קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
דמאי · פרק ז משנה א
על המעשרות, אומר וכו'. מכאן מוכח דמה שכתב הרמב"ם בחיבורו פ"ט מהל' מעשר ה"ה, גבי הפרשת המעשר מן הדמאי, דמפריש ומניחה בצד הפירות, ודכתביה תי"ט לעיל ריש פ"ה, אינו חובה להפרישו ממש אלא דכתב היותר טוב אבל בלי הפרשה דיו בתנאי כדמוכח ממתניתין: מה שאני. הא דלא תני אחד ממה שיש שם כדתני בפרק ה', היינו משום דעשוי לאכול מינים הרבה וגם לשתות, ומשום הכי תני מה שעתיד דמלת מה כוללת הכל:
תי"ט ד"ה אומר וכו' - ולכאורה וכו'. לא נהירא לי דהא תנן (מ"ב), מזגו לו את הכוס אומר וכו', ואי הדירו אין צריך לומר כלום:
שאינו מתארח וכו'. נראה דמתארח ר"ל להיות אצלו זמן מה אבל לא לאקראי בעלמא כי הכא, וגם שלא ילך הוא אצלו לאפוקי הכא שחבירו הזמינו והוא לפעם אחת, ומשום הכי לא קתני לעיל ואינו אוכל אצל עם הארץ, דכיון דאפשר לו לתקן אפילו מה שיאכל ביום שבת שאחריו למה נחשדנו שאכל דמאי להריעו מחזקת נאמנותו, ובהא לא צרכינן לייחד עדים שאמר התי"ט שלא הוזכר במתניתין, וכל שכן התירוץ הראשון דלא מכוון כלל, חדא דאיכפל תנא למתני תקנתא למאן דלאו מיתוקן, ועוד דבירושלמי מקשינן דאיך מותר לו להפריש תרומה משל עם הארץ והרי גוזלו, [וכעין דכתב הר"ב גבי פועל לקמן מ"ז], ומתרצינן דרוצה עם הארץ בנחת רוחו של זה המזומן ומסתמא מחיל, והשתא האי טעמא שייך דמי שהוחזק לנאמן אבל מי שאינו נאמן לאו כל כמיניה להפריש משל עם הארץ: