קהלת יעקב (ליסא)· רבי יעקב לורברבוים מליסא
חידושי אורח חיים · הלכות בית הכנסת
סימן קנג
סעיף ג
דינו כחומשין. ומשמע דלהיש אומרים דמותר למכור וכיוצא בה גם בזה מותר אף דאפשר לתקנו. ונלפענ"ד דדוקא בהי' בו טעות מתחילה שלא הי' עליו קדושת ס"ת מעולם אבל כשהי' ס"ת כשירה ונמחק אות אחת שנפסלה ואפשר לתקנו וכי מותר להורידו מקדושת בהכ"נ מחמת שעכשיו אינו ראוי לבהכ"נ הלא אפי' לבנים אסור להוריד שלא ע"י זט"ה במא"ה א״ו כי הי' עליו קדושת בהכ"נ דאסור להוריד וא"כ ה״ה בספר תורה שנפסלה ואפשר לתקנה אסור להוריד כיון שאפשר להעלותו ולתקנו שיהי' עדיין בקדושת ס"ת:
סעיף ד
קדושה אחרת כיוצא בו. עיין ט"ז שהקשה דדיוקא דרישא וסיפא סתרי אהדדי דברישא נקט מכרו רחובה של עיר יקחו בדמיו בהכ"נ משמע דבעינן העלאה דוקא ובסיפא נקט שאסור להוריד משמע דבשוין מותר והמ"א בשם הב"ח כתב לחלק דבדיעבד מותר וכיוצא בו ולכתחלה אסור ע"ש. ולכאורה קשה דמה בכך שכבר מכרו הא כשבאין לקנות לכתחילה הוא דהא אפשר להעלות. אמנם לאחר העיון דבריו מסתברין דהנה גם בגוף הדין המוזכר בגמ' דמעלין ואין מורידין קשה דאין מורידין הוא מיותר כיון דבעינן עולין דוקא ויותר קשה במנחות דף צ"ט וכן ברש"י פ' בני העיר מייתי תרי קראי חד למעלין וחד לאין מורידין דקרא דאין מורידין הוא מיותר ועוד קשה דרש"י פ' בני העיר יליף מקרא דבצלאל דמעלין ובמנחות יליף מקרא זה דאין מורידין. וכן באין מורידין מהפך רש"י הכתובים וכן הקשה השאגת ארי'. לכן נראה דכ"ז דהקדושה עדיין ראוי לקדושה שלו אסור למכרו בשביל כיוצא בו דהמכירה גופי' בזיון הוא לקדושה ואס״ר לעשות בזיון לקדושה בשביל כיוצא בזה רק בשביל עילוי מותר למכרו דליכא בזיו כשהמכירה הוא לעילוי אבל כשנתקלקל שוב אינו ראוי לקדושתו ואז יכולין למכור גם לכיוצא בו רק להוריד אסור. א"נ במכרו באיסור שאין בידו רק דמים שאין ראוין לקדושה הראשונה דבכה"ג מותר אף לקדושה כיוצא בה דאיסורא דעבד עבד. ועוד דהלא עיקר הטעם דאסור שלא ע"י זט"ה במא"ה משום שמא יש אחד שאינו מרוצה כמ"ש המ"א ס"ק ד' ובזה ודאי דכולן מרוצין שהראשון כבר נמכר באיסור וע"ז נתנו מעותיהן מעי קרא. ובזה א״ש דלא סתרי הדיוקים במשנה ר"פ בני העיר דהר״ן כתב הא דבעי הש"ס למיפשט למכור ס"ת ישן לקנות חדש לכתחילה ממתניתין דקתני דמכרו דמשמע דיעבד משום דלא הוי ניחא להפשטן דהמתניתין איירי במכרו באיסור רק דמיירי במכרו בהיתר והיינו לכתחלה ע"ש בר"ן:
ולפ"ז הנ"ל דאף למאי דדחו דמתני' איירי בדיעבד מ"מ י"ל דמתניתין מיירי בכל גוונא בין במכרו בהיתר בין במכרו באיסור ומ"מ דחו שפיר. דא"י לדייק מהא דתני מכרו ס"ת לא יקחו ספרים דתורה בתורה שפיר דמי די"ל דלעולם תורה בתורה ג"כ אסור והא דלא תני מכרו תורה לא יקחו תורה הוא משום דמתניתין מיירי ג"כ בדיעבד דהיינו במכרו באיסור ובכה"ג ודאי דמותר לקנות תורה דא"א לקנות קדושה יתירה ולא סתרי הדיוקים אהדדי דברישא לא מצי למיתני מכרו ספרים יקחו ספרים משום דמיירי בכל גוונא אפי' במכרו בהיתר דהיינו לכתחילה ולכתחילה אסור כיוצא בה כמש"ל ובסיפא לא מצי למיתני ספרים לא יקחו ספרים משום דמיירי ג"כ במכרו באיסור שאין בידם רק דמים שאינן ראוין לקדושה הראשונה דבכה"ג מותר אף לקדושה כיוצא בה דאיסורא דעברד עבד וא"ש ג"כ הא דצריך ב' קראי למעלין ולאין מורידין דקרא דמעלין צריך כשהקדושה קיים כי עדיין ראוי לקדושה ורוצה למכרו דבעינן עילוי דוקא ולכיוצא בה אסור וקרא דאין מורידין צריך לכשנתבטל מקדושה ראשונה וא"א שוב להשתמש בו לקדושה הראשונה דמותר לכיוצא בה ואיצטריך קרא דעכ"פ אין מורידין וא"ש התוספתא שהביא רש"י בפ' בני העיר דיליף מקרא דבצלאל ולא מקרא דמחתות שהביא במנחות משום דרצה ליליף אף במקום שהקדושה קיימת שרשאין לבטלה בשביל העלוי ויליף שפיר מהקמת המשכן דהעביר בצלאל מהאומנות אף שהי' עדיין קיים והי' ראוי ג"כ להקימה והורידוהו מהאומנות כדי לעשות עילוי להקמה על ידי משה רע"ה וזה לא הי' יכול ליליף מקרא דמחתות של קרח ששם א"א הי' לשמש להקטרה דכלי המשכן ציווה הקב"ה לעשות דוקא ע"י בצלאל וע"כ הי' צריכין לקלקל ולעשות מהם קדושה אחרת א"נ אפשר לא הי' צריכין כ"כ מחתות. וגם כיון שהי' אפשר להעלות להעילוי שהי' צריכין לכך הי' מעלין ומ"מ יליף שפיר בתוספתא דהביא רש"י פ' בני העיר מיני' דאין מורידין והיינו אחר שנתקלקלו לא הי' עושין מהם דבר שיש בו הורדה לקדושה הראשונה כנין ציפוי לקרשים אלמא דאין מורידין והא דיליף במנחות מהאי קרא דמעלין הכל אחד דכיון דמיירי בא"א בכיוצא בו כיון דא"י ממילא דע"כ צריך לעלות אף דבכיוצא בה ג"כ מותר ומ"מ במחתות הואיל ולא אפשר לכיוצא בו כמש"ל ע"כ פי' צריך לעלות אכן מן הדין אפי' לכיוצא בו הי' מותר אלא להורדה אסור ומה שהביא הגמ' לעיל מיני' קרא דבצלאל לאין מורידין לא מבצלאל יליף כמו בתוספתא רק מיריעות וקרשים של משכן דשם מיירי בענין אחר שאינו רוצה כלל לבטל הקרושה לעשות קדושה אחרת רק שהעשוי' יהי' דרך עילוי כגון מכסף לזהב וזה שפיר יליף מיריעות וקרשים של משכן כמו שפירש"י שם:
שם יש אוסרין. עיין מ"א ס"ק ד' ונ"ל לומר דכוונתו דעתו דוקא ס"ת וכו' ע"ש ואין דבא לפרש דעת המחבר שהוא דעת הרמב"ם דהא ד' המ"א דהרמב"ם אין מתיר רק בביהכ"נ וממחבר משמע דכל קדושה מותר למכור לכיוצא בו כגון ספרים לספרים לכן נראה דהמ"א כתב זה לחלוק על המחבר שכתב י"מ שהוא דעת הרמב"ם על כל הקדושות וע"ז כתב ונ"ל דעתו. כלומר דנ"ל שהרמב"ם אינו מתיר רק בביהכ"נ. ומ"ש המ"א לחלק דבס"ת המכירה בעצמו הוא אסור וכו' אבל בביהכ"נ וכו' שמא יש אחד שאינו מסכים וכו' אין לומר בכוונתו בבית הכנסת כשבונין אחרת ודאי הכל מרוצין כמ"ש בסי' קנ"ב ס"ק ב' דא"כ תיקשי גם בכרכין לישתרי דהא בכרכין ג"כ הטעם שמא אחד בסוף העולם אינו מרוצה וכשבונין להם אחרת כולן מרוצין כמ"ש בסי' קנ"ב לענין סתירה. אך זה יש לדחות די"ל דס"ל כהתוספת ר״פ בני העיר דהטעם בכרכין משום דקדושתו חמורה וכצ"ל במג"א ס"ק י"ב ע"ש אך מ"מ הלשין אין סובל פי' זה. לכן נראה בכוונתו דבס"ת ע"כ אין הטעם באיסור מכירתו משום דמפקע קדושה דהא ס"ת נפקע קדושתו במכירה. וע"כ דמכירה לקדושה בעצמותה הלא איסור ולכך אסור המכירה אף לכיוצא בו משא"כ בביהכ"נ אין במכירה בעצמותה איסור רק האיסור כשמוכרין להוריד מפקיעין קדושתה ממנה והיינו קדושת כבוד כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן דהא יוצאה לחולין ע"י מכירה זו וזט״ה יכולין למכור ושלא בזט"ה במא"ה יש לחוש שמא אחד אינו מרוצה והוא אצלו בזיון מצותו כיון שכ"ז שאינו מרוצה וצריך לה אסור דחשוב כלא עבר זמן מצותו וכשמוכרין להוריד הוי כאכחושי וביזוי מצוה כמ"ש הרמב"ן הביא הר"ן לכך מותר לכיוצא בו דלית בזה אפקיעי קדושה דהיינו אכחושי מצוה דלכיוצא בו לא חשיב אכחושי מצוה כמו במדליק מנר לנר כמ"ש הר"ן וזה שכתב המג"א דבהא לא מפקע קדושה וכו' כלומר דקדושת ביהכ"נ היינו קדושת כבוד שאסור להכחיש וכיוצא בו לא מפקע קדושת כבוד שלה ובזה מיושב המ"א גם קושיות הר"ן על הרמב"ן ע"ש:
סעיף ה
אלא מקדושה קלה לחמורה. עיין מג"א ס"ק ה' והא דאסור לשנות המעות וכו'. ודבריו הן מקושי הבנה למעיין. ונראה דהנה עיקר התירץ הוא כמ"ש הש"ך ביו"ד סימן רנ"ט ס"ק י"א דבדלא ספקי אנשי הקהל לתרווייהו אסורין לשנות רק מקלה לחמורה אפי' במעות אבל כשאין המצוה אחרת בטל הרשות בידם לשנות ע"ש. ונלפענ"ד דהיכא שיתבטל המצוה אפי' ע"י זט"ה במא"ה אסור לשנות רק מקלה לחמורה מדלא מפליג התם. ולפ"ז ל"ק כלל דהכא מיירי בדלא ספקי ולכך א"י לשנות רק מקלה לחמורה. ואפשר להעמיס תי' זה בט"ז וכן במ"א במ"ש דבאמת בטעות אין בו קדושה רק תשמיש מצוה והאיסור אינו רק משום אכחושי מצוה א"כ במעות ג"כ בדלא ספק לתרווייהו ומבטלין מצוה החמורה משום הקלה יש בו משום אכחישי מצוה. ומ"ש עוד המג"א והא דאסור לשנות המעות וכו'. כוונתו משום דהוי משמע להמג"א דאפי' גוף המעות ללות ולפרע איו משנין וע"ז כ' והא דאין משנין גוף המעות משום דלא נתנו רק אדעתא שיבנו בהכ"נ ואסור לשנות אלא מדעתן ויש ט"ס במג"א וכן צ"ל אלא שקשה דהא כתב הרא"ש בפ"ק דב"ב וביו"ד סי' רנ"ו שהציבור רשאין לשנותן דניתן על דעתן רק הגבאי אסור לשנות והש"ך ביו"ד סי' רנ"ט וכו' ס"ק ד' מביא דבגבו הוי מעשה ע"ש וממילא דה"ה גבו ולא בא ליד גבאי וע"ז הקשו מבתי בהכ"נ דהוי מעשה ומותר לשנות (ואף דשם בציבור מיירי ומבואר ביו"ד סי' רנ"ו דציבור מותרין לשנות והמג"א ס"ל דהא דציבור מותר לשנות היינו זט"ה במא"ה כמ"ש בס"ק ל') ועוד הקשה מסנהדרין דמוכח שם דבשגבו למת מיקרי הזמנה ולא מעשה (ואף דשם במותר מיירי וכן הקשה בספר א"ר ז"ל דמוכיח מהא דמקשה שם לרבא גם מר"נ דסובר דיעשה דימוס על קברו דמאי מקשה כיון דר"נ סובר דאפשר עדיין לעשות עמהם צרכי המת וגבו חשוב מעשה ליכא קשיא לרבא א"ו דאף בגבו לא חשיב רק הזמנה) ולכך כתב דגבו חשיב בזיון ואסור לשנות לקדושה קלה ואף דמבואר בסעיף י"ג דמותר לשנות אפי' גבו למצוה קלה שם מיירי ע"י זט"ה במא"ה כמ"ש בס"ק ל' ע"ש:
אמנם נראה לפענ"ד עיקר דהט"ז בכאן מיירי רק לשנות לגמרי אבל ללות ולפרע מותר דלא שייך בזיון רק בגובין לצורך עני דנתבזה בזה ומה שסיים המג"א משא"כ ביחיד המנדב כו' היינו כשלא בא ליד גבאי. ונראה לתרץ קו' המ"א על השיך דהא דכתב הש"ך דבגבו מעות חשיב מעשה לא נתכוין שירדה קדושה על המעות דכ"ז שלא נעשה בהם מעשה קדושה לא נתקדשו רק הכוונה כיון שהתנדבו המעות על בהכ"נ דרבים ובאו ליד אחרים זכו בהן להרבים ונעשה מעות של רבים ואף שהגבאים אינן גבאים חשיב כבאו ליד גבאי ובודאי דאסור ללות מעות של רבים בלא דעתם. משא"כ כשלא באו ליד אחר אין על המנדב רק שם נדר דלא שייך אמירה לגבוה בגוף המעות דגוף המעות שלו עדיין. ול"ק ממותר המת דבמת ל״ש זכי' דאין זכי' למת וגם קושיא א' מהא דבנו לבהכ"נ ל"ק דשם דשם לא זוכה להציבור להיות שלהם ע"י אחר רק שבנה לשמם ואין בדיבור שלו שאמר דאני בונה לשם הקדש בהכ"נ כלום דאין הקדש הגוף בבהכ"נ וכמ"ש הט"ז. משא"כ כשגבו דמכל אחד שגבה זכה לכל בני העיר דכ"א זכה ע"י אחר לכל בני העיר וקנאו כללא של דבר דבעינן או משיכה או קנין אחר שיהי' שלהם כיון דלא שייך כאן אמירה לגבוה כמ"ש הב"י:
שם בהנ״ה ואם קנו במקצת הדמים. עיין ט"ז ס"ק ג' מה שתמה בזה ועוד קשה דאמאי נקט במקצת דמים הא דין זה שייך אפילו קנה בכל הדמים לכן נראה דכוונת רמ"א כגון שגבו אלף ולבה"כ א"צ רק ת״ק וקנו במקצת עצים ואבנים ויש במעות הנשאר לבנות בהכ"נ ורוצין לשנות העצים ואבנים ולבנות במותר הדמים הבהכ"נ בחשבם שהעצים ואבנים שקנו יחשבו למותר וקמ"ל דאסור דכיון דכבר קנו ובהכ"נ צריך להן נחשבו כבאו ליד גבאי והמותר הדמים שאין הבהכ"נ צריך להן לא נחשבו שוב כבאו ליד גבאי ממילא העצים ואבנים אסור לשנות כיון דכבר נעשה בהן מעשה וכן מבואר ביו״ד סימן רנ"ב ס"ק י"א דאם כבר קנו עצים דאסור לשנותן אפילו לדבר מצוה ע"ש ומשמע דאם גבו מעות מותר לשנות כמ"ש הט"ז שם וע"כ בדספוק דאל"כ גם במעות כשגבו אין יכולין לשנות כמ"ש השיך בסי' רנ"ט ס"ק י"א והבאתיו לעיל אלא ע"כ בדספקי ואעפ"כ כשכבר קנה בהמעות ונשאר עוד מעות אין יכולין למכור וע"כ מוכח כדעת רמ"א דזה לא מיקרי מותר וכאשר בארתי ודו"ק. ולפ"ז ה"ה לקדושה קלה אבל הדמים מותרין כיון שלא נעשה בהם שום מעשה ומה שסיים הרמ"א אם בא ליד גבאי אסור לשנות היינו הגבאי אסור אפי' ללות ולפרע אבל הציבור מותרין כמו ביו"ד סי' רנ"ט ומ"ש הט"ז דהכא לא שייך הפסד עניים המבואר בסי' רנ"ט לא הבנתי דהכא נמי שייך הפס בה"כ כשלא יהי' המעות כשימצא לקנות:
סעיף ז
אא"כ תלו אותו בדעת היחיד. עיין מ"א ס"ק י"ב שמחלק דדוקא כשבנאו משלהם רק הקדישו בשביל רבים מהני בתלו אותו בדעת היחיד אבל כשרבים התנדבו לזה לא מהני ולזה סיים דאף הרמב"ם דהיינו מה שלא הביא דינא דר"א הוא ג"כ מטעם זה דמיירי ברבים התנדבו ובעינן דוקא גדול כר"א ולכך לא הביא משום דליכא היום גדול כמותו. ומ"ש המ"א וכן הרא"ש שכ' בהדיא דדוקא רב אשי מודה לזה וכו'. והיינו כשלא נמנו אחרים בכרכים רק שהקדישו לרבים ובזה ודאי מודים כיון דהותנו וס״ם דבהכי מתיישב קושיות מהריב״ח כ"ל היינו מה שהקשה דא"א ליישב דעת הטור שכתב סתם יחיד ולפי מ״ש המ"א ל"ק דבטור מיירי בבנו משלהם. אמנם לפענד״נ דאפילו כשרבים נותנים מ"מ כשתלו בדעת היחיד לבנות בהכ"נ שכשירצו לקנות או לבנות אחרת שימכרו זאת דיכולין למכור דודאי כשנתנו אחרים מעותיהן ע"מ לבנות או לקנות בהכ"נ שיבנו או שיקנו בהכ"נ כדרך שיבנו או שיקנו משלהן דהא בודאי אם ירצו בני כרך שגבו גם מאחרים לקנות בהכ"נ ע"ת שכשיהיו לו מעות יחזיר כעין המבואר בר"פ בני העיר ודאי דרשאין וכן ודאי דמותרין לקנות מהמעות לכתחילה בהכ"נ לזמן בכרכין ולפ"ז ג"כ דיכולין בתחלת קנין לקנות ולתלות בדעת היחיד שאם לפי דעתו יצטרך באיזה זמן למכור זו ולקנות אחרת ועשה כן הוי כקנו תחלה לזמן שמותרין לעשות כן אף בכרכים וכו' רק שאסורין להוציא המעות לד"א רק לבהכ"נ שהאחרים לא התנדבו רק לבה"כ אבל כשכבר בנו בהכ"נ ולא תלו אותו בדעת היחיד וקנו לבהכ"נ קנין עולם וחשוב בשעת קנין כאלו נעשו שליח לאחרים שהתנדבו לקנות קנין עולם ולכך אף רק שהן נתרצו לבטל הקדושה ולהן נחשבו כשלא בזמן מצותן כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן מ"מ לאחרים שרוצין עדיין בבהכ"נ זו חשוב כשעת מצותן ואסור להכחיש המצוה ולהפקיע קדושת בהכ"נ ולמוכרה שלא מדעתם אם לא שהוא גדול כרב אשי:
עוד כתב המ"א דאם אין מתפללין בבהכ"נ של כרכים יכולים למוכרה כו' והוא תמוה בעיני דא"כ לעולם יכולין למכור בהכ"נ של כרכים שלא יתפלל מקודם בה רק בבהכ"נ אחרת ואח"כ ימכרוהו ועוד דלא גרע מעצים ואבנים אחר שנפלה בודאי אינה ראוי לתפלה ואפ"ה אסור למוכרה בכרכים וכמ"ש בס"ק י"ז וס' המבי"ט אינו בידי כעת לעיין ואולי כוונתו שלא התפללו עדיין מעולם והוא דחוק ויבואר בדפי' בס"ק י"ז ע"ש במ"ש. עוד כתב המ"א בחצירות ומקוה דמסתמא רבים נתנו לזה דאינו יכול למכור ולמנוע אורחים דמ"מ לא חמור מבהכ"נ כו' כוונתו דאם היחיד הוא כמר בר רב אשי ודאי דיכול למכור כמו בבהכ"נ:
שם שול כרכים. ואפי' ע"פ זט"ה במא"ה אינו נמכר כמבואר בגמרא:
שם בהג"ה וכל זה לא מיירי אלא כשיש בהכ"נ אחרת. עיין מ"א ס"ק ט"ז פי' הא דכפרים נמכר דוקא כשיש להם אחרת אבל כשיש להם שני בהכ"נ מקודם אסור למכור א' דהא לסתור א' אסור כמ"ש ריש סי' קנ"ב עכ"ל. ולפמ"ש המ"א לקמן ס"ק כ"ו דכשבנו אחרת מותר להשתמש בראשונה דברי חול כיון שכבר יש דבר שתחול עליו הקרושה אבל כשעדיין לא בנו אסור דליכא שום דבר שתחול עליו הקדושה ע״ש יש לסתור מה שהוכיח המ"א כאן דמיירי שבנאו עכשיו אחרת דכשיש להם שנים מכבר אסור למכור דהא אפי' לסתור אסור כו' דלפי מ"ש המ"א שם ליכא ראי' מסתירת בהכ"נ דבשלמא באי ליכא בי כנישתא כלל דאסור לסתור מטעם דליכא מקום לצלוי כמבואר בב"ב דף ג' ע"ש ודאי קל וחומר גמור הוא שאסור למכרו משא"כ כשיש להם בי כנישתא אחריתא דהטעם משום פשיעותא כמבואר שם א"כ י"ל דהא דאסורין לסתור הוא משום דכיון דליכא דבר שתחול הקדושה עליו ולא פקע הקדושה מהראשונה ודאי דאסור לקלקל הקדושה וכי משום שתהא עדיין קדושה מקולקלת ולא תפקע קרושה הראשונה לגמרי מותר לקלקל הקדושה שלא יהי' ראוי שוב לקדושה הראשונה דזה ודאי אינו ודמי לנותץ אבן כמבואר בסי' קנ"ד דאפי' נוטל אבן ממנה דמי לנותץ אבן ממזבח ומכ"ש כשמקלקל הקדושה לגמרי משא"כ כשמוכרין זט"ה במא"ה שרשות בידם לסקליש הקדושה על המעות כמ"ש הר"ן ר"פ בני העיר והמ"א ס"ק כ"ח ודאי מותר למכור ואדרבה איכא ראי' להיפך דאי תימא שאינו מותר רק שבנאו עכשיו בהכ"נ מחדש א"כ ל"ל מה שכתב הר"ן שמקלישין הקדושה ע"י המכירה על הדמים הא כבר נפקע הקדושה על הבהכ"נ החדשה שבנו עכשיו שתעשה הבהכ״נ ישינה חולין אפי' להשתמש בתוכה חול וממילא נסתלק ג"כ הוכחה שלו שהוכיח שם דבכרכים אסור אפילו אם בנו להם אחרת די"ל דמותר כמו דמותר לסתור בכרכים כמבואר לעיל סימן קנ"ב במג"א ס"ק ב' דלאנשים אחרים אין חילוק בין כשסותרין אותה או מוכרין אותה ועיקר הוכחה שהוכיח הר"ן דאסור למכור כשאין להם בה"כ אחרת הוא מדאסור לסתור וממילא כשמותר לסתור מותר למכור:
שם עיין מג"א והמ"ב התיר להשתמש באבנים וכו' עד ול"נ כמ"ש רמ"א דא"א למכור של אחרים שלא מדעתן וכו' ע"ש ונלפענ"ד כהמ"ב דכיון דהמ"א מדמה לי' לממון אחרים ומבואר בח"מ סי' רצ"ב דאפי' בפקדון של אחרים שרואה שמתקלקלין יותר מכרי חסרונן מותר למכרו א"כ ה"נ כשיאסור למכרן ודאי שיתקלקלו לגמרי ולא יצליחו לכלום מה"ת יהא אסור למוכרן. גם מ"ש דא"כ ל"ל במא"ה בלא"ה לימא מאי איכפת להו בלבנים וכו' קשה טובא דהא דצריכין זט"ה במא"ה היינו כשרוצה להוריד המעות מקדושתן ובזה לא שייך לומר מאי איכפת ליה אבל כשרוצין לעלות המעות לקדושה דודאי מותר אפי' שלא במא"ה דהא אפי' ביהכ"נ גופי' מותר למכור כשרוצין לעלות המעות לקדושה. והמ"ב מיירי כשמוכרין לעלות המעות בקדושה מותר אח"כ להשתמש באבנים ועוד ראי' דהא מבואר בסי' קנ"א דמהני תנאי על ביהכ"נ ולא מחלק בין כרכים שבנו ממעות אחרים או לא ובישובן כ' המג"א בס"ק י"ב דלא מהני תלו בדעת היחיד ועכצ"ל דבחרבנן לא איכפת להו וסמכו על בני העיר א"כ ה"נ י"ל כיון דמותר למכור בזט"ה במא"ה דמעיקרא הקדישו על דעתם והוי כתנאי א"כ נהי דבישובן לא מהני התנאי בכרכין מ"מ בחורבנן מהני התנאי רק שלא יורידו המעות מקדושתן וכן משמע מהמבי"ט שהביא בס"ק י"ב דאם אין מתפללין בתוכה אף בכרכין מותר ע"ש ומש"ל דמיירי שלא התפללו עדיין בתוכה הוא דוחק. לכן נראה דשם מיירי שמוכר להעלות הדמים בקדושה. ומה שרימז המג"א בסופו לסעיף י"א וי"ד אין לו הבנה:
סעיף י
דיחיד בשלו אפי' ס"ת. עיין מ"א ס"ק כ"ב שהקשה מח"מ סי' רמ"ח דאמר התם באומר נכסיי לפ' בס"ת כיון דלא מיזדבני' וכו' ונלפע"ד דל"ק מידי די"ל דשם מיירי בלית ליה ס"ת אחרת דעובר על מ"ע כשמוכר אותה ודאי דלא מיזדבני' וכאן מיירי שיש לו ס"ת אחרת דכל הסי' גבי ביהכ"נ מיירי דיש לו אחרת וגם כאן בס"ת מיירי דיש לו אחרת או לדידן דליכא מצוה בכתיבת ס"ת כמבואר שם דאין בו איסור רק משום שמוריד המעות מקדושה כמבואר ביו"ד סי' ע"ר ס"ק ג' וכיון דליכא איסור רק משום דבעינן העלאת קדושה יחיד בשלו מותר כמו זט"ה במא"ה אבל כשאין ל ס"ת אחרת אסיר למכור רק כדי ללמוד תורה ולישא אשה. ולפ"ז י"ל ג"כ דלא פליגי דהרמב"ם דאיסר מיירי באין לו אחרת והמתיר מיירי ביש לו אחרת ואפשר דמלשון הרמב"ם שכ' אין מוכרין ס"ת וכו' משמע ליה דאפי' יש לו הרבה ס"ת אסור לו למכור רק לישא אשה:
סעיף טז
לכל הקהל ביחד. עיין מג"א דדוקא כשהשאיל סתם והיינו כשהשאיל להיות ביהכ"נ וכיון שאין איסור לכל הקהל עדיין שם ביהכ"נ עליו ובבית הכנסת אין יכול לאסור מצד התקנה כמבואר בסעיף ט"ו אבל כשאוסר לכל הקהל כלה ימי שאלתה ומה שסיים המג"א אבל בהשאיל לזמן לא היינו שבכאן אינו יכול לאסור תוך זמן השאלה והיינו מצד התקנה אבל מן הדין יכול לאסור אפי' בתוך הזמן כיון שעכ"פ יש לו בו כיון שגם הוא מתפלל שם: