קהלת משה (משה הכהן)· רבי משה הכהן מטשודנוב
חלק ז – חידושי גאונים שונים
ר' יעקב מדובנא (המגיד מדובנא) א
פרשת קרח:
כותב רש"י: ולא טפשים היו שכך התרה בהם ולא קיבלו עליהם? ומשני: הם חטאו על נפשותם דכתיב את מחתות החטאים האלה בנפשותם473. ופריך: וקרח שפיקח היה מה ראה לשטות זה? ומשני: עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה מימנו, שמואל הרמתי וכו'474.
הרש"י כולו מוקשה475.
ופירשו המפרשים" דזה ידוע דדברי משה רבנו היה כקולע אל השערה ולא יחטא, בודאי כולו אמת, וזה שהקשה רש"י" ולא טפשים היו הר"ן ראשי סנהדראות ששמעו שמשה אמר "והיה אשר יבחר ה' הוא הקדוש", מלמד שכולם אובדים ואחד ניצל, היינו אהרן כמו שהיה האמת, ולא קבלו אליהם, היינו שלא האמינו. ולזה מתרץ רש"י: הם חטאו על נפשותם מקודם, ואין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות476. ומחלוקת קרח היה סרחון רביעי, נמצא שהיה בידם מקודם שלש עבירות, והשטות של שלש עבירות הקודמים477, הביא אותם לזה הכפירה שלא יאמינו למשה.
גם כן דכתיב: "את מחתות החטאים האלה"478, ולמה לא כתיב: "מחתות החוטאים"? אלא החטאים שחטאו כבר. ואם כן לפי זה קשה: מה פריך רש"י וקרח שפיקח היה מה ראה לשטות זה? הלא גם כן יש תרוץ הנ"ל שחטא כבר בכלל כל ישראל?
ותירץ ר' יעקב מדובנא (המגיד מדובנא): דזה ידוע דדור המדבר היו כולם צדיקים, ראתה שפחה בים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, ולא היה בהם שום עבירה, רק המפורשים בתורה, היינו: עגל, ומתאוננים, ומרגלים, וקרח.
והנה ידוע דעבירה ראשונה מוחלין דכתיב: "מעביר ראשון"479, אף על גב דכתיב "על שלשה פשעי ישראל"480, פירש המהרש"א481: היינו כשעושה עבירה (אחת) [אותה] הרבה פעמים ונעשה לו כהיתר, אז מרחם הקב"ה ומוחל ג' פעמים, והנה כאן היו בידם שלשה עבירות [שונות], חטאו בעגל, ומתאוננים, ומרגלים482.
והנה הראשונה [שהיא העגל] מחלו, ומהיכן התחיל רוח שטות מן השניה483 [שהיא המתאוננים]. והנה קרח היה משבט לוי ולא חטא בעגל, היה בידו שנים, מתאוננים, ומרגלים, ובמרגלים לא היה נשיא משבט לוי כי מנשה ואפרים השלימו לי"ב, ולא היה בידו רק מתאוננים, וזה היה ראשונה ומחלו לו, לא היה בידו שום רוח שטות, וזה פירש רש"י במתק לשונו: בשלמא הם כל ישראל חטאו על נפשותם כי היה בידם שנים, אבל קרח שפיקח היה ולא היה בידו רוח שטות, מה ראה לשטות זה, ודוּק היטב.
הגאון ר' לייב אטינגא אב"ד דקהילת לבוב א
בשם הגאון ר' לייב אטינגא אב"ד דקהילת לבוב.
[איתא בגמ'] ברכות:484 מאי דכתיב מי כחכם יודע פשר מי כהקב"ה שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים, בין חזקיהו לישעיהו, חזקיהו אמר: ליתי ישעיהו גבאי, שכן מצינו דאליהו שהלך אצל אחאב, וישעיהו אמר: ליתי חזקיהו גבאי שכן מצינו ביהורם שהלך אצל אלישע, ועשה הקב"ה פשרה, וחלה חזקיהו, ואמר הקב"ה לישעיהו: לך ובקר את החולה.
והקשה הגאון מו"ה (= מורינו ורבינו הרב) ליבוש אב"ד דקהילת לבוב ממשפחת אטינגא:485 למה לא ציוה דקב"ה לישעיה שילך בלא מצות ביקור חולים לחזקיהו, ולמה חלה חזקיהו?
ותירץ הגאון הנ"ל: דהקב"ה רצה להראות לחזקיהו שישעיה צודק במה שלא רצה לילך לחזקיהו, לפיכך חלה חזקיהו.
דהנה קשה: הלא לא נעלם מחזקיהו שיהורם [בן אחאב מלך ישראל] הלך אצל אלישע, ולא נעלם מישעיהו שאליהו הלך אצל אחאב [מלך ישראל]? אלא דחזקיהו סבר: מלכי בית דוד עדיפים, דיושבין בעזרה486, וצריך הנביא לילך אצלם, ומה שאליהו הלך אצל אחאב מלך ישראל, שהיה מולך בכיפה, כדכתיב "חי ה' אלהיך אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדוני לבקשך"487. וישעיה סבר: מלך ישראל עדיף שהוא מולך על עשרת השבטים ומחצה, ומלך יהודה רק על ב' ומחצה, ואפילו הכי הלך יהורם אצל אלישע, וק"ו דחזקיהו בעי לילך גבאי, (ומה דהלך אליהו אצל אחאב משום דמלך בכיפה), ורצה הקב"ה להראות שמלך ישראל עדיף, ולפיכך חלה חזקיהו.
דהנה ידוע דחזקיהו חלה, ונגזר מיתה עליו, דלא עסק בפריה ורביה, כדאיתא באותו מאמר, עיין שם. ופריה ורביה היא מצות עשה, ולא ענשינן עליה רק בעידנא ריתחא488, ועל המלך ליכא עידנא ריתחא דמלך וציבור מלך נכנם תחלה לדין, אי בעית אימא דלאו אורח ארעא למיקם מלכא אבראי, ואי בעית אימא מקמי דליפוש חרון אף. ונמצא ליכא על המלך עידנא ריתחא489.
וקשה קושיא עצומה: למה נגזר על חזקיה מיתה שלא בזמנה בשביל פריה ורביה, הא מצות עשה היא, אלא בוודאי מלך ישראל עדיף, ונמצא אם מלך ישראל ומלך יהודה באין לדין, מלך ישראל נכנס תחילה לדין, ונשתייר חרון אף למלך יהודה, ולכך ענשו לחזקיהו על עשה פריה ורביה, כי היה עידנא רתחא, ובאותו פעם היה מלך על ישראל הושע בן אלה490, ואע"ג דגלה, מלך היה בלחלח וחבור, כדאיתא במדרש אבכיר, ודוּק.
היוסף לקח רבי אליעזר אשכנזי א
491[כשהיהודים חגגו את פורים בשנה הראשונה, כתוב:] "על כן היהודים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר ואת יום חמישה עשר שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו"492. ולא כתיב מתנות לאביונים, [ואילו בהמשך, כשמרדכי כתב ליהודים איך לחגוג את פורים בשנה השניה, כתוב:] "ויכתוב מרדכי לקיים את הפורים, להיות עושים את יום ארבעה עשר ואת יום חמישה עשר, משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים"493.
ותמוה היא למה לא נתנו בפורים הראשון מתנות לאביונים?
ותירץ היוסף לקח:494 עפ"י משל עם סוחר אחד שהלך למרחקים אחר סחורתו, ובא גזלן ולקח ממנו עשרת אלפים אדומים, ורצה להרוג אותו והתחנן להקב"ה ועשה לו ה' נס, ובא רעם והכה את הגזלן ומת, ולקח הסוחר מעותיו ומצא עוד כפלי כפלים מעות אצל הגזלן שגזל במחנות אחרות.
וכשחזר הסוחר, שמח שמחה גדולה וציוה שיעשו משתה גדול לעניים, וחילק להם מעות, נמצא בתחילה היה שמחה ואחר כך עשה משתה, וכתב הסוחר בפנקסו שבכל שנה יעשו בזה היום מישתה.
והנה בשנה הבאה שכח השמחה ועשה משתה בתחילה ומכח המשתה באה השמחה. נמצא בשנה הבאה בתחילה משתה ואחר שמחה.
והנה בכאן [ישנו] דקדוק קטן, כי בשנה הראשונה כתיב: "שמחה ומשתה", ובפורים השני כתיב: "משתה ושמחה". והנה כתבו המפרשים טעם על מתנות לאביונים, כי חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, והעני אין לו במה לבסומי, צריכים ליתן לו מתנות.
והנה בפורים הראשון תלו את המן אשר דימה להרוג כל העולם, והיה השמחה גדולה על העני כמו על עשיר, ולא היו צריכים ליתן לו מתנות, כי היה שמחה בתחילה ואחר כך משתה, אבל בשנה השניה שכחו השמחה, וצריכים לעשות משתה, כדי שמתוך המשתה יתהווה השמחה, והעני אין לו במה לעשות משתה, לכן צריכים בכל שנה ליתן מתנות לאביונים, כי משתה קודם לשמחה, ודוּק היטב.
בעל העקידה א
495"אסף אלהים את חרפתי"496.
ופירש בעל העקידה:497 כי מפני מה כל המצות שבתורה איננו מתביישים לעשות, אבל פריה ורביה היא חרפה גדולה? והטעם כי חוש המשוש498 הוא חרפה גדולה, שעושים דבר מאוס כזה, אבל משום פריה ורביה שאי אפשר באופן אחר, אנחנו מוכרחים לעשות זאת. אבל האשה שהיא עקרה, חרפה גדולה לה התשמיש.
והנה רחל קודם שהיה לה בן, היה לה חרפה גדולה התשמיש. והנה כשפקד ה' אותה ונתן לה בן אמרה "אסף אלהים את חרפתי", ודוּק היטב.
הגאון בן אוני א
"וימת מלך מצרים"499.
ופירש"י – שנצטרע500.
[וקשה:] מנ"ל לרש"י זה?
ותירץ הגאון בן אוני:501 דאיתא בזוהר, "ויקרבו ימי דוד למות", ולמה לא כתיב "המלך דוד"? [ומשני:] דאין שלטון ביום המות.
וכאן כתיב "וימת פרעה מלך מצרים", ואי מת ממש למה כתיב מלך, ומשני שנצטרע, ודוּק היטב.
ר' משה חריף א
502[גמ'] (ע"ז) [סנהדרין503]: דרש רבא: מאי דכתיב "שמש וירח עמד זבולה לאור חציך יתהלכו"504, בשעה שקרח חלק על משה, לא רצה השמש לצאת להאיר על העולם, ואמרה: אם אתה עושה דין לבן עמרם אצא, ואם לאו לא אצא, אסקו לשמש ונתנו לה שיתין פוסלין דנורא, בכבודי לא מחיתם, היינו מלכי מזרח ומערב משתחווים לשמש, ולא מסרבין לצאת, בכבוד בשר ודם מחיתם.
והקשו הגאונים:505 למה המתינו לשמש ללקות עד ק"ו מבשר ודם, על בכבודי לא מחיתם, הלא ראוי ללקות קודם כשהשמש רואה שמלכי מזרח ומערב משתחוים לה, והיא מאירה לעולם?
ותירץ הגאון ר' משה חריף אב"ד דקהילת לבוב506, והסגנון כך: דבתחילה היה לשמש תירוץ הגון, ועכשיו במחלוקת קרח נסתר התירוץ, ולקו החמה בעבור העבירה הקודמת שאינה מסרבת שמלכי מזרח ומערב משתחוים לה.
דאיתא בגמרא: שאל טורנוסרופוס הרשע את רב גמליאל אם אלהיכם שונא ע"ז מפני מה אינה מבטלה? א"ל כלום מתקנא אלא חכם בחכם עשיר בעשיר507, (ולא עוד וכו'). נמצא יש תירוץ שהקב"ה אינו מתקנא בע"ז, כמו שלא אכפת לאדון שהכלב צועק עליו.
ואיתא בגמרא:508 המחזיק במחלוקת עובר בעשה ואהבת לרעך כמוך509, ר' יהודה אומר: אפילו בלאו שנאמר ולא תהיה כקרח וכעדתו510.
נמצא על מה עבר קרח שהחזיק במחלוקת, רק על עשה "ואהבת לרעך כמוך", כי הלאו יצא אח"כ מקרח, ואימתי ענשינן אעשה, בעידנא ריתחא511.
ואיתא בע"ז512: אימת הקב"ה כועס בשעה שמלכי מזרח משתחוים לחמה מיד כועס513.
והשתא מתורץ שפיר: בלא זה לא לקו החמה, כי החמה יש לה תירוץ, לא ידעתי שהקב"ה כועס בשעה שמלכי מזרח ומערב משתחוים לו, כי כלום מתקנא אלא חכם בחכם. אבל השתא דקאמרה החמה אם אתה עושה דין לבן עמרם, הא קרח לא עבר רק על עשה, [וכדי לפרוע ממנו, הקב"ה] ימתין על עידני ריתחא, בשעה שמלכי מזרח ומערב משתחוים לחמה, נמצא אם אתה יודע שאני כועס, לכך לקו אותה על עבר, ודוּק היטב.
ר' משה חריף ב
מדרש: איזן ותיקן וחיקר ודרש, כך אמר שלמה:514 דרשתי וחקרתי על כל טעמי המצות ומצאתי בהם טעם, כיון שהגעתי לפרשת פרה אדומה, אמרתי "אחכמה והיא רחוקה ממני"515.
הקושיא מפורסמת: למה שפת יתר "דרשתי וחקרתי על כל טעמי המצות"516.
ותירץ הגאון ר' משה חריף517, דהסיגנון יהא כך: משום דשלמה מצא טעם על כל המצות משום הכי ליכא טעם על פרה, ואי לא מצא טעם אפילו על מצוה אחת, היה טעם לפרה אדומה.
דהנה קשה: הא יש טעם על פרה אדומה תבא אמו ותקנה צואת בנה518, היינו דמכפרת על מעשה עגל519? אלא דזה ליתא, כיון דפרה במרה נצטווה, ומרה היתה קודם העגל, ולא שייך להכין תיקון קודם החטא.
אלא מנלן דפרה במרה נצטווה, משום דכתיב: "שם שם לו חוק"520, "חוק" זה פרה אדומה521, דהיא חוקה בלא טעמא. אבל אם אי אשכחן מצוה אחריתי בלא טעם, הוי מצי למימר דחוק קאי על מצוה זו522, ופרה היתה אחר העגל, ויש לה טעם523.
לזה אמר המדרש: כך אמר שלמה, דרשתי וחקרתי על כל טעמי המצות ומצאתי בהם טעם, והוצרך למימר מלת "חוק", על פרה אדומה, והיתה קודם העגל, ולית לה טעם, לזה אמר שלמה אחכמה524 וגו', ודוּק היטב.
רבי משה שפירא מסלוויטא א
525רבי שמלאי אתי לקמיה דר' יוחנן אמר ליה נתנו לי מר ספר היוחסין, אמר ליה מהיכן אתי? א"ל מלוד. ומותבך היכן? אמר ליה מנהרדעא, אמר ליה הכי אמר שמואל: אין שונים לא ללודים ולא לנהרדעים, וכל שכן דאת מלוד ומיתבך בנהרדעא526.
הקושיא מפורסמת: למה אין שונים לא ללודים ולנהרדעים, ומאי כ"ש?
ותירץ הרב דקהילת סלאוויטש527: דהנה ספר היוחסין היה דבר גדול כמו שאמר ליה אח"כ נתנו לי מר בתלתא ירחי, אמר ליה השתא ברוריה דביתהו דר' מאיר דקא גמרי שלש מאות הלכות ביומא דסתווה, לא יצא ידי חובתה בג' שנים, ואת אמרת לי בג' ירחי.
וזה ידוע מאמר המקובלים: מי שרוצה ללמוד בקדושה ובטהרה צריך לשמור משני דברים, תאות האכילה, ותאות משגל. וזהו מבואר במשנה: "כך היא דרכה של תורה פת במלה תאכל", תאות האכילה, "ועל הארץ תישן, תאות המשגל.
והנה ידוע מאמר הגמרא: "שעה ראשונה מאכל לודים". ופירשו הגאונים: לודים המה תגרי לוד שֶמֵאַנִים (מלשון אונאה), היינו נארין528 (= מרמים) את הבריות, ויש להם מעות גזילה, ואוכלים בבוקר, והמה רעבתנים. והנהרדעים המה שטופי זימה, כדאמר אליהו: האידנא יומא דכיפורי ואיבעל כמה בתולתא בנהרדעי529.
לזה שאל אותו ר' יוחנן מהיכן את אמר ליה מלוד, נמצא יש לו תאות האכילה. ומותבך היכן, אמר ליה בנרהדעא, נמצא יש לו תאות נשים. אמר ליה: הכי אמר שמואל: אין שונים לא ללודים או לנהרדעים, אפילו אם יש לו חסרון א', וכ"ש דאת מלוד ומותבך בנהרדעאי, ויש לך ב' חסרונות. ודוּק היטב.
רבי קלונימוס קלמן הברקשטן א
530רש"י531 – שונאי בצע – השונאים את ממונם בדין, הדא הוא דאמרינן כל דיין דמפקין מיניה ממונא בדינא, לאו דיינא הוא532.
והקשו כל המפרשים: הא כל דמפקין ממונא בדינא הוא ממון אחרים, וכאן הוא אומר אפילו ממון שלו הוא שונא?533
ותירץ הגאון מו"ה (= מורינו ורבינו הרב) זלמן ראש ישיבה דק"ק אוסטרא534 בדרך הפשוט: דקשה על לשון הגמרא מפני מה הוא כל דיין דמפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא, דרצה לומר אם אתה הוא דיין הגון בוודאי אתה יודע על פי דין תורה שמגיע לחבירך ממון ממך, והאיך אתה ממתין עד שיוציאו ממך בדיינים, אלא בודאי לאו דיין הגון אתה. אבל זהו נסתר, כי אין אדם רואה חוב לעצמו, וכמדומה לו שהוא זוכה בדין והממון מגיע לו, לכך הוא אינו נותן עד שיוציאו ממנו בדיינים?
אלא דזה אינו, כי הדיין מחויב להיות שונא בצע כפירש רש"י ששונאים אפילו ממונם בדין, ונסתר זה הטעם דאין רואה חוב בעצמו, וכמדומה לו שהוא שלו, הא הוא מחוייב לשנוא אפילו שלו, וזהו פירש"י ששונאים אפילו ממונם בדין, והשתא שפיר הדא הוא דאמרינן, כל דיין דמפקי מיניה וכו', ודוּק היטב.
באופן אחר: דקשה לרש"י מנא ליה דשונאי בצע ששונאים אפילו ממונם בדין, דלמא דווקא ששונאים ממון אחרים בדין, זהו שונאי בצע?
אלא דידוע אזהרת הקב"ה למשה: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע", והנה משה לא מצא רק קצת מעלות, ואיזה מעלות (אשר) לא מצא, ובתוכם "שונאי בצע" (לא מצא), ואפילו הכי שם דיינים' אפילו בלא מעלה שונאי בצע.
והשתא הגע עצמך אם שונאי בצע הוא פירושו ששונאים ממון אחרים בדין, והנה אם משה לא מצא שונאי בצע ואעפ"כ הושיב דיינים, נמצא כשר הדיין אפילו אוהב ממון אחרים.
וקשה: הא גמרא ערוכה היא: "כל דיין דמפקי מיניה ממונא בדין, היינו שאוהב ממון אחרים לאו דיין הוא", היינו אסור לו להיות דיין, אלא בוודאי הוא כפירש"י שונאי בצע ששונאים את ממונם בדין, אפילו ממונם, וכ"ש ממון אחרים.
והנה אם משה לא מצא שונאי בצע, היינו לא מצא שיהא שונא ממון שלו, והושיב דיינים שאוהבים ממון שלהם, אבל ממון אחרים בוודאי שונאים, והשתא שפיר הדא הוא דאמרינן: "כל דיין דמפקי מיניה ממונא" וכו', ודוּק.
רבי קלונימוס קלמן הברקשטן ב
[מדרש פליאה:] לא נתקררה דעתו של איוב ביסורים, עד שראה בסוכות בסוכות ג' פעמים, נתקררה דעתו.
ואמר הגאון ר' זלמן ראש ישיבה מאוסטרא535: דאיתא בבא קמא536, תניא אידך: תרנגול שהיה מפריח ושיבר כלים ברוח שבכנפיו, סומכוס אומר: משלם נזק שלם, וחכמים אומרים: חצי נזק.
ומסיק בשלמא סומכוס סבר כחו כגופו דמי, וזהו רגל דמועדין מתחלתן, ומשלם נזק שלם, אלא רבנן ממה נפשך אי כחו כגופו דמי כולו נזק בעי לשלומי, ואי לא כגופו לאו כלום היא?
ומסיק לעולם כחו כגופו דמי ובדין הוא דבעי לשלם נזק שלם, אלא דצרורות היא, (ורחמנא אמר צרורות הלכה למשה מסיני הוא, וחצי נזק) [וצרורות הלכה למשה מסיני הוא דחצי נזק]
והקשה האשר"י: למה לא אמרה הגמ' לעולם כחו לאו כגופו דמי, והא דמשלם חצי נזק משום דצרורות היא והל"מ חצי נזק? ותירץ האשר"י: דזה ידוע דכל הלכה למשה מסיני הוא לגרע, היינו לקולא, נמצא אי אמרינן כחו כגופו דמי, וצריך לשלם נזק שלם, בא הלכתא לגרע לקולא על חצי נזק, אבל אי אמרינן כחו לאו כגופו דמי ופטור לגמרי, נמצא בא הלכתא להוסיף.
אבל מנא לן זה דהלכתא בא לגרע? מן בסוכת בסוכת, דתנו רבנן: שנים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, [ר"ש אומר שלש כהלכתן ורביעית אפילו טפח]537, ומסיק שם בגמרא דכ"ע הלכתא לגרע538.
והנה ידוע דבנים נקראים כחו, [או] באי כחו539. ואיתא בזוהר שהקשה אמאי לקה איוב ביסורים, וכי בשביל שהתערב הקב"ה עם השטן בשביל זה ילקה ביסורים, והלא אין עולה לפניו? אבל איוב לקה בשביל בניו שעשו משתה בכל יום, ואיוב הקריב בעדיהם עולות, והקב"ה לא חפץ בעולות ובזבחים, לכן נלקה על שלא מיחה בבניו.
והנה איוב סבר שכוחו לאו כגופו דמי, והיה מבעט ביסורים, כי בשביל בניו למה הוא ילקה, כי בניו כחו, וכחו לאו כגופו דמי. כיון שראה בסוכת בסוכת, משם מוכח דכחו כגופו דמי, ונתקררה דעתו, ודוּק.
רבי אבוש (אבנר) אב"ד דקהילת זאבני א
בבא מציעא:540 רבה בר נחמני אגב שמדא נח נפשיה וכו' קמיפלגי במתיבתא דרקיע, אם בהרת קודמת לשער לבן טמא541. שער לבן קודמת לבהרת טהור542. ספק, הקב"ה אמר טהור, וכל מתיבתא דרקיע אמרו טמא.
אמרו מאן נוכח, נוכח רבה בר נחמיני דאמר אני יחיד בנגעים ובאהלות, שדרו שליחא בתריה לא הוה מצי מלאך המות למקרב ליה, מדלא הוה קא פסיק פומיה מגרסיה, אדהכי נשב זיקא ואויש ביני קני, סבר גונדא543 דפרשי הוא, אמר: תינח נפשיה דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא. כי הוה קא ניחא נפשיה אמר טהור טהור, יצאת בת קול ואמרה: אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור, ויצאתה נשמתך בטהור.
ופירש רש"י: "טהור לפי מה שכתוב בתורה".
הרש"י הזאת היא סגורה ומסוגרת, מאי בעי רש"י בזה? ועוד: אי כתיב בתורה טהור, למה אמרו המלאכים טמא?544
ותירץ הגאון מו"ה (= מורינו ורבינו הרב) אבוש אב"ד דקהילת זאבני:545 דאיתא בגמ' דנזיר546 ספק נגעים להקל547, [דהכי איתא התם] "אם בהרת קדמה לשער לבן טמא, ואם שער לבן קודם לבהרת טהור. ספק טמא, ור' יהושע אמר כיהה, מאי כיהה? אמר רב יהודה כיהה וטהור. ודילמא כיהה וטמא? אמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא "לטהרו או לטמאו", הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחילה". (ופריך הספרי: מכדי כל ספיקי דאורייתא לחומרא וספק נגעים אמאי לקולא, ומשני: התורה אהדר עליו לטהרו, דכתיב: "לטהרו או לטמאו").
ותו איתא בכתבי האר"י על המדרש אבכיר שהקשה על המלאכים שאמרו "תנה הודך על השמים":548 הלא המלאכים מלומדים המה בכל התורה, כי גילו סודות למשה בהר סיני, שנאמר "לקחת מתנות באדם"549? ותירץ המדרש: דהמלאכים שאלו תנה לנו תורה שבכתב. וזה יותר תמוה במאוד?
ואמר האר"י ז"ל בחזיון נבואתו שנתגלה לו: כי זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו550, אנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד נאמרו551, מה שאין הפה יכול לדבר ואוזן לשמוע. דהקב"ה כל מה שאומר הוא הכל בדיבור אחד, לכן לא רצו ישראל לשמוע מפי הגבורה, כי לא יכלו להבין, לכן אמרו: "דבר אתה עמנו ונשמעה"552, לשון "הסכת ושמע"553.
והנה כמה דינים יש בתורה היינו מוקדם ומאוחר, לטהרו או לטמאו, כלל ופרט כלל, ריבה מיעט וריבה, כלל צריך להיות קודם הפרט, וריבה קודם המיעוט, והמלאכים שמעו מפי הקב"ה כל התורה בדיבור אחד554, וחסר להם כמה דינים, לכן בקשו תנה לנו תורה שבכתב, ונדע איזה מוקדם ואיזה מאוחר. והשתא מתורץ המלאכים שמעו התורה מפי הגבורה בדיבור אחד, ולא ידעו (כי) [אם] לטהרו קודם או לטמאו, ופסקו ספיקא דאורייתא לחומרא טמא, והקב"ה ידע האמת בכתב לטהרו קודם לטמאו, ופסק טהור.
לזה מפרש רש"י טהור לפי מה שכתוב בתורה לטהרו קודם לטמאו555, ודוּק היטב.
רבי אבוש (אבנר) אב"ד דקהילת זאבני ב
בשם הגאון מו"ה (= מורינו הרב ורבינו) מאיר אב"ד דקהילת אוסטרא:556
[איתא בגמ':]557 "וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר ויאמר אבנר חי נפשך המלך אם ידעתי"558. [ופריך בגמ':] ולא ידע ליה והכתיב: "ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כלים"559? [ומשני:] אלא אאבוה קא משאיל. [ופריך:] ואביו לא ידע ליה, והכתיב: "והאיש בימי שאול זקן בא באנשים"560, ואמר רב ואיתימא רבי אבא: זה ישי אבי דוד שנכנס באוכלוסא ויצא באוכלוסא? [ומשני:] ה"ק שאול אי מפרץ אתי אי מזרח אתי, אי מפרץ אתי מלכא הוי שהמלך פורץ לעשות דרך ואין ממחין בידו, אי מזרח אתי חשיבא בעלמא הוי. [ופריך:] מ"ט אמר ליה שאל עליה? [ומשני:] דכתיב: "וילבש שאול את דוד מדיו כמדתו"561, וכתיב ביה בשאול: "משכמו ומעלה גבוה מכל העם"562.
א"ל דואג האדומי: עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו, מ"ט, דקאתי מרות המואביה. א"ל אבנר: תנינא עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, [א"ל דואג:] אלא מעתה ממזר ולא ממזרת? [א"ל אבנר:] ממזר כתיב, מום זר. [א"ל דואג:] מצרי ולא מצרית? [א"ל אבנר:] שאני הכא דמפרש טעמא דקרא "על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים"563, דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם. [א"ל דואג:] היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים? אישתיק [אבנר].
מיד, "ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם", התם קרי ליה נער, הכא קרי ליה עלם, הכי קא אמר ליה, הלכה נתעלמה ממך צא ושאל בבית המדרש. שאל, אמרו ליה: עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, אקשי להו דואג כל הני קושייתא, אישתיקו, בעי לאכרוזי עליה, מיד: "ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש"564, וכתיב: "יתר הישמעאלי"565, אמר רבא: מלמד שחגר חרבו כישמעאל ואמר, כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. עכ"ל הגמ'.
והקשה המהרש"א: למה ליה למימר כך מקובלני מב"ד של שמואל הרמתי, היה לו לומר "כך מקובלני מב"ד של בועז", שהיה שופט ונשא את רות, וכתיב: "ויקח בועז עשרה אנשים מזקני העיר", למדרש להו עמוני ולא עמונית, מואבי, ולא מואבית? עיין במהרש"א [מה ש]תירץ ודוחק היא.
ותירץ מו"ה (= מרינו ורבינו הרב) אבנר ז"ל אב"ד דקהילת זאבני בזה הסיגנון:566 דשמואל הרמתי ראה דבועז לגרמיה הוא דעביד, אבל ההלכה אעפ"י כן אמת, והיה הוא צריך לחדש עמוני ולא עמוני, ולפי זה הוכרח עמשא לומר כך מקובלני מב"ד של שמואל הרמתי, ולא ב"ד של בועז.
ונ"ל דהנה כתיב ברות: "ויאמר בועז: סורה נא פה פלוני אלמוני, ויסר וישב, ויאמר בועז: חלקת השדה אשר לאחינו אלימלך מכרה נעמי, ועתה קנה לך נגד היושבים ואדעה, כי אין זולתך לגאול ואנכי אחריך, ויאמר טוב: אנכי אגאל, ויאמר בועז: ביום קנותך את השדה קנית אשת המת להקים שם המת על נחלתו, ויאמר לא אוכל לגאול פן אשחית את נחלתי"567.
הקושיא מפורסמת: למה לא הזכיר לו בועז בתחילה אשת המת, רק חלקת השדה אשר לאחינו אלימלך, והוא השיב אח"כ אנכי אגאל, וכששמע בועז שרצה לגאול, אמר לו, "ביום קנותך השדה", הזכיר לו גם אשת המת, היה לבועז לומר בחדא מחתא, יש בכאן חלקת השדה, וגם אשת המת, אי (= אם) אתה גאל את שניהם [גאל], ואם לא תרצה אנכי אחריך, למה רימה אותו כדאמרינן?
אלא דזה ידוע המעיין בספר רות כתיב: "ויאמר בעז ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה, אשת המת קניתי [קניתה], להקים שם המת על נחלתו", [קרי "קניתה" ו]כתיב "קניתי" ביו"ד, ופירש הזוהר: שבועז ראה ברוח קדשו שהוא ישא את רות, ולא פלוני אלמוני מטעם הכמוס, כי בנין בה"מ היה צריך לבנות על ידי שלמה בחכמתו, והוא צריך להיות דוד ט"ו מאברהם, בסוד מילוי הלבנה, ופלוני אלמוני היה דור קודם כי היה דור עשירי, ואם כן יתאחר שלמה לבא בעולם, עד חמישה דורות, אבל בועז היה דור י"א, אם כן ימהר שלמה לבא בד' דורות, בועז עובד ישי דוד568, כי פלוני אלמוני היה דורו של בועז, כדאיתא בגמרא, תנא: "פלוני אלמוני, ושלמון אבי בועז, ואלימלך ואבי נעמי, כולן בני נחשון בן עמינדב היו", נמצא בועז ידע דהגואל לא ישא את רות569.
ואי יאמר לו בועז תרווייהו בהדי הדדי, היינו חלקת השדה וגם אשת המת, בוודאי ימאן הגואל ויאמר לא, נמצא בועז צריך ליבם את רות, מי יפסוק לו הדין עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, כי הסנהדרין לא היה רשאים לפסוק מורה הלכה בפני רבו, כי בועז היה שופט כל ישראל, ובועז לעצמו אסור היה לפסוק הדין, כדאיתא בגמ': "ת"ח שהורה הלכה אם קודם מעשה שומעים לו, ואם בשעת מעשה אין שומעין לו"570.
לזה עשה בועז בחכמה ולא הזכיר לו רק השדה, ואמר טוב אנכי אגאל, ויאמר בועז ביום קנותך השדה צריך אתה ליקח את רות בסוד היבום, כי יבום בנחלה תלוי, ואי מסתפית מלאו דעמון ומואב אני אתיר לך, כי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. והנה אח"כ שהגואל לא רצה הותרה לו לבועז לישא את רות, כי לא לעצמו התיר, רק לגואל. אבל מכל מקום בנידון דידן אסור להורות הלכה כבועז, כי בועז לגרמיה הוא דעביד, כי בועז ראה בדוח קדשו, שהגואל לא ישא את רות, ונמצא לעצמו היתה, אלא דכל העולם כולו לא ידעו מזה הסוד, כי לא היה בעת הזאת ספר רות לראות בו אי כתיב "קנית" או "קניתי"571.
אבל שמואל הנביא הוא כתב ספר רות ברוח קדשו, והיה רואה דכתיב "קניתי", ונמצא בועז לגרמיה הוא דעבד, ואסור לדון אחריו, והיה הוא צריך לחדש ההלכה עמוני ולא עמונית, לכך היה עמשא צועק: "כך מקובלני מב"ד של שמואל הרמתי", ולא מבועז, ודוּק היטב.
אבלי מבוטשאטש א
572בשם הגאון ר' אבלי מבוטשאטש
"ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו"573.
ונתן הגאון טעם לזה כי למה לתורה להודיע זאת, מה איכפת לנו אם היתה תמנע פילגש לאליפז או לאו?
ואמר הגאון: כי הלא ידוע עפ"י האר"י ז"ל למה אנו נוהגין חומרות, כידוע כי המחמיר תבא עליו ברכה, והמיקל לא הפסיד.
וידוע כי תנור עכנאי עפ"י בת קול היה טהור, ור' יהושע טימא אותו, ואמר אין משגיחין בבת קול574. ורבה בר נחמני אמר טהור על ספק נגעים, כי הקב"ה אמר טהור
575, ואנן לא פסקינן כן, והרמב"ם פוסק לטומאה.
ב"ש מתירין הצרות לאחים, ובית הלל אוסר576.
אבל ידוע כי לית שנאה חזקה מכל השנאות כמו פילגש להגבירה, כי ידוע ששרה אמנו היתה צדקת יותר מאברהם כמאמר חז"ל "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"577, ומפרש רש"י – "לקול רוח הקודש שבה, מכאן שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות"578. ולא הכעיסתה רק הגר שפחתה, כידוע מאמר התורה הקדושה ,"ותיקל גבירתה בעיניה ותאמר לאברהם חמסי עליך ישפט ה' ביני וביניך"579, ומסרה דין לשמים, ונענשה בעד זה, כידוע המוסר דין לשמים הוא נענש תחילה580.
והס"מ הוא נקרא בזוהר אליפז בן עשו, כי היא אוהב לעשו כבן לאביו, ואנחנו בית ישראל לא נוכל להצר להס"מ, רק כשאנחנו מחמירים בחומרות, אז אנחנו מתישים כח הס"מ.
לזה אמרו חכמינו ז"ל "והמחמיר תבא עליו ברכה", והחומרות אצל הס"מ כמו פילגש להגבירה שהיא מצירה לה.
והנה בזמן הבית היו חומרות חטאות המתות, ואלו הם: ולד חטאת, תמורת חטאת, חטאת שמתו בעליה, נתכפרו בעלי באחר, עיברה שנתה581.
והנה נוטריקון של ו"תמנע" היא: ולד חטאת, תמורת חטאת, מתו בעליה, נתכפרו בעליה, עיברה שנתה.
לזה הוא אומר: "ותמנע היתה פילגש לאליפז", רצה לומר אלו החומרות המה פילגש לאליפז בן עשו, רצה לומר, החומרות להס"מ, כמו פילגש, ודו"ק582.
אבלי מבוטשאטש ב
בשם הגאון הנ"ל583
"וַיִקְרָא אַבְרָהָם שֵם הַמָקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה, אֲשֶר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה"584.
הפסוק הזה היא כולו מוקשה, ורבו המפרשים לפרש המקרא הזה והוא קשה להולמו585.
דהנה ידוע שעקירת יצחק הוא נראה לפני המקום כאלו אפרו צבור על המזבח, והקב"ה רואה זה ומרחם על ישראל בעת צרתם.
ובדרך בחינה נאמר (= נשאל שאלה), איזה הדרך יותר טוב:
א. אם הקב"ה מביט משמי מרומים על מקום הזה, רצה לומר, על המזבח הזה.
ב. או השם יבא בעצמו למזבח הזה, כי הוא הר המוריה, ושם מקום המקדש.
ובוודאי יותר טוב כשיבא הקב"ה בעצמו למקום הזה, מכשיביט משמי מרומים למקום הזה.
והנה בזמן אברהם היתה השכינה ברקיע הששי כידוע, כי בזמן האדם היתה השכינה בארץ, חטא אדם הראשון סילקה לרקיע הראשון, בא קין להרג את הבל, סילקה לרקיע השני, בא דור המבול וסילקו לשלישי, בא דור אנוש וגו' בא דור הפלגה וגו' עד שסילקו השכינה לשביעי.
בא אברהם והורידה לששי, בא יצחק והורידה לחמישי, יעקב לרביעי עמרם לשלישי וכו', עד בא משה והורידה לארץ586.
היוצא לנו מזה כי בזמן אברהם היתה השכינה ברקיע הששי, והיתה צריכה להביט משמי מרומים על כל הדורות, [כדי] להביט עקידת יצחק, אבל בזמן משה רבינו היתה השכינה על הארץ ולא היתה צריכה השכינה להביט משמי מרומים, רק היתה נראה בהר המוריה, כי שם מקום המקדש.
ולזה אמר הגאון הנ"ל "ויקרא אברהם", ר"ל בזמן אברהם קרא שם המקום ההוא "ה' יראה", ר"ל, שהיה צריך להביט ממקומו מרקיע הששי על הר המוריה. ולזה אמר משה "אשר יאמר היום בהר ה' יראה", ר"ל כי בזמן משה היתה השכינה בארץ587.
ואמר "יראה" בציר"י, כי הקב"ה אינו צריך להביט משמי מרומים, רק הוא נראה בכאן. ודו"ק היטיב, כי נכון הוא במאוד.
ר' משה הכהן מטיקטין
588"וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהר"589.
ופריך הגמרא:590 טהור מכלל שהוא טמא, והא כלי עץ העשויה לנחת אינו מקבל טומאה? אלא מלמד שהיו מגביהין אותו ומראין לעולי רגלים ואומרים: "ראו חיבתכם לפני המקום, שסילוקו כסידורו, דכתיב: לחם חם ביום הלקחו".
נתחבטו כל המפרשים: הלא עשרה נסים היו בבית המקדש591, ולא נראה שום חיבה רק בלחם הפנים שהיה חם כל השבוע?592
ותירץ מ"ו הגאון מו"ה משה כהן מטיקטין:593
דאיתא: למה היה מן יורד בכל יום, ולא פעם אחת על כל השבוע?
ותירצו:
א. כדי שיהא להם פת חמה בכל יום.
ב. ואי בעית אימא משל לבן מלך שאהוב לאביו ביותר, אביו קובע לו פרנסה בכל יום, כדי שיראה עמו בכל יום, וזו מחמת אהבה יתידה, והקב"ה חובב ישראל הוא, לכן קבע פרנסתם בכל יום, כדי שיהיו עיניהם תלויות למקום בכל יום.
אבל הגע עצמך איזה טעם הוא אמת, אי משום פת חמה, אי משום חיבה?
וצריך לומר משום חיבה, דאי משום פת חמה, הא לחם הפנים היה חם כל השבוע, ונמצא גם המן היה יכול להיות חם כל השבוע, אלא מסתמא משום חיבה.
וזה מאמר הגמרא: "ראו חיבתכם לפני המקום", שמפני חיבה היה המן יורד בכל יום, דאי משום פת חמה הא הלחם הפנים סילוקו כסידורו, ונמצא גם המן היה יכול להיות כן, אלא בוודאי משום חיבה594, ודוּק.
ר' חיים רפפורט
595בשם הגאון ר' חיים ראפפורט.596
"נשיא אחד ליום, נשיא אחד ליום"597.
ופירש המדרש: "מכאן שחנוכת הנשיאים דחי שבת"598, המדרש הזה אומר דרשוני?599
ותירץ הגאון הנ"ל, דאיתא בגמרא: אותו היום שהוקם המשכן נטל עשר עטרות600, ראשון בשבת, ראשון בחודש, וכו', ונמצא התחיל חנוכת המזבח ביום א' והיה שנים עשר נשיאים, ואי לא דחי שבת נמצא הקריבו הנשיאים שני שבועות היינו ששה בשבוע אחת, וששה בשבוע השנית, כי לא דחי שבת.
נמצא ביום א' הקריבו שני נשיאים, וביום ב' גם כן ב' נשיאים. היינו: יום א' משבוע זאת ויום א' משבוע שנית, וכן חוזר חלילה עד תום כל השבוע, כל יום שני נשיאים601.
ואי אמרינן דחנוכת הנשיאים דחי שבת, נמצא בשבוע הראשונה הקריבו שבעה נשיאים, ולא נשתייר שבוע השניה רק חמשה נשיאים, וכלה הקרבתה ביום חמישי בשבת, ונשתיירו שני ימים שכל יום הקריב רק נשיא אחד, היינו יום ו' ויום שבת, כי החמשה ימים הקריבו בכל יום שני נשיאים, היינו בשבוע הא' ובשבוע הב'.
וזהו דקדוק המקרא "נשיא אחד ליום ונשיא אחד ליום", וקשה: למה לי שני פעמים "נשיא אחד ליום"? אלא בוודאי להורות ששני ימים יהיו שלא יקריבו בהם רק נשיא אחד בכל יום, ונמצא מוכח דחנוכת הנשיאים דחי שבת, ודוּק היטב במאוד602.
חידושים מהבעל שם טוב
הבעל שם טוב הקדוש
"ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל כי אם ליראה"603.
ופריך:604 אטו יראה מלתא זוטרתי? ומשני: אין, לגבי משה מילתא זוטרתי.
כבר נתחבטו בזה כל גדולי הקדמונים:605 ושמעתי בשם איזה גאון ר' ישראל בעה"ש ז"ל, דאיתא בזוהר: אית יראה ואית יראה, אית יראת עונש שמפחד מפני הקב"ה מחמת עונש, זה יראת עונש כמאמר חובת הלבבות, כל העובד בשביל זה עובד לזולתו, אלא היראה טובה היא יראת הרוממות, שמתירא מהקב"ה מחמת שהוא רב ושליט, זהו יראה השלימה, וזו היראה אינה מתיירא רק השמים (= צבא שמים), כי השמים אין לו שכר ועונש.
וזהו מאמר המשנה: "ויהא מורא שמים עליכם",606 ר"ל (שתראה) [שיהיה לכם] זאת היראה, מה שהשמים (= שצבא שמים) מתייראים.
והנה מי שהוא במדרגת יראת עונש, רחוק הוא מיראת הרוממות. והנה דבר הממוצע בין שתי היראות הוא יראה חדשה שמתיירא מן הת"ח, כדתניא: "את ה' אלהיך תירא, לרבות ת"ח"607, ומי שהוא במדרגה שמתיירא מן הת"ח, לא רחוק הוא מיראת הרוממות.
והנה ישראל היו במדרגה שהיו מתייראים ממשה דכתיב: "ויראו מגשת אליו"608, נמצא לא היו רחוקים מיראת הרוממות609.
וזהו מאמר הגמ': "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה", היינו יראת הרוממות, ופריך אטו יראה מלתא זוטרתי, מי הגיע ליראת הרוממות? ומשני: אין, לגבי משה, ר"ל: שהיו במדרגות שהיו מתייראים ממשה, הוי מילתא זוטרתי שיגיעו למדרגת יראת הרוממות, ודוּק.
חידושים מרבי העשיל מקראקא
רבי יהושע העשל בן ר' יעקב מקראקא (לובלין)
"לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע"610 וכו'.
ומקשים העולם: תיבת "לא ואלא", הוא מיותר, לכתוב סתם: "דברה תורה כנגד יצר הרע".
תירץ בשם הגאון מו' (= מורינו ורבינו) העשיל:611 דאיתא בגמרא רב הוי קא מצערא ליה דביתהו כי הוי אמר קליפחי הוי בשלי עדשי וכו', עיין שם. כי הוי קא קני דבר הוי צייר לה בסדרי וממטי לה אמרו ליה תלמידיו והא קא מצערא טובא אמר להו זה לא די שמגדלת את בנינו ומצלת מן היצר הרע612.
נמצא יוצא לנו, שהאשה מועלת לשני דברים, לבנים, וליצר הרע.
אבל יפת תואר אינה מועלת לבנים, כי סופה לילד בין סורר ומורה613, ואינה מועלת רק ליצר הרע.
וזה שאמר: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע", ולא לבנים, ודוּק.
היד יוסף
"ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם"614.
כתיב "חומה" מלא, ואחר כך כתיב: "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, והמים להם חמה"615, כתיב חמה חסר.
ופירשו המפרשים: כי הים נתמלאה חימה על פסל מיכה שעבר בים, כדכתיב: "ועבר בים צרה"616.
והקשה היד יוסף: למה לא כתיב חומה הראשון חסר מהאי טעמא?
ותירץ: דהוה קשה שינוי הלשון במקראי קודש, בתחילה כתיב: "בתוך הים ביבשה", ובפסוק שני כתיב: "ביבשה בתוך הים"? אלא דזה ידוע על פסוק: "לגוזר ים סוף לגזרים", לא הלכו בבת אחת, אלא כמו הדגלים, יהודה עם ב' שבטים בתחילה, וכו', ומחנה דן היה מאסף לכל המחנות באחרונה, ופסל מיכה היה במחנה דן.
והנה כך הסיגנון: "ויבואו בני ישראל בתחילה בתוך הים ביבשה", והיה פסל מיכה ביבשה617, ולכך כתיב: "חומה" מלא, שלא היה לו למלאות חימה על מיכה, אבל באחרונה שיצאו מן הים, "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים", היה נשתייר פסל מיכה בים618, ונתמלאה חימה, לכן כתיב "חמה" בלא ו', ודוּק היטב.
סוף הספר