ ממש נשחתה שהיתה מזנה פירותיה, ולכן המבול השחית עד עומק המחרישה לכלות שורש הזונין:
גם היא וכו'. הערוך (ע' זנין) פי' כן, והוסיף שם זרעונים שחורים הנמצאים בין החטים, משום דהנהו משונים שלא ממעשה בראשית לכך לא כללינהו עם שארה דבמתניתין דלא אשתני רביתייהו. ומ"ש התי"ט לא נראה לי, דכיון דלא הטיל ווים בכולהו משמע שפירושו דנשנו זוגי זוגי: ד"ה השעורים וכו' - הכוסמין מין חטים וכו'. ואם כן הו"ל להצטרף החטים עם הכוסמין ושיפון עם השעורים:
הוו כלאים וכו'. כן כתב הר"ן בפרק כל שעה (לה,א), אבל רש"י סבר דאינם כלאים:
ד"ה הפורקדן כו' - בערבי גילבא"ן. והערוך (ע' פול) פירש פורקדן, מין לבן וטופח מין שחור: