קהלת משה· רבי משה אליקים בריעה
ספר שמות · פרשת ויקרא
ויקרא אל משה וגו'. נכתב באלף זעירא. נ"ל לפרש בהקדם לפרש הכ' והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. ור"ל כי משה רבינו ע"ה הי' ממשיך את הבוב'"ה לזה העולם לשרות בקרב ישראל. והי' רואה עין בעין שכינת עוזו ית' ועי"ז הי' לו גודל הענוה ופחד ואימה משכינת כבודו ית' וכמו ששמעתי מה"ק אאמו"ר זצללה"ה. פעם אחת הי' ביחד עם הרה"ק מו"ה זושא מהאניפאלי והלך הרב הנ"ל לביהכנ"ס להשיעור שאמר אאמו"ר זצלה"ה ובתוך השיעור נפל הרה"ק מו"ה זושא הנ"ל על פניו ואח"כ שאלו אותו מפני מה נפל על פניו והשיב מחמת שראה איך שפמליא של מעלה כולם באו להשיעור של הרב המגיד לשמוע דבריו הקדושים ומגודל הפחד והאימה משכינת כבודו ית' ומפמליא דילי'. לזאת נפל על פניו. וזהו מאה"כ והאיש משה עניו מאד ומפרש הכ' מאין הי' לו גודל הענוה. לז"א מכל האדם רמז לדברינו הנ"ל דהיינו משכינת כבודו ית' דיוקן האדם העליון. וזהו מכל האדם. ר"ל כללות כל האדם. אשר על פני האדמה כלומר שהמשיך שכינת כבודו ית' לשרות על פני האדמה בקרב ישראל ותיבת האדמה הוא מלשון דמיון כמו אדמה לעליון. מפני שהם מתדמים במעשיהם הטובים לדמות דיוקן יוצרם וזהו ג"כ שאחז"ל משה קבל תורה מסיני סינ"י גי' סל"ם דידוע מרע"ה הי' שושבינא דמלכא והי' משתדל תמיד כל ימיו להלהיב לבות בני ישראל לאבינו שבשמים. להיות לבם תמיד דבוק בו ית' ועי"ז המשיך ג"כ שכינת כבודו ית' לזה העולם לשרות בקרב ישראל. וזה בחי' סלם שעולים ויורדים בו וכמ"ש והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. ר"ל שהי' מעלה את ישראל להבוב"ה והמשיך שכינת עוזו ית' למטה לשרות בתוך ישראל. וזהו מאמרם ז"ל משה קבל תורה. ומפרש התנא מאין זכה לזה לקבל התורה. לזה אמר מסינ"י גי' סל"ם ר"ל ע"י היותו בחי' סלם להעלות את ישראל להבוב"ה ולהמשיך שכינת עוזו ית' למטה והבן. ונחזור לביאור הכ' כאן ויקרא אל משה באלף זעירא. ר"ל אלף רמז לפלא עליון הוא הבוב"ה ועי"ז שהמשיך הפלא עליון למטה עי"ז זעירא הי' בגודל הענוה וכנ"ל והאיש משה עניו מאד וגו' ותיבת זעירא לא קאי על האלף כי אדרבה האל"ף הוא הפל"א עליון הוא גדול מאד אך שקאי על מרע"ה היינו כאמור ע"י שהמשיך שכינתו ית' למטה. עי"ז בא לגודל הענוה וזהו אלף זעירא והבן:
וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. אהל מועד מרמז לתוה"ק מפני שכל הרחמים נפעלים על ידה וכל העתים אשר הם ח"ו לא טובים הכל נמתק ע"י תוה"ק. וזהו אהל מועד ר"ל שמאירים על ידה כל מועד וזמן שצריך להמתיקו וזהו וידבר ה' אליו דיבור הוא קשות כנודע ור"ל אעפ"י שבא אליו ח"ו דיבור קשה מהבוב"ה אעפי"כ מאהל מועד. ר"ל ע"י התוה"ק שמכונה בשם אהל מועד. לאמר על ידה בא לאמירה רכה וימתיק הכל ע"י התוה"ק וכאמור והבן:
א"י ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. ויקרא א' זעירא ויתבאר כי כתיב בחכמה יבנה בית כי אות בי"ת כזה הוא ג' ווין גי' ח"י כי כתיב ובחרת בחיים שהגם שהבחירה נתונה בידי האדם וכמו שאחז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים מ"מ במה שאמר הבוב"ה ובחרת בחיים נתן כח בהאדם לבחור בחיים כמבואר בארוכה בכה"ק לאאמו"ר זצלה"ה. ובית זו פתוחה דכל מאן דבעי למיעול יעול ובחכמה היינו בכח מה יבנה בית זו ע"י שהוא בכח מה. מה אני ומה חיי שהוא בענוה גדולה זוכה לחכמה עילאה ולבוא בבית העליון וכנ"ל והנה האיש משה עניו מאד מכל האדם זכה והתעורר בחי' בי"ת זה לבוא אל אלף חכמה ואאלפך חכמה ולרוב ענותנותו לא כתב אלא א' זעירא ולזה ויקרא לשון חיבה שלחיבתו ית' אותנו פותח לנו שער לכנוס בביתו אמנם צריך לזה התפשטות מכל מחשבותיו הגשמיות ולהתדבק בשורש עליון כאשר עשה משה ומי שהולך בדרכיו זוכה להתגלות כזה וז"א אל משה ר"ל למי שהוא בדעת עליון ומתחבר עצמו בשרשו. ועי"ז וידבר ה' אליו קול לו קול אליו ביחוד מתנהג הדיבור אליו לבדו אשר הי' ע"ע בבחי' קול נעשה אליו בבחי' דיבור אליו לבדו ונותן כביכול חיות בהויות עליון בסוד והחיות רצוא ושוב. כי כשהאדם ח"ו אינו מתנהג כשורה נותן מגרעות בהויות עליון. אבל בתקנו מעשיו מתעורר ההויות, ואז וידבר ה' אליו נדבר ומתנהג הויות פליון אליו ובזה יתיישב דקדוק המפרשים דהול"ל ויקרא ה' אל משה וידבר אליו אבל לפי"ד יע'"נ כי מתחלה ויקרא לשון חיבה ובחכמה יבנה בית כנ"ל ואח"כ וידבר ה' אליו מתנהג ההוי' אליו מאהל מועד מאהל היא השכינתא קדישא אשר נמשכה אליו ומשמחת לבו כימי מועד. ועי"ז לאמר מובא תפארת עליון ובא לבחי' אומר ועושה ותגזור אומר ויקם ובידו לאמר כ"ט על ישראל וכן יקום:
ואם מנחת מרחשת קרבנך סלת בשמן תעשה. כי הנה יש בני אדם אשר מונחים שקועים במחשכים במצולות אשר שכבו לא יקומו. אבל בני עלי' הנק' מנחה על שהם מונחין בין דרועין דמלכא תמיד מגודל אהבתם יומם לא ינוחו ולילה לא ישקוטו להיות תמיד מוסיף והולך באהבתו ית'. וכאשר מצינו בפנחס ויקח רמח בידו וגו' הן אמת כי הפשט כפשוטו אבל יש דברים בגו מאין זכה לזה הנם אמנם כי הנה אברהם מדתו הי' מדת החסד והי' קומה שלימה ועודנו חסר ברית המילה ובהמולו בשר ערלתו נשלמו רמ"ח אבריו מגודל האהבה ופנחס בראותו קלקול זמרי ופגם באות ברית קודש קנא קנאת ה' צבאות ולקח רמ"ח בידו בחי' אברה"ם שהיא בגימ' רמ"ח ואחז מדת אהבה והרג בשונאי ה'. וז"א ואם מנחת מרחשת. מרחש"ת אותיות ש"ת רמ"ח כשתהי' מנחה מונח בין דרועין דמלכא ע"י ש"ת רמ"ח שתשית עצמך קומה שלימה בכל רמ"ח אברין כאברהם במדתו וכנ"ל, אזי סלת בשמן תעשה. כי הנה רש"י ז"ל פי' על מרחשת כלי שהי' במקדש עמוקה שאין האור שורף ומעשי' רוחשין. כוונתו כי הנה כתיב מגיד מראשית אחרית שעי"ז יוכל להיות מגיד וממשיך מראשית עליון על ידי שהוא בעצמו אחרית בענוה גדולה. וכמש"ה אמרתי אחכמה והיא רחוקה הגם שאמרתי שהשגתי החכמה עילאה מ"מ היא רחוקה יודע אני בעצמי כי עדיין רחוקה ממני ולא התחלתי עדיין בכניסת החכמה. וזה שפירש"י כלי שהי' במקדש שאז האדם כלי שהי' ע"י שמקדש עצמו, עמוקה. כשהוא אומר שעדיין לא השיג כלום ועמוק עמוק הוא מי ימצאנו ועי"ז אין האור שורף כי כשחושב שכבר הוא קרוב אליו ית' יוכל לכוות ולשרוף כמו המתקרב אל המדורה. אבל כשהוא בעצמו רחוק בעיניו כנ"ל אין האור שורף. ומעשי' רוחשין שמתגבה בכל פעם בבחי' מחודשת. ולכן ואם מנחת מרחשת קרבנך כשתקרב א"ע בבחי' מרחשת וכאמור אזי סלת הוא מן החטין חט"ה כ"ב אתוון דאורייתא רמז על תורה שבע"פ. בשמן מלשון שמות הם התנאים והאמוראים שעשו שמות ופי' על תורה שבכתב. ואז תעשה ע"י תורה שבע"פ הוא עיקר התיקון. או סלת בשמן תעשה בשמן אותיות ש"ם ב"ן ושם בן מורה אל הבינה בן י"ה עולם התשובה יובלא עלמא דחירו. ור"ל כשתרצה להיות כסלת נקי' ולשוב מכל חטאתיך אזי בשמן שם בן ר"ל תשובה מתוך שמחה וחירות לא מתוך עצלות ועצבות כ"א מתוך שמחה של מצוה. ואז תעשה יהי' תיקון גמור אמן: