קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
חלה
פרק א משנה ט
ועולין באחד ומאה. עיין פרק ב' דערלה משנה א' טעמא דמילתא. ועולין ר"ל עולין מאיסור להיתר, ולא תני בטלין משום דצריך
להעלות אחד מהן וליתנו לכהן שהוא שלו:
הרע"ב ד"ה והן וכו' - וליקח בהן עבדים וקרקעות וכו'. הכי תנן בשלהי בכורים. אבל רש"י כתב בבבא מציעא נ"ג א' דנכסי כהן הן לקדש בו את האשה מה שאין כן במעשר דמתניתין רבי מאיר היא דסבר ממון גבוה. והוכרח לפרש כן לאפוקי ממה שכתב שם התוס' (ד"ה והן), דמתניתין מצי אתיא כרבי יהודה נמי דסבר ממון בעלים. ודוקא עבדים וקרקעות ובהמה לא נקנית במעשר בהמה אבל בגדים נקנים משום דהוו הנאת הגוף. וקשה לרש"י דגם נשואי אשה הנאת הגוף הן כדאמרינן גבי (מגילה יג,א) אסתר שנשאת בטבת וכו', ולרבי יהודה יהיה מותר לקדש אשה במעשר בהמה וזה לא כמתניתין דנכסי כהן משמע לכל מילי, ודו"ק:
תי"ט ד"ה ואסורין וכו' - וצריך לומר מתניתין וכו'. תימה דרישא דמתניתין תנן חייבים עליהם מיתה וחומש ואיך תהוי פליגא אר' יוחנן דאיהו לא סבירא ליה דמתניתין לצדדים קתני כמו שכתב הר"ב, ואדרבה הא קמ"ל ר' יוחנן דמתניתין איירי בזרים ולא בכהנים, אלא הגירסא נכונה כדגריס הר"ש, מתניתין מסייע לרבי יוחנן דאסורה לזרים פתר לה בפחות מכשיעור דסבירא ליה לר' יוחנן וכו' דחצי שיעור אסור מן התורה, ואפילו גרסינן ואסורים וכו'. והר"ש מעיקרא קאמר מתניתין מסייעא לרבי יוסי דהיינו פשטא דמתניתין, ומאי דתנן אסורים לזרים אחצי שיעור תנייא, אבל לרב לא ניחא אפילו דדחי לתירוצי לצדדין דהוי ליה לאקדומי האיסור ואחר כך עונש, והכי הוה ליה למימר החלה והתרומה אסורין לזרים וחייבים עליהם מיתה וחומש, ולר' יוחנן אתי שפיר:
פרק ב משנה ו
הרע"ב ד"ה מורסנן וכו' - שכן עני וכו'. פי' קצת מהעניים שהרי רובם לא אכלו בלא הרקדה, תוס' בשבת דף ע"ד א' ד"ה שכן עני:
פרק ב משנה ח
תי"ט ד"ה ונותן וכו' - עושה לכביצה שני וכו'. הקשה לי מהר"ר משולם לוי ממודנא, דכיון דהרמב"ם כתב שנוטל מן הטמאה אם כן איך הויא שני. ונראה לי דהתי"ט כתב כן לדוגמא להרמב"ם דכתב שם פרק ז' הי"ב וז"ל, שתי עסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלת שתיהם מעיסה שלא הורמה חלתה ונותנו באמצע סמוך לעיסה הטהורה ומושך מן הטמאה לטהורה כדי ביצה כדי לתרום מן המוקף, ע"כ. והנה אותה העיסה הטהורה היא הנעשית שני כמו לרש"י בביצה טהורה שנתנת באמצע:
פרק ג משנה ג
פדאתה, פטורה. ואם תאמר מאי שנא מההיא דלעיל פרק קמא משנה ה' תחלתה סופגנים וסופה עיסה חייבת, והא בשעת חובתה דהיינו בתחלת הגיבול היתה פטורה שחשב לסופגנים. וי"ל דהתם לאו מחוסר מעשה אלא המלכה, והלכך מעשה שבסוף מוציא מידי מחשבה, אבל הכא מחוסר מעשה דיינו הפדיון, הר"ן בפרק ב' דפסחים (סי' תשל סד"ה אבל):
פרק ד משנה יא
לעשות פסח קטן. גם בפרק קמא מ"ג דראש השנה קרי ליה הכי, אבל במסכת פסחים פרק ט' קוראו פסח שני. ונראה כמו שכתב התוס'
ריש פרק ערבי פסחים (צט,ב) דנקט מסכת פסחים בלשון רבים משום דיש פסח ראשון ושני. ואם כן באותה מסכת קראו שני שהרי נכלל במספר פסחים דמיעוט הרוב שנים. ועוד דלא נזכר שם שני אלא שקודמו ראשון, אבל בשאר מקומות קרי ליה קטן, לאשמועינן ברמז שהוא קטן בין בכמות שאינו אלא יום אחד ובין באיכות דחמץ ומצה עמו בבית ודאין הלל באכילתו, וגם קטן באוכלוסין שרוב ישראל עשו כבר את הראשון: