קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
דמאי · פרק ז משנה ג
הרע"ב ד"ה וחושך וכו' - יהיה גוזל וכו'. דבשלמא לעיל עם הארץ מוחל לו מה שמפריש, דניחא ליה לעשות לו נחת רוח כיון שבא לאכול אצלו, וכך איתא בירושלמי והר"ש הביאו בריש פרקין (סוף מ"א): ד"ה לא יחשוך וכו'. נראה דאיכא בינייהו פועל ביום צום, דלרבן שמעון בן גמליאל חושך דליכא מיעוט מלאכת בעל הבית, ולרבי יוסי לא יחשוך מכללות תנאי בית דין, ועסקינן בפועל על מנת לאכול אצל בעל הבית. אי נמי נפקא מינה ליתנו לכהן דל:
ומעשר שני וכו'. הכי איתא בירושלמי ובתוספתא כדכתב הר"ש, והכי משמע מדקתני לא יחשוך, דר"ל דוקא לא יחשוך אותה דתרומה
אבל במעשר שני לא פליג אתנא קמא:
תי"ט ד"ה ומעשר שני באחרונה וכו' - והתשובה וכו'. אין תשובתם שלימה, שעוד יש להם פתחון פה לומר דהתם איכא אחרונים תרי
זימני, אבל היכא דאיכא ראשון ואחרון יאמרו שהוא כפשוטו. ומאותות משה אין ראיה, דהתם כשאמר לו ה' האות האחרון עדיין לא ידע משה מן השלישי שאחר כך נאמר, (שמות ד,ט) והיה וגו' ממימי וגו'. אבל התירוץ הנכון הוא שנקרא אחרון ממש לבנין ידי אדם, כי השלישי יכוננהו ה', כמ"ש ביחזקאל שאותו הבית עדיין לא נבנה, וכן אמרו בזוהר פרשת פנחס (רכא,א). והעיקר דאתא התי"ט וקילסה ללישנא דתוספתא, נראה דאדרבה לישנא דמתניתין דייקא טפי, דקובע מקום גמור באחרונה, וכן כתב הרמב"ם בפ"ט הי"א, ומעשר שני הוא העשר האחרונות: