קהלת משה (משה הכהן)· רבי משה הכהן מטשודנוב
חלק ה – חידושי הדרשן ר' משה כהן
הדרשן א
"ברבות הטובה, רבו אוכליה, ומה כשרון לבעליו, כי אם ראות עיניו"347.
על דעת (דהיינו): כי ביום טוב (= ביום מוצלח) הבעל הבית מזמן לעני לסעוד אצלו, ואוכל העני בלא טרחא, ומה בין בעל הבית לעני, אלא שהבעה"ב רואה מה שאוכל, והעני אין רואה348, כי "המצפה לשולחן חבירו עולם חשוך בעדו"349.
זה מאמר המקרא: "ברבות הטובה", היינו ביום טוב, "רבו אוכליה", גם העני אוכל, "ומה כשרון לבעליו", היינו מה יתרון לבעליו יותר מעני, "כי אם ראות עיניו", היינו שרואה מה שאוכל, והעני אין רואה, ודוּק היטב:
הדרשן ב
"אל תלחם (= תאכל) לחם רע עין (=אדם המצטער כשרואה שאחרים נהנים מרכושו), ואל תִּתְאָיו למטעמותיו, כי אכול ושתה יאמר לך, ולבו בעל עמך"350.
וקשה: מנין האורח יודע שבע"ה אינו נותן לו בלב שלם?
נ"ל דאיתא בגמרא:351 "ג' כוסות לבית המרזח – היינו סעודה,
כוס ראשון – לשטף את בני מעיים – שיתאוה לאכול,
כוס שני – לשתייה,
כוס ג' – לברכת המזון".
ונמצא בזה ניכר אם בעל הבית נותן בעין יפה להאורח.
אם נותן לו בתחילה לשתות, אז רוצה שיאכל האורח הרבה, ואם לאו, לא.
וזה מאמר המקרא: "אל תלחם לחם רע עין, ואל תִּתְאָיו למטעמותיו", במה אתה יודע כי הוא רע עין, "כי אכול ושתה יאמר לך", בתחילה אכול, ואח"כ שתה, אז לבו בל עמך, ודוק היטב:
הדרשן ג
"שלח לך אנשים"352.
כל מקום שנאמר "לך" להנאתך ולטובתך353, וכאן מה טובה היה למשה המרגלים?
אבל ניחא, אי לא שלחו מרגלים היה באים תיכף לארץ ישראל והיה מוכרח משה למות, וע"י המרגלים חי משה עוד ארבעים שנה, וזהו להנאתך וטובתך,354 ודוּק היטב355.
הדרשן ד
שמעתי מן העולם: מה שייכות זה לזה הואיל דאברהם היה לו בת, (מה) אמר לאליעזר שילך וישא אשה ליצחק356?
ע"ד (= לפי מה שלמדנו) הוא צריך לישא אשה ובנו צריך, בנו קודם357. בד"א כשקיים האב פריה ורביה, אבל אם לא קיים פריה ורביה האב קודם.
והנה פריה ורביה היא זכר ונקיבה כדעת ב"ה, ונמצא קשה: הא אברהם לא היה לו אשה, ולמה ציוה שיקחו אשה ליצחק, ולא לעצמו, כי לא היתה לו בת, ולא קיים פריה ורביה, והאב קודם?
לזה מסיים: "וה' ברך את אברהם בכל"358, בת היה לו וכו', ובנו קודם, כי האב קיים פריה ורביה, ודוּק.
הדרשן ה
שמואל היה שקול כמשה ואהרן359 דכתיב "משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקוראי שמו"360.
וקשה: האיך מוכח מכאן שהיה שקול כמשה ואהרן361?
ושמעתי בשם איזה גדול: דהנה כתיב בשמואל כשהוכיח את ישראל אמר להם כששאלו מלך "וישלח ה' את משה ואהרן ואת ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל".
והקשו המפרשים: האיך אמר על עצמו שמואל שהוא נביא, דזה היה כמו גאות, כי נענש על שאמר "אנכי הרואה"?
ועוד: היה לו לומר "וישלח ה' את בדן ואת יפתה ואותי", למה אמר "ואת שמואל", כאילו מדבר בעדו362?
ותירצו כך: שגבי שמואל היתה שכינה מדברת מתוך גרונו, והוא לא רצה להזכיר את עצמו, אלא שכינה קראה את שמואל.
והנה כל המפרשים הקשו: דכתיב "ולא קם נביא כמשה", הא כתיב "נביא מאחיך אקים להם כמוך"?
ותירצו: דנביא כמשה בוודאי לא יקום, אבל אם יתרמי איזה נביא שיש לו מדה אחת כמשה, מן המדות שהיה למשה יתירות על הנביאים, קראו הכתוב כמשה לענין אותה מדה שיש בו.
והנה משה היו לו כמה מדות יתירות על הנביאים, וחדא מהם היה שהשכינה מדברת מתוך גרונו, ואהרן היה לו מדה [זו של שכינה מדברת מתוך גרונו] ביום הכיפורים כשהיה שם המפורש יוצא מפי כהן גדול. ופירש הזוהר שלא היה כח בכהן לדבר שם המפורש, רק בעצמו יוצא על פי הקב"ה מתוך פיו של כהן גדול, ושמואל הנביא היה לו גם כן מדה זו [של שכינה מדברת מתוך גרונו], לפיכך שקול היה כמשה ואהרן.
וזה מאמרו של הכתוב "ושמואל בקוראי שמו", ר"ל שקרא שמו "ואת שמואל", אלא שהיה שקול כמשה ואהרן [במדה זו ש](ו)שכינת מדברת מתוך גרונו363, ודוּק היטב.
הדרשן ו
"לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי"364.
שמעתי כי גבי פרעה היה היפך מסדר העולם, דרך העולם הסוסים מושכים הרכב, וכאן הרכב היה מושך הסוס למים365, והנה אצל האדם גם כן, כי הנשמה היא רוחנית, והגוף הוא אבן דומם.
מדרך הטבע היה שהנשמה תנהיג את הגוף, אבל הוא להיפך, כי הגוף מוליך הנשמה בכל הרעות שבעולם.
זהו מאמר המקרא "לסוסתי ברכבי פרעה", כמו גבי פרעה היפך סדר בראשית, כך "דמיתיך רעיתי".
הדרשן ז
"וירא אליו ה' באלוני ממרא"366.
ופירש רש"י: "לבקר את החולה, ואמר רב חמא יום השלישי למילתו היה"367.
וקשה: מנא ליה לרש"י זה368?
ושמעתי בשם איזה גאון: כי בכל מקום שנראה הקב"ה דיבר עם אברהם, וכאן וירא אליו ה' באלוני ממרא, ולא דיבר עמו כלום, לכן פירש רש"י לבקר את החולה, ואסור לדבר אל החולה שמא יכביד עליו369.
אבל קשה:370 עד יעקב לא הוי חולשא371, והאיך חלה אברהם? לכן אמר רבי חמא יום ג' למילתו היה ולזה חלה372, ודוּק.
הדרשן ח
באותו ענין "תנא: הוא אמר קמח, והיא אומרה סולת, מכאן שאשה עיניה צרה באורחים"373.
ותמוה הא להיפך הוא, כי היא אמרה סולת374?
ותירץ העולם [באופן א']:
דהא קשה אברהם היה עינו יפה באורחים, ולמה לא אמר הוא סולת? אלא דאברהם היה ירא משרה שמא תמאן היא, ושרה באמת היתה צדקת ונתנה סולת, אבל מפני שהיה אברהם ירא משרה, מסתמא כל אשה עיניה צרה באורחים, ודוּק היטב.
באופן ב'375:
על פי משל הארי היה לו שני גורים, ושאלו את אביהם אם יש דבר בעולם שצריך ליראות ממנו, ואמר להם אין שום בריה בעולם שהארי צריך ליראות ממנו אפילו מאנשים יחידים, כי איש אחד יחיד צריך לברוח מפני הארי. וכשראו הגורים שאפילו מבני אדם אינם מתייראים, היו הולכים מעיר לעיר, וראו בשער אחד מצוייר האיך דוד המלך הכה את הארי, ובשער הב' האיך שמשון הגבור הכה את הארי, וכשראו זאת, ספרו לאביהם בחרדה גדולה, ואמרו: מה זאת שאדם אחד יהרוג את הארי, אמר להם" שוטים! זה היה על פי נס ולא דרך הטבע, וראיה לזה, שצייר צורות על השערים שמשון ודוד הרגו אריות, ואם בדרך הטבע למה ציירו זאת.
וזה המובן כאן: "הוא אמר קמח, והיא אמרה סולת", למה כתבו זאת בתורה, ומשני כי דבר חידוש הוא שאשה אחת היתה טובה, כי מן הסתם אשה עיניה צרה באורחים376, ודוּק.
אופן ג':
דאיתא בגמרא377: האומר לחבירו צא ותרום, תורם כדעת בעל הבית, ואם אינו יודע דעת בעל הבית תורם בבינונית, חזר עם התרומה ואמר לו בעל בית כלך אצל יפות, כלומר היה לך ליטול יפות מהם, אם נמצא יפות מהם, תרומתו תרומה, כי דעת בעל הבית היא טובה, כי רצה שיקחו יפות, ואם לא נמצא יפות, אין תרומתו תרומה, כי אומר בדרך כעס, היה לך ליטול יפות מהם, ונמצא אין רוצה אפילו זאת: וכאן קשה אברהם היה עינו יפה באורחים למה אמר קמח ולא אמר סולת? אלא צריך לומר שלא היה באותו פעם סולת, וקשה: למה אמרה שרה סולת? [אלא] הוי כמו כלך אצל יפות ולא נמצא יפות, ואמרה שרה בכעס: היה לך ליקח סולת, ולא רצתה אפילו קמח, ומוכח שאשה צרה באורחים, ודוּק היטב.
אופן ד':
[איתא בגמ'] עירובין378: כמה שיעור עירוב, חד אמר: מזון עני, סעודות לחול ולא לשבת, וחד אמר: לשבת ולא לחול, ושניהם לקולא379 וכו', עיין בגמ'. ואמרינן רווחא לבסומיה שכיח, היינו: שדבר טוב יאכל באחרונה, מטעם רווחא לבסומי שכיח. וכאן קשה: למה אמר אברהם קמח ולא סולת, אבל אברהם אמר תרווייהו, קמח בתחילה ולבסוף סולת, כי רווחא לבסומי שכיח, ושרה אמרה בתחילה סולת ואחר כך קמח, כדי שלא יאכלו הקמח, וזה מאמר הגמרא תנא הוא אמר קמח בתחילה, והיא אמרה סולת בתחילה, מכאן שאשה עיניה צרה באורחים, ודוּק היטב.
אופן ה':
דאיתא: (לותתין למנחות, למה נקרא שמה סולת, שהיו לותתין החטים, היינו שהיו שורן החטין במים380) [בגמ':381 שסולת לתותה היא יותר יפה מסולת שאינה לתותה, ואברהם שהיה עשיר מסתמא היה לותת את הסולת]. וכאן היה המלאכים אצל אברהם בפסח ולא היה יכול ליתן להם סולת, כי היה חמץ, כי החיטים נשרו במים382. והיה אומר קמח, ושרה אמרה סולת כדי שלא יאכלו, ומכאן שאשה עיניה צרה באורחים, ודוּק.
הדרשן ט
"זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם",383 ופירוש רש"י חנם בלא מצות. הרש"י זאת היא תמוה?384
ונראה: דאיתא בגמרא, אמר ליה אליהו אחוה דרב סלא חסידא לרב הונא: מה בין לשמו ולא לשמו, אמר ליה: זיל מקמאי לא אכלתי בשרא דתורא"385.
ופירש רש"י: לדחות בעלמא אמר ליה כן. והתוס' פירש: כי התורה נקראת תושיה שמתשת כוחו של אדם, וצריך לאכול בשר מי שלומד תורה386.
וזה אמרו ישראל "זכרנו את הדגה שאכלנו במצרים חנם", ולא צריך לן בשר, כי במצרים היה חנם בלא מצות, ולא היה לנו תורה, אבל עכשיו שקבלנו את התורה, "מי יאכילנו בשר",387 כי התורה מתשת כחו שלאדם, ודוּק.
הדרשן י
שמעתי פירוש בשם האברבנאל: [כתוב בפסוק: "והנשיאים הביאו את אבני השוהם לאפוד ולחושן"]388, וכי מנין היה להם אבנים טובות במדבר לאפוד? ואמר שהעננים הביאו.
ורמז במקרא כי עננים נקראים בלשון הקודש "נשיאים", דכתיב "נשיאים ורוח וגשם אין",389 לזה כתיב "והנשיאים הביאו את אבני השוהם לאפוד ולחושן", ודוּק390:
הדרשן יא
"ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל כי אם ליראה"391.
ופריך:392 אטו יראה מלתא זוטרתי? ומשני: אין, לגבי משה מילתא זוטרתי.
כבר נתחבטו בזה כל גדולי הקדמונים:393
ושמעתי לפרש:
מפני מה היה יראה אצל משה מילתא זוטרתי, דכתיב: "ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים"394, בתי כהונה, לויה, ומלכות.
כהונה לויה משה ואהרן, ומלכות ממרים395.
נמצא היה משה שכר יראה.
ומשה היה עניו גדול396 ודומה בעצמו אם הוא שכר יראה, מסתמא יראה איננו דבר גדול, לזה אומר אין לגבי משה מילתא זוטרתי397, ודוּק היטב.
עוד אופן אחר:
דקשה מפני מה בדורו של משה ויהושע וימות הזקנים שהאריכו ימים אחרי מות יהושע לא עבדו ישראל עבודה זרה, ואחר מיתת הדור ההוא מיד עבדו עבודה זרה?
ותירץ האלשיך: כי בדורו של משה שראו כל הניסים ניסי הים ומצרים וניסי הירדן, ובדורו של יהושע העמדת חמה ולבנה, ואבנים גדולות שירדו מן השמים, מי פתי יסור הנה398 לעבוד ע"ז, מי שראה כל הנסים, אבל כשמתו כל הדור ההוא, ועמד דור חדש ולא האמינו לכל האותות מיד עבדו ע"ז.
וזה מתיקות [התשובה לפי דברי] האלשיך: "אין לגבי משה", היינו בדורו של משה, "יראה מילתא זוטרתי", כי מי פתי יסור, שלא ליראות מפני הקב"ה, ודוּק.
עוד אופן אחר:
דהנה יראה [מפני] הקב"ה כמדומה שיש אצל כל אדם, כי רשעים מלאים חרטות, אבל יש יראת אחרת, הוא יראת ערבות, כי כל ישראל ערבים זה לזה, והצדיק יענש בשביל הרשע. וזהו היראה הוא [גם] גבי שמים כי שמים וארץ מתייראים מן הערבות, אם לא יקיימו ישראל את התורה, לזה אמר: "ויהי מורא שמים עליכם"399, ר"ל כשם ששמים מתייראים מן הערבות, כך אתה תתיירא מן הערבות.
וזה [ביאור] מאמר הגמרא, [שהרי איתא בגמ'] כי לא נענשו ישראל על הנסתרות, היינו על הערבות, עד שעברו את הירדן400.
והשתא מתורץ שפיר: כי שקלא וטריא של הגמ': "א"ר יוחנן: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"401, – תיבת "יראת שמים", הוא משמע מה שהשמים מתייראים, היינו יראת הערבות – שנאמר: "ועתה ישראל" וגו' ופריך: "אטו יראה" – ערבות – "מילתא זוטרתי", ומשני: "אין, לגבי משה" – היינו בדורו של משה, לא היה ערבות402, ודוּק היטב.
הדרשן יב
יהושע בִּן נון בחירק403, ולמה בכ"מ בֶּן בסגול?
ושמעתי בשם איזה גאון: ד-יוד של יהושע היתה בתחילה אצל שרי404, והיתה בלא נקודה, כי היתה בסוף תיבה, ועכשיו גבי יהושע ה-יוד בתחילת תיבה, והיתה צריכה שבא, ולקחה מן הסגול של בֶּן שני נקודות ל-יוד, ונשתיירה חירק, לכך כתיב בִּן נון בחירק, ודוּק:
הדרשן יג
"צוהר תעשה לתיבה"405.
ומפרש רש"י: י"א חלון, וי"א אבן טוב.
וקשה: מאי נפקא מיניה בזה בין הי"א, אי היה לנח חלון או אבן טוב?
ושמעתי אומרים: שאותה שני הי"א המה בעצמו החולקים בתיבת "בדורותיו"406, יש דורשים לשבח, ויש דורשין לגנאי. כי יש דורשין לשבח היה נח צדיק גמור, ויש דורשין לגנאי היה נח צדיק שאינו גמור והרבה חלוקים בין צדיק גמור לצדיק שאינו גמור.
והחילוק הפשוט יש: כשהקב"ה מציל צדיק גמור מרעה, מותר לראות במפלת רשעים, דכתיב: "ככל אשר עשה לכם יהוה אלהיכם במצרים לעיניך"407, אבל צדיק שאינו גמור אסור לראות במפלת הרשעים, כמו לוט דאמרו לו "אל תביט מאחריך"408.
נמצא יש דורשים לשבח אומרים שהיה לו חלון בתיבה לראות בו מפלת הרשעים במבול, ויש דורשים לגנאי, נמצא היה נח צדיק שאינו גמור, [ולכן הם] אומרים שהיה לו אבן טוב בתיבה לראות לו לעצמו, אבל לא להסתכל במפלת דור המבול409, ודוּק היטב:
הדרשן יד
"גם את הארי וגם את הדוב הכה עבדך, והיה הפלשתי כאחד מהם"410.
הקושיות רבו:
א. וכי בשביל שהכה הארי ואת הדוב בטוח הוא שיכה את הפלשתי הלא כל ישראל ביחד לא ינוסו מפני הארי והדוב ומפני הפלשתי נסו כולם, דכתיב: "ויראו מאוד ויחתו מפניו"?411
ב. ועוד קשה מלת "כאחד מהם" על צד הדמיון, משמע שהפלשתי יותר גרוע מהם, כי בלשון אשכנז היא: "כאחד מהם – שִיעֶר ווִי אֵיינֶער פוּן זֵיי" [= לא פחות מאחד מהם]?412
ושמעתי בשם איזה גאון: דהנה ידוע מאמר הגמ' שני צדיקים נתן להם הקב"ה סימן וחשו, מרדכי ודוד413.
דוד אמר לא לחנם נזדמן לי ארי ודוב אלא כדי ללחום עם הפלשתי.
והיה קשה לדוד למה לי ארי ודוב הלא אם אוכל להכות הארי, בוודאי בפשיטות יוכל להכות הדוב? ועוד היה לי להזדמן בתחילה הדוב ואח"כ הארי?414
אלא דחדא קושיא מתורצת בירך חברתה, דצריך להיות תרווייהו וארי בתחילה, דאם יזדמן הדוב בתחלה ואח"כ הארי ידומה לדוד שהולך בהדרגה, כל המאוחר הוא גבור מקודם, כי ארי יותר גבור מדוב, נמצא הפלשתי יותר גבור מארי ודוב, ובוודאי היה דוד ירא לילך אל פלשתי, מה עשה הקב"ה הקדים את הארי לדוב, להראות כי כל המאוחד הוא יותר חלש מן הקודם, ונמצא הפלשתי יותר חלוש משניהם, וזה אמר דוד: "גם הארי והדוב הכה עבדך", היינו שנזדמן לי שני חיות ודווקא ארי בתחילה, ולמה לא דוב בתחילה, אלא להראות לי "והיה הפלשתי כאחד מהם", גרוע מכולם, ודוּק היטב.
הדרשן טו
"הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את"415.
ופירש רש"י: הגיע השעה לדאג על יפיך.
והרש"י הזאת היא תמוה: וכי לא הביט אברהם בפני שרה לעולם, אדרבא מצוה להסתכל בפני אשתו כדי להתגדר ולא יסתכל באחרת, כי אסור לקדש את האשה עד שיראנה416?
ושמעתי בשם איזה גאון: דהזוהר הקשה למה כל המצות בתורה אינם מתביישים לעשות, מילה, סוכה, ולולב, ומזוזה, ומצות פריה ורביה מתביישים לעשות בפרהסיא? ותרצו שם: כי קודם החטא היה "ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו"417, אבל אחר החטא "וידעו כי ערומים הם ויתחבאו"418.
והנה אצל האבות העולם פסקה הזוהמא, והיתה זאת המצוה בפרהסיא כמו קודם החטא, וראיה מיצחק ששימש מטתו ביום כדכתיב "וישקף אבימלך בעד החלון" וגו'419. וגם יעקב אמר דברים אשר קל שבקלים אינו אומר כן, "הבה את אשתי ואבואה אליה"420, וגם לאה רצה לקראתו ואמרה "אלי תבוא כי שכר שכרתיך"421, אלא דאצלם פסקה הזוהמא והיתה מצוה זאת כלולב ומזוזה.
והנה אברהם ידע ששרה היתה יפת תואר, אבל לא נכנס יפיה בלבו כי אצלו פסקה הזוהמא, והוי יפיה של שרה כמו אתרוג נאה או מזוזה, אבל כשהלך אברהם למצרים שם ערות הארץ מקום טומאה, וקפץ הס"מ עליו והסית אותו ששרה נאה במאוד ונכנס יפיה בלבו, והבין שנפל ממדרגתו הראשונה, ולזה אמר: "הגיע השעה לדאג על יפיך", היינו שיפיך נכנם בלבו, ודוּק היטב.
הדרשן טז
למה ציוה המן לעשות עץ גבוה במאוד?
ושמעתי בשם איזה גדול: דאיתא במועד קטן:422 ר' יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי ר' שמעון בן יוחי, איפטור מיניה באורתא, לצפרא הדור וקא מפטרי מיניה, וכו', א"ל לבריה: בני אדם הללו אנשים של צורה הם זיל גביהון דליברכוך וכו'.
אמרו ליה: מאי בעית הכא אמר להו דאמר לי אבא זיל גבייהו דליברכוך. אמרו ליה:
א. יהא רעוא דתזרע ולא תחצד. (= תזרע ולא תקצור)
ב. תעייל ולא תיפוק. (= שתביא סחורה ולא תמכרנה – רש"י)
ג. תיפוק ולא תעייל. (= שתוציא בסחורה במקום אחר ולא תביאנה – רש"י)
ד. ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך. (= שיחרב בתיך, ויתישב בית הארחה שלך)
ה. לבלבל פתורך. (= שיתבלבל שולחך)
ו. ולא תחזי שתא חדתא. (= שלא תראה שנה חדשה)
כי אתא לגבי אבוה א"ל: לא מבעיא דברוכי לא בירכן, אבל צעורי צעורן, א"ל: מאי אמרו לך? הכי והכי אמרו לי.
א"ל: הנך כולהו ברכתא נינהו:
א. "תזרע ולא תחצד", תוליד בנים ולא ימותו.
ב. "תעייל ולא תיפוק", תעייל כלתא ולא לימותו בנך דליפקון.
ג. "תיפוק ולא תעייל", תוליד בנתא ולא ימותו גוברייהו וליהדרו לותיך.
ד. "ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך", דהאי עלמא אושפיזך, וההיא עלמא ביתא, דכתיב: (תהלים מט, יב) קרבם בתימו לעולם אל תקרי קרבם אלא קברם.
ה. "לבלבל פתורך", בבני ובנתא.
ו. "ולא תיחזי שתא חדתא", דלא תמות אנתך ולא תנסב אינתתא אחריתי".
והקשה המהרש"א: למה אמרו לו בלשון קללה היו להו לברך בלשון ברכה לא ימותו בניך וכו'?
ותירץ המהרש"א: דהנה היה קשה להם למה שלח להם ר' שמעון את בנו לברך אותו, מטעם כי צדיקים ותגזר אומר ויקם, היה לו בעצמו לברך את בנו כי הוא היה צדיק גדול שבתנאים, אבל ר' שמעון בן יוחאי סבר בעצמו שהמה יותר צדיקים ממנו, אבל המה ידעו בעצמם שרבי שמעון הוא יותר צדיק מהם, לפיכך אמרו בלשון קללה כדי שר' שמעון יהפך אותו לברכה, ומפיו יקיים כי ותגזר אומר ויקם, ודוּק ושפתים ישק.
ואני שמעתי תרוץ אחר: כי מה אמר ר' שמעון בן יוחאי אנשים הללו בעלי צורה, ופירשו הגאונים שהמה יודעים בחכמת הפרצוף.
והנה ידוע כשנגזר ח"ו גזירה רעה על האדם, ובדמיון לזה בצרה קטנה יכופר, כמו פרעה שראה "כי רעה נגד פניכם", שראה דם הריגה, והנה בדם מילה נתכפר.
והנה בגמרא איתא, דאמרה ההיא איתתא לרבא: יהא רעוא תהפוך כורסיה, היינו שימות רבא, אהפך רבא לכורסא דליה, ובזה ניצול ממות.
והנה האנשים הללו ראו בצורת ר' אלעזר שיבאו כל הני צרות עליו, היינו שימותו בנים וכו', לכן אמרו בלשון קללה, ובלשונם הזה הלכו כל הצרות423.
והנה המן ראה באצטגניניו כי מרדכי יהיה על בית המן, מה עשה העמיד עץ גבוה יותר מביתו, ויתלה מרדכי על בית המן424, ודוּק היטב.
הדרשן יז
"יתפאר בי כי חפץ בי"425
על דרך (= על פי משל) אם בעל מלאכה רואה איזה כלי יפה, ורוצה לעשות כצלמה ובדמותה, הנה במחשבתו יצוייר הכלי בשלימות, אבל במעשה, בפעם הראשון אינו עושה [כצלמה ובדמותה], ואומר לא כך כוונתי. והנה אחר כמה פעמים, היא מתרמי שעשה כדמותה ובתבנית הכלי שראה, אז הוא מתפאר לזאת כיוונתי.
והנה הקב"ה סוף מעשה במחשבה תחילה, מחשבת הקב"ה היה בבריאה רק על הצדיקים, והנה טבע הבריאה רוב רשעים, אמר הקב"ה לא לזאת כוונתי.
והנה כשנולד איזה צדיק יתפאר הקב"ה: לזאת כוונתי, דכתיב" "ישראל אשר בך אתפאר"426, לזה אומר "יתפאר בי" הקב"ה, ויאמר "כי חפץ בי", היינו לזאת נתכוונתי, ודוּק.
הדרשן יח
גיטין: רבי אליעזר שחרר עבדו להשלימו לעשרה. ופריך: היכי עבר על מצות עשה לעולם בהם תעבודו427? ומשני: [מצוה שאני].
[ומוקמינן ד]פרשת זכור הוי428.
וקשה: מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה?
והנראה לתרץ: דהנה אם יש לפנינו בכאן שתי עשים, ולא נוכל לקיים רק חדא בביטול חברתה, צריך לעשות כך, על איזה עשה שיענשו תיכף זאת צריך לעשות, וחברתה לעבור429.
והנה בכאן שיחרור העבד הוי עשה, וכנופת עשרה הוי עשה דאורייתא בפרשת זכור.
והנה ידוע מאמר הש"ס כיון שבא הקב"ה בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד כועס430, ואימת ענשינן אעשה, בעידנא ריתחא431, ונמצא על עשה זאת ענשינן מיד, והוצרך לשחרר העבד, ודוּק היטב.
הדרשן יט
גמ' ברכות:432 "כיון שבא הקב"ה בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד כועס שנאמר: מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה"433.
הקושיא מפורסמת: "אע"ג דלא מצא עשרה" משמע, אבל תשעה או שמונה היו, ומשמעות המקרא שלא מצא בה אפילו אחד, שנאמר "מדוע באתי ואין איש".
ונראה לתרץ בשם איזה גאון: דאיתא:434 "עשרה שכינה שרויה ביניהם, ומנין אפילו שלשה וכו' ומנין אפילו אחד וכו".
ופריך הגמרא:435 השתא תלתא עשרה מבעי? ומשני: עשרה מקדמי שכינתא ואתי, תלתא (= מתלתא עד תשע) עד דיתבי.
והנה הקב"ה סבר שבכאן יהיה עשרה וקידם ואתי עד שלא באו, ולזה כועס "מדוע באתי" בתחילה, "ואין איש", היינו: קודם (ביאתם) [ביאתו], [ו]היה לי להמתין עד דיתבי436, ודוּק היטב.