קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
ברכות · פרק ג משנה ד
תי"ט ד"ה ועבדים וכו'. דוקא עבד גמור אבל מי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב דלא קאי עליה גזירה שוה דלה לה, מאיצטריך לן למילף דפטור מן הראיה מקרא (שמות כג,יז) דאל פני האדון, יצא זה שיש לו אדון אחר, עיין בחגיגה ד"ד ע"ב בגמרא. והשתא דאתאן להכי אימא מילתא במאי דקשיא לי דאמאי פטרינן נשים בק"ש. חדא אמאי דס"ד הואיל ואית שם עול מלכות שמים דאימא ה"נ דלחייבו וכדאמרן בדוכתי טובא, אימא ה"נ. ותו בק"ש מצווה על קדוש השם ונשי נמי מחייבי בלאו (ויקרא כב,לב) דלא תחללו, ונימא את שישנו בלא תחללו ישנו (דברים ו,ה) בואהבת, וכדאמרן גבי אכילת מצה (פסחים מג,ב). ותו דממזוזה אע"ג דהוה ס"ד (כ,ב) דליפטרו מהיקשא דתלמוד תורה, אפ"ה מיחייבי, ופרש"י משום דכתיב (דברים יא,כא) למען ירבו ימיכם, ונשי אטו לא בעי חיי, והשתא משום האי טעמא גופה לחייבו בק"ש, שהרי למען ירבו קאי אכל מילי דקדמי בההיא פרשה. וי"ל דבהא מילתא ילפי נשי מעבדי, ואינהו פטירי מן הראיה מטעם דאל פני האדון, דלא בעא רחמנא דליתי קמיה מאן דאית עליה עול אחר, מש"ה נפטרו נמי עבדי מקבלת עול מלכות שמים, ונשי ילפי מינייהו מג"ש דלה לה:
הרע"ב ד"ה מהרהר כו' - כשהגיע זמן המקרא. ואין זה בהיותו בביתו דקי"ל הרהור לאו כדבור דמי, אלא דוקא בבית הכנסת דצבור
עסוקים בה והוא לא ישב ובטל, והכי אמרינן בגמרא (כ,ב). ומש"ה לא תני מהרהר בה דהוה משמע (להרהר) בדקדוק, ואינו כן דהרהור קליל סגי: תי"ט ד"ה מברך לאחריו וכו'. והא דלא תני מהרהר כמו ברישא, חדא משום דרבי יהודה לא קאמר אלא מברך, ואגביה תני מברך. ועוד דמברך משמע גם בלב, דהיינו הודאה: