אור ברסלב
קהלת יעקב (ליסא) חידושי אורח חיים

קהלת יעקב (ליסא)· רבי יעקב לורברבוים מליסא

חידושי אורח חיים

חידושי אבן העזר

הלכות בית הכנסת

סימן קנג

סעיף ג

דינו כחומשין. ומשמע דלהיש אומרים דמותר למכור וכיוצא בה גם בזה מותר אף דאפשר לתקנו. ונלפענ"ד דדוקא בהי' בו טעות מתחילה שלא הי' עליו קדושת ס"ת מעולם אבל כשהי' ס"ת כשירה ונמחק אות אחת שנפסלה ואפשר לתקנו וכי מותר להורידו מקדושת בהכ"נ מחמת שעכשיו אינו ראוי לבהכ"נ הלא אפי' לבנים אסור להוריד שלא ע"י זט"ה במא"ה א״ו כי הי' עליו קדושת בהכ"נ דאסור להוריד וא"כ ה״ה בספר תורה שנפסלה ואפשר לתקנה אסור להוריד כיון שאפשר להעלותו ולתקנו שיהי' עדיין בקדושת ס"ת:

סעיף ד

קדושה אחרת כיוצא בו. עיין ט"ז שהקשה דדיוקא דרישא וסיפא סתרי אהדדי דברישא נקט מכרו רחובה של עיר יקחו בדמיו בהכ"נ משמע דבעינן העלאה דוקא ובסיפא נקט שאסור להוריד משמע דבשוין מותר והמ"א בשם הב"ח כתב לחלק דבדיעבד מותר וכיוצא בו ולכתחלה אסור ע"ש. ולכאורה קשה דמה בכך שכבר מכרו הא כשבאין לקנות לכתחילה הוא דהא אפשר להעלות. אמנם לאחר העיון דבריו מסתברין דהנה גם בגוף הדין המוזכר בגמ' דמעלין ואין מורידין קשה דאין מורידין הוא מיותר כיון דבעינן עולין דוקא ויותר קשה במנחות דף צ"ט וכן ברש"י פ' בני העיר מייתי תרי קראי חד למעלין וחד לאין מורידין דקרא דאין מורידין הוא מיותר ועוד קשה דרש"י פ' בני העיר יליף מקרא דבצלאל דמעלין ובמנחות יליף מקרא זה דאין מורידין. וכן באין מורידין מהפך רש"י הכתובים וכן הקשה השאגת ארי'. לכן נראה דכ"ז דהקדושה עדיין ראוי לקדושה שלו אסור למכרו בשביל כיוצא בו דהמכירה גופי' בזיון הוא לקדושה ואס״ר לעשות בזיון לקדושה בשביל כיוצא בזה רק בשביל עילוי מותר למכרו דליכא בזיו כשהמכירה הוא לעילוי אבל כשנתקלקל שוב אינו ראוי לקדושתו ואז יכולין למכור גם לכיוצא בו רק להוריד אסור. א"נ במכרו באיסור שאין בידו רק דמים שאין ראוין לקדושה הראשונה דבכה"ג מותר אף לקדושה כיוצא בה דאיסורא דעבד עבד. ועוד דהלא עיקר הטעם דאסור שלא ע"י זט"ה במא"ה משום שמא יש אחד שאינו מרוצה כמ"ש המ"א ס"ק ד' ובזה ודאי דכולן מרוצין שהראשון כבר נמכר באיסור וע"ז נתנו מעותיהן מעי קרא. ובזה א״ש דלא סתרי הדיוקים במשנה ר"פ בני העיר דהר״ן כתב הא דבעי הש"ס למיפשט למכור ס"ת ישן לקנות חדש לכתחילה ממתניתין דקתני דמכרו דמשמע דיעבד משום דלא הוי ניחא להפשטן דהמתניתין איירי במכרו באיסור רק דמיירי במכרו בהיתר והיינו לכתחלה ע"ש בר"ן:

ולפ"ז הנ"ל דאף למאי דדחו דמתני' איירי בדיעבד מ"מ י"ל דמתניתין מיירי בכל גוונא בין במכרו בהיתר בין במכרו באיסור ומ"מ דחו שפיר. דא"י לדייק מהא דתני מכרו ס"ת לא יקחו ספרים דתורה בתורה שפיר דמי די"ל דלעולם תורה בתורה ג"כ אסור והא דלא תני מכרו תורה לא יקחו תורה הוא משום דמתניתין מיירי ג"כ בדיעבד דהיינו במכרו באיסור ובכה"ג ודאי דמותר לקנות תורה דא"א לקנות קדושה יתירה ולא סתרי הדיוקים אהדדי דברישא לא מצי למיתני מכרו ספרים יקחו ספרים משום דמיירי בכל גוונא אפי' במכרו בהיתר דהיינו לכתחילה ולכתחילה אסור כיוצא בה כמש"ל ובסיפא לא מצי למיתני ספרים לא יקחו ספרים משום דמיירי ג"כ במכרו באיסור שאין בידם רק דמים שאינן ראוין לקדושה הראשונה דבכה"ג מותר אף לקדושה כיוצא בה דאיסורא דעברד עבד וא"ש ג"כ הא דצריך ב' קראי למעלין ולאין מורידין דקרא דמעלין צריך כשהקדושה קיים כי עדיין ראוי לקדושה ורוצה למכרו דבעינן עילוי דוקא ולכיוצא בה אסור וקרא דאין מורידין צריך לכשנתבטל מקדושה ראשונה וא"א שוב להשתמש בו לקדושה הראשונה דמותר לכיוצא בה ואיצטריך קרא דעכ"פ אין מורידין וא"ש התוספתא שהביא רש"י בפ' בני העיר דיליף מקרא דבצלאל ולא מקרא דמחתות שהביא במנחות משום דרצה ליליף אף במקום שהקדושה קיימת שרשאין לבטלה בשביל העלוי ויליף שפיר מהקמת המשכן דהעביר בצלאל מהאומנות אף שהי' עדיין קיים והי' ראוי ג"כ להקימה והורידוהו מהאומנות כדי לעשות עילוי להקמה על ידי משה רע"ה וזה לא הי' יכול ליליף מקרא דמחתות של קרח ששם א"א הי' לשמש להקטרה דכלי המשכן ציווה הקב"ה לעשות דוקא ע"י בצלאל וע"כ הי' צריכין לקלקל ולעשות מהם קדושה אחרת א"נ אפשר לא הי' צריכין כ"כ מחתות. וגם כיון שהי' אפשר להעלות להעילוי שהי' צריכין לכך הי' מעלין ומ"מ יליף שפיר בתוספתא דהביא רש"י פ' בני העיר מיני' דאין מורידין והיינו אחר שנתקלקלו לא הי' עושין מהם דבר שיש בו הורדה לקדושה הראשונה כנין ציפוי לקרשים אלמא דאין מורידין והא דיליף במנחות מהאי קרא דמעלין הכל אחד דכיון דמיירי בא"א בכיוצא בו כיון דא"י ממילא דע"כ צריך לעלות אף דבכיוצא בה ג"כ מותר ומ"מ במחתות הואיל ולא אפשר לכיוצא בו כמש"ל ע"כ פי' צריך לעלות אכן מן הדין אפי' לכיוצא בו הי' מותר אלא להורדה אסור ומה שהביא הגמ' לעיל מיני' קרא דבצלאל לאין מורידין לא מבצלאל יליף כמו בתוספתא רק מיריעות וקרשים של משכן דשם מיירי בענין אחר שאינו רוצה כלל לבטל הקרושה לעשות קדושה אחרת רק שהעשוי' יהי' דרך עילוי כגון מכסף לזהב וזה שפיר יליף מיריעות וקרשים של משכן כמו שפירש"י שם:

שם יש אוסרין. עיין מ"א ס"ק ד' ונ"ל לומר דכוונתו דעתו דוקא ס"ת וכו' ע"ש ואין דבא לפרש דעת המחבר שהוא דעת הרמב"ם דהא ד' המ"א דהרמב"ם אין מתיר רק בביהכ"נ וממחבר משמע דכל קדושה מותר למכור לכיוצא בו כגון ספרים לספרים לכן נראה דהמ"א כתב זה לחלוק על המחבר שכתב י"מ שהוא דעת הרמב"ם על כל הקדושות וע"ז כתב ונ"ל דעתו. כלומר דנ"ל שהרמב"ם אינו מתיר רק בביהכ"נ. ומ"ש המ"א לחלק דבס"ת המכירה בעצמו הוא אסור וכו' אבל בביהכ"נ וכו' שמא יש אחד שאינו מסכים וכו' אין לומר בכוונתו בבית הכנסת כשבונין אחרת ודאי הכל מרוצין כמ"ש בסי' קנ"ב ס"ק ב' דא"כ תיקשי גם בכרכין לישתרי דהא בכרכין ג"כ הטעם שמא אחד בסוף העולם אינו מרוצה וכשבונין להם אחרת כולן מרוצין כמ"ש בסי' קנ"ב לענין סתירה. אך זה יש לדחות די"ל דס"ל כהתוספת ר״פ בני העיר דהטעם בכרכין משום דקדושתו חמורה וכצ"ל במג"א ס"ק י"ב ע"ש אך מ"מ הלשין אין סובל פי' זה. לכן נראה בכוונתו דבס"ת ע"כ אין הטעם באיסור מכירתו משום דמפקע קדושה דהא ס"ת נפקע קדושתו במכירה. וע"כ דמכירה לקדושה בעצמותה הלא איסור ולכך אסור המכירה אף לכיוצא בו משא"כ בביהכ"נ אין במכירה בעצמותה איסור רק האיסור כשמוכרין להוריד מפקיעין קדושתה ממנה והיינו קדושת כבוד כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן דהא יוצאה לחולין ע"י מכירה זו וזט״ה יכולין למכור ושלא בזט"ה במא"ה יש לחוש שמא אחד אינו מרוצה והוא אצלו בזיון מצותו כיון שכ"ז שאינו מרוצה וצריך לה אסור דחשוב כלא עבר זמן מצותו וכשמוכרין להוריד הוי כאכחושי וביזוי מצוה כמ"ש הרמב"ן הביא הר"ן לכך מותר לכיוצא בו דלית בזה אפקיעי קדושה דהיינו אכחושי מצוה דלכיוצא בו לא חשיב אכחושי מצוה כמו במדליק מנר לנר כמ"ש הר"ן וזה שכתב המג"א דבהא לא מפקע קדושה וכו' כלומר דקדושת ביהכ"נ היינו קדושת כבוד שאסור להכחיש וכיוצא בו לא מפקע קדושת כבוד שלה ובזה מיושב המ"א גם קושיות הר"ן על הרמב"ן ע"ש:

סעיף ה

אלא מקדושה קלה לחמורה. עיין מג"א ס"ק ה' והא דאסור לשנות המעות וכו'. ודבריו הן מקושי הבנה למעיין. ונראה דהנה עיקר התירץ הוא כמ"ש הש"ך ביו"ד סימן רנ"ט ס"ק י"א דבדלא ספקי אנשי הקהל לתרווייהו אסורין לשנות רק מקלה לחמורה אפי' במעות אבל כשאין המצוה אחרת בטל הרשות בידם לשנות ע"ש. ונלפענ"ד דהיכא שיתבטל המצוה אפי' ע"י זט"ה במא"ה אסור לשנות רק מקלה לחמורה מדלא מפליג התם. ולפ"ז ל"ק כלל דהכא מיירי בדלא ספקי ולכך א"י לשנות רק מקלה לחמורה. ואפשר להעמיס תי' זה בט"ז וכן במ"א במ"ש דבאמת בטעות אין בו קדושה רק תשמיש מצוה והאיסור אינו רק משום אכחושי מצוה א"כ במעות ג"כ בדלא ספק לתרווייהו ומבטלין מצוה החמורה משום הקלה יש בו משום אכחישי מצוה. ומ"ש עוד המג"א והא דאסור לשנות המעות וכו'. כוונתו משום דהוי משמע להמג"א דאפי' גוף המעות ללות ולפרע איו משנין וע"ז כ' והא דאין משנין גוף המעות משום דלא נתנו רק אדעתא שיבנו בהכ"נ ואסור לשנות אלא מדעתן ויש ט"ס במג"א וכן צ"ל אלא שקשה דהא כתב הרא"ש בפ"ק דב"ב וביו"ד סי' רנ"ו שהציבור רשאין לשנותן דניתן על דעתן רק הגבאי אסור לשנות והש"ך ביו"ד סי' רנ"ט וכו' ס"ק ד' מביא דבגבו הוי מעשה ע"ש וממילא דה"ה גבו ולא בא ליד גבאי וע"ז הקשו מבתי בהכ"נ דהוי מעשה ומותר לשנות (ואף דשם בציבור מיירי ומבואר ביו"ד סי' רנ"ו דציבור מותרין לשנות והמג"א ס"ל דהא דציבור מותר לשנות היינו זט"ה במא"ה כמ"ש בס"ק ל') ועוד הקשה מסנהדרין דמוכח שם דבשגבו למת מיקרי הזמנה ולא מעשה (ואף דשם במותר מיירי וכן הקשה בספר א"ר ז"ל דמוכיח מהא דמקשה שם לרבא גם מר"נ דסובר דיעשה דימוס על קברו דמאי מקשה כיון דר"נ סובר דאפשר עדיין לעשות עמהם צרכי המת וגבו חשוב מעשה ליכא קשיא לרבא א"ו דאף בגבו לא חשיב רק הזמנה) ולכך כתב דגבו חשיב בזיון ואסור לשנות לקדושה קלה ואף דמבואר בסעיף י"ג דמותר לשנות אפי' גבו למצוה קלה שם מיירי ע"י זט"ה במא"ה כמ"ש בס"ק ל' ע"ש:

אמנם נראה לפענ"ד עיקר דהט"ז בכאן מיירי רק לשנות לגמרי אבל ללות ולפרע מותר דלא שייך בזיון רק בגובין לצורך עני דנתבזה בזה ומה שסיים המג"א משא"כ ביחיד המנדב כו' היינו כשלא בא ליד גבאי. ונראה לתרץ קו' המ"א על השיך דהא דכתב הש"ך דבגבו מעות חשיב מעשה לא נתכוין שירדה קדושה על המעות דכ"ז שלא נעשה בהם מעשה קדושה לא נתקדשו רק הכוונה כיון שהתנדבו המעות על בהכ"נ דרבים ובאו ליד אחרים זכו בהן להרבים ונעשה מעות של רבים ואף שהגבאים אינן גבאים חשיב כבאו ליד גבאי ובודאי דאסור ללות מעות של רבים בלא דעתם. משא"כ כשלא באו ליד אחר אין על המנדב רק שם נדר דלא שייך אמירה לגבוה בגוף המעות דגוף המעות שלו עדיין. ול"ק ממותר המת דבמת ל״ש זכי' דאין זכי' למת וגם קושיא א' מהא דבנו לבהכ"נ ל"ק דשם דשם לא זוכה להציבור להיות שלהם ע"י אחר רק שבנה לשמם ואין בדיבור שלו שאמר דאני בונה לשם הקדש בהכ"נ כלום דאין הקדש הגוף בבהכ"נ וכמ"ש הט"ז. משא"כ כשגבו דמכל אחד שגבה זכה לכל בני העיר דכ"א זכה ע"י אחר לכל בני העיר וקנאו כללא של דבר דבעינן או משיכה או קנין אחר שיהי' שלהם כיון דלא שייך כאן אמירה לגבוה כמ"ש הב"י:

שם בהנ״ה ואם קנו במקצת הדמים. עיין ט"ז ס"ק ג' מה שתמה בזה ועוד קשה דאמאי נקט במקצת דמים הא דין זה שייך אפילו קנה בכל הדמים לכן נראה דכוונת רמ"א כגון שגבו אלף ולבה"כ א"צ רק ת״ק וקנו במקצת עצים ואבנים ויש במעות הנשאר לבנות בהכ"נ ורוצין לשנות העצים ואבנים ולבנות במותר הדמים הבהכ"נ בחשבם שהעצים ואבנים שקנו יחשבו למותר וקמ"ל דאסור דכיון דכבר קנו ובהכ"נ צריך להן נחשבו כבאו ליד גבאי והמותר הדמים שאין הבהכ"נ צריך להן לא נחשבו שוב כבאו ליד גבאי ממילא העצים ואבנים אסור לשנות כיון דכבר נעשה בהן מעשה וכן מבואר ביו״ד סימן רנ"ב ס"ק י"א דאם כבר קנו עצים דאסור לשנותן אפילו לדבר מצוה ע"ש ומשמע דאם גבו מעות מותר לשנות כמ"ש הט"ז שם וע"כ בדספוק דאל"כ גם במעות כשגבו אין יכולין לשנות כמ"ש השיך בסי' רנ"ט ס"ק י"א והבאתיו לעיל אלא ע"כ בדספקי ואעפ"כ כשכבר קנה בהמעות ונשאר עוד מעות אין יכולין למכור וע"כ מוכח כדעת רמ"א דזה לא מיקרי מותר וכאשר בארתי ודו"ק. ולפ"ז ה"ה לקדושה קלה אבל הדמים מותרין כיון שלא נעשה בהם שום מעשה ומה שסיים הרמ"א אם בא ליד גבאי אסור לשנות היינו הגבאי אסור אפי' ללות ולפרע אבל הציבור מותרין כמו ביו"ד סי' רנ"ט ומ"ש הט"ז דהכא לא שייך הפסד עניים המבואר בסי' רנ"ט לא הבנתי דהכא נמי שייך הפס בה"כ כשלא יהי' המעות כשימצא לקנות:

סעיף ז

אא"כ תלו אותו בדעת היחיד. עיין מ"א ס"ק י"ב שמחלק דדוקא כשבנאו משלהם רק הקדישו בשביל רבים מהני בתלו אותו בדעת היחיד אבל כשרבים התנדבו לזה לא מהני ולזה סיים דאף הרמב"ם דהיינו מה שלא הביא דינא דר"א הוא ג"כ מטעם זה דמיירי ברבים התנדבו ובעינן דוקא גדול כר"א ולכך לא הביא משום דליכא היום גדול כמותו. ומ"ש המ"א וכן הרא"ש שכ' בהדיא דדוקא רב אשי מודה לזה וכו'. והיינו כשלא נמנו אחרים בכרכים רק שהקדישו לרבים ובזה ודאי מודים כיון דהותנו וס״ם דבהכי מתיישב קושיות מהריב״ח כ"ל היינו מה שהקשה דא"א ליישב דעת הטור שכתב סתם יחיד ולפי מ״ש המ"א ל"ק דבטור מיירי בבנו משלהם. אמנם לפענד״נ דאפילו כשרבים נותנים מ"מ כשתלו בדעת היחיד לבנות בהכ"נ שכשירצו לקנות או לבנות אחרת שימכרו זאת דיכולין למכור דודאי כשנתנו אחרים מעותיהן ע"מ לבנות או לקנות בהכ"נ שיבנו או שיקנו בהכ"נ כדרך שיבנו או שיקנו משלהן דהא בודאי אם ירצו בני כרך שגבו גם מאחרים לקנות בהכ"נ ע"ת שכשיהיו לו מעות יחזיר כעין המבואר בר"פ בני העיר ודאי דרשאין וכן ודאי דמותרין לקנות מהמעות לכתחילה בהכ"נ לזמן בכרכין ולפ"ז ג"כ דיכולין בתחלת קנין לקנות ולתלות בדעת היחיד שאם לפי דעתו יצטרך באיזה זמן למכור זו ולקנות אחרת ועשה כן הוי כקנו תחלה לזמן שמותרין לעשות כן אף בכרכים וכו' רק שאסורין להוציא המעות לד"א רק לבהכ"נ שהאחרים לא התנדבו רק לבה"כ אבל כשכבר בנו בהכ"נ ולא תלו אותו בדעת היחיד וקנו לבהכ"נ קנין עולם וחשוב בשעת קנין כאלו נעשו שליח לאחרים שהתנדבו לקנות קנין עולם ולכך אף רק שהן נתרצו לבטל הקדושה ולהן נחשבו כשלא בזמן מצותן כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן מ"מ לאחרים שרוצין עדיין בבהכ"נ זו חשוב כשעת מצותן ואסור להכחיש המצוה ולהפקיע קדושת בהכ"נ ולמוכרה שלא מדעתם אם לא שהוא גדול כרב אשי:

עוד כתב המ"א דאם אין מתפללין בבהכ"נ של כרכים יכולים למוכרה כו' והוא תמוה בעיני דא"כ לעולם יכולין למכור בהכ"נ של כרכים שלא יתפלל מקודם בה רק בבהכ"נ אחרת ואח"כ ימכרוהו ועוד דלא גרע מעצים ואבנים אחר שנפלה בודאי אינה ראוי לתפלה ואפ"ה אסור למוכרה בכרכים וכמ"ש בס"ק י"ז וס' המבי"ט אינו בידי כעת לעיין ואולי כוונתו שלא התפללו עדיין מעולם והוא דחוק ויבואר בדפי' בס"ק י"ז ע"ש במ"ש. עוד כתב המ"א בחצירות ומקוה דמסתמא רבים נתנו לזה דאינו יכול למכור ולמנוע אורחים דמ"מ לא חמור מבהכ"נ כו' כוונתו דאם היחיד הוא כמר בר רב אשי ודאי דיכול למכור כמו בבהכ"נ:

שם שול כרכים. ואפי' ע"פ זט"ה במא"ה אינו נמכר כמבואר בגמרא:

שם בהג"ה וכל זה לא מיירי אלא כשיש בהכ"נ אחרת. עיין מ"א ס"ק ט"ז פי' הא דכפרים נמכר דוקא כשיש להם אחרת אבל כשיש להם שני בהכ"נ מקודם אסור למכור א' דהא לסתור א' אסור כמ"ש ריש סי' קנ"ב עכ"ל. ולפמ"ש המ"א לקמן ס"ק כ"ו דכשבנו אחרת מותר להשתמש בראשונה דברי חול כיון שכבר יש דבר שתחול עליו הקרושה אבל כשעדיין לא בנו אסור דליכא שום דבר שתחול עליו הקדושה ע״ש יש לסתור מה שהוכיח המ"א כאן דמיירי שבנאו עכשיו אחרת דכשיש להם שנים מכבר אסור למכור דהא אפי' לסתור אסור כו' דלפי מ"ש המ"א שם ליכא ראי' מסתירת בהכ"נ דבשלמא באי ליכא בי כנישתא כלל דאסור לסתור מטעם דליכא מקום לצלוי כמבואר בב"ב דף ג' ע"ש ודאי קל וחומר גמור הוא שאסור למכרו משא"כ כשיש להם בי כנישתא אחריתא דהטעם משום פשיעותא כמבואר שם א"כ י"ל דהא דאסורין לסתור הוא משום דכיון דליכא דבר שתחול הקדושה עליו ולא פקע הקדושה מהראשונה ודאי דאסור לקלקל הקדושה וכי משום שתהא עדיין קדושה מקולקלת ולא תפקע קרושה הראשונה לגמרי מותר לקלקל הקדושה שלא יהי' ראוי שוב לקדושה הראשונה דזה ודאי אינו ודמי לנותץ אבן כמבואר בסי' קנ"ד דאפי' נוטל אבן ממנה דמי לנותץ אבן ממזבח ומכ"ש כשמקלקל הקדושה לגמרי משא"כ כשמוכרין זט"ה במא"ה שרשות בידם לסקליש הקדושה על המעות כמ"ש הר"ן ר"פ בני העיר והמ"א ס"ק כ"ח ודאי מותר למכור ואדרבה איכא ראי' להיפך דאי תימא שאינו מותר רק שבנאו עכשיו בהכ"נ מחדש א"כ ל"ל מה שכתב הר"ן שמקלישין הקדושה ע"י המכירה על הדמים הא כבר נפקע הקדושה על הבהכ"נ החדשה שבנו עכשיו שתעשה הבהכ״נ ישינה חולין אפי' להשתמש בתוכה חול וממילא נסתלק ג"כ הוכחה שלו שהוכיח שם דבכרכים אסור אפילו אם בנו להם אחרת די"ל דמותר כמו דמותר לסתור בכרכים כמבואר לעיל סימן קנ"ב במג"א ס"ק ב' דלאנשים אחרים אין חילוק בין כשסותרין אותה או מוכרין אותה ועיקר הוכחה שהוכיח הר"ן דאסור למכור כשאין להם בה"כ אחרת הוא מדאסור לסתור וממילא כשמותר לסתור מותר למכור:

שם עיין מג"א והמ"ב התיר להשתמש באבנים וכו' עד ול"נ כמ"ש רמ"א דא"א למכור של אחרים שלא מדעתן וכו' ע"ש ונלפענ"ד כהמ"ב דכיון דהמ"א מדמה לי' לממון אחרים ומבואר בח"מ סי' רצ"ב דאפי' בפקדון של אחרים שרואה שמתקלקלין יותר מכרי חסרונן מותר למכרו א"כ ה"נ כשיאסור למכרן ודאי שיתקלקלו לגמרי ולא יצליחו לכלום מה"ת יהא אסור למוכרן. גם מ"ש דא"כ ל"ל במא"ה בלא"ה לימא מאי איכפת להו בלבנים וכו' קשה טובא דהא דצריכין זט"ה במא"ה היינו כשרוצה להוריד המעות מקדושתן ובזה לא שייך לומר מאי איכפת ליה אבל כשרוצין לעלות המעות לקדושה דודאי מותר אפי' שלא במא"ה דהא אפי' ביהכ"נ גופי' מותר למכור כשרוצין לעלות המעות לקדושה. והמ"ב מיירי כשמוכרין לעלות המעות בקדושה מותר אח"כ להשתמש באבנים ועוד ראי' דהא מבואר בסי' קנ"א דמהני תנאי על ביהכ"נ ולא מחלק בין כרכים שבנו ממעות אחרים או לא ובישובן כ' המג"א בס"ק י"ב דלא מהני תלו בדעת היחיד ועכצ"ל דבחרבנן לא איכפת להו וסמכו על בני העיר א"כ ה"נ י"ל כיון דמותר למכור בזט"ה במא"ה דמעיקרא הקדישו על דעתם והוי כתנאי א"כ נהי דבישובן לא מהני התנאי בכרכין מ"מ בחורבנן מהני התנאי רק שלא יורידו המעות מקדושתן וכן משמע מהמבי"ט שהביא בס"ק י"ב דאם אין מתפללין בתוכה אף בכרכין מותר ע"ש ומש"ל דמיירי שלא התפללו עדיין בתוכה הוא דוחק. לכן נראה דשם מיירי שמוכר להעלות הדמים בקדושה. ומה שרימז המג"א בסופו לסעיף י"א וי"ד אין לו הבנה:

סעיף י

דיחיד בשלו אפי' ס"ת. עיין מ"א ס"ק כ"ב שהקשה מח"מ סי' רמ"ח דאמר התם באומר נכסיי לפ' בס"ת כיון דלא מיזדבני' וכו' ונלפע"ד דל"ק מידי די"ל דשם מיירי בלית ליה ס"ת אחרת דעובר על מ"ע כשמוכר אותה ודאי דלא מיזדבני' וכאן מיירי שיש לו ס"ת אחרת דכל הסי' גבי ביהכ"נ מיירי דיש לו אחרת וגם כאן בס"ת מיירי דיש לו אחרת או לדידן דליכא מצוה בכתיבת ס"ת כמבואר שם דאין בו איסור רק משום שמוריד המעות מקדושה כמבואר ביו"ד סי' ע"ר ס"ק ג' וכיון דליכא איסור רק משום דבעינן העלאת קדושה יחיד בשלו מותר כמו זט"ה במא"ה אבל כשאין ל ס"ת אחרת אסיר למכור רק כדי ללמוד תורה ולישא אשה. ולפ"ז י"ל ג"כ דלא פליגי דהרמב"ם דאיסר מיירי באין לו אחרת והמתיר מיירי ביש לו אחרת ואפשר דמלשון הרמב"ם שכ' אין מוכרין ס"ת וכו' משמע ליה דאפי' יש לו הרבה ס"ת אסור לו למכור רק לישא אשה:

סעיף טז

לכל הקהל ביחד. עיין מג"א דדוקא כשהשאיל סתם והיינו כשהשאיל להיות ביהכ"נ וכיון שאין איסור לכל הקהל עדיין שם ביהכ"נ עליו ובבית הכנסת אין יכול לאסור מצד התקנה כמבואר בסעיף ט"ו אבל כשאוסר לכל הקהל כלה ימי שאלתה ומה שסיים המג"א אבל בהשאיל לזמן לא היינו שבכאן אינו יכול לאסור תוך זמן השאלה והיינו מצד התקנה אבל מן הדין יכול לאסור אפי' בתוך הזמן כיון שעכ"פ יש לו בו כיון שגם הוא מתפלל שם:

הלכות יום טוב

סימן תצה

סעיף א

חוץ ממלאכה. עיין מג"א ס"ק א' שכתב מלאכת א"נ ושינה מלשון המשנה דקתני אוכל נפש לרמוז הדין דמשילין ומיושב בזה קו' הב"י הא דלא חשיב הא דמשילין:

שם חוץ מהוצאה והבערה. הא דחילק הא דהוצאה והבערה מאוכל נפש דהמ"מ כתב דהוצאה והבערה אינו באוכל נפש גופי' ומדמי קצת למכשיר לכך חילק. והנה הרמב"ם כתב וז"ל כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה ביו"ט שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מהוצאה והבערה שמתוך שהותרה לפיכך מותר ביו"ט להוציא קטן וס"ת וכו' ופי' המ"מ שכוונתו דכל מלאכה שחייבין בשבת ואותה מלאכה הוא שלא לצורך אכילה ומלאכה שהוא שלא לצורך אכילה פי' הוא היינו מלאכה שאינו נעשית באכילה ושתיה א"כ היה מהדין שתהיה הוצאה והבערה אסורין כאריגה וכתיבה אלא שמתוך וכו' ההוצאה לפי שאף הוא נעשה לפעמים באוכל ומשקה גופי'. והבערה אע"פ שאינו באוכל ומשקה כתיב לא תבערו אש ביום השבת הא ביו"ט שרי. ועיין לח"מ שהקשה חדא דבביצה דף י"ב גבי כשוחט עולת נדבה ביו"ט דמסיק דב"ש הוא דילמא ע"כ לא פליגי אב"ה רק בהוצאה אבל בשחיטה מודה. ועוד כיון דדריש מיום השבת ל"ל טעמא דמתוך הבערה ועוד דא"כ נדרוש ג"כ בהוצאה מביום השבת ובביצה דף י"ב מוכח דלא דרשינן ביום השבת ועוד כיון דאמרינן בשחיטה ובישול מתוך למה פסק במבשל לעכו"ם דאינו לוקה מטעם הואיל ולא אמר מטעם מתוך:

ולפענ"ד נראה דודאי גם הרמב"ם מודה דבעינן גבי מתוך שתהא צורך היום וכמ"ש התוספת בביצה דף י"ב אז אמרי' מתוך אבל שלא לצורך כלל לא אמרינן מתוך דהא תפס בלשונו קטן וס"ת דהוא צורך קצת ולכך הוצרך במבשל לעכו"ם מטעם הואיל והא דאמר חוץ מהוצאה והבערה דאמרינן מתוך אף דבכל מלאכת א"נ כגון בישול ואפייה אמרינן מתוך מ"מ הוצרך להשמיענו בהוצאה והבערה דאמרינן מתוך דהנה במכשירי מצוה אף שהוא צורך היום ולא הי' אפשר לעשותו מאתמול כגון לתקן איזמל למול תינוק שנצרך ביו"ט ולא אמרינן מתוך שהותרה תיקון סכין לצורך אוכל נפש הותר בכה"ג ג"כ לצורך מצוה דהא מצות חשיב צורך היום כמ"ש התוספת מ"מ לא אמרינן מתוך דאפילו מהדס אסור ללקוט ממנו ענבים שעלו עליו ביו"ט להכשירו אף שלא הי' אפשר לעשות מאתמול א"ו דלא אמרינן מתוך רק במלאכה שהותרה בא"נ לגמרי אפילו באפשר לעשות מעיו"ט לכך אמרינן מתוך אבל במכשירין שלא הותרה רק בא"א לעשות לא אמרינן מתוך. ולפי"ז כוונת המ"מ הוא כך דהוי ס״ד לומר בהוצאה והבערה שהן לצורך מצוה של היום דלא לימא בהו מתוך כגון להוציא איזמל למול דהוצאה והבערה ג"כ כמכשירין דמי דהא דמילה דדחי שבת אין מוציאין הקטן והסכין משום דחשיב כמכשירין ובמכשירין לא אמרינן מתוך כו' ובאמת מבואר בביצה דף י"ב דאמרינן מתוך בהוצאה והבערה ולכך כתב הרמב״ם בהוצאה והבערה דאמרי' בהו מתוך רק כשהן לצורך היום אף דאין נעשין באוכל נפש גופי' ואינן רק כמכשירין והטעם דהא חזינן דהא הוצאה והבערה חשבי' רחמנא א"נ כמו שחיטה ובישול שנעשה בא"נ גופי' דהא הוצאה והבערה מותרין בא"נ אפילו באפשר לעשות מעיו"ט כמ"ש הרמב"ן שם ולכך אמרינן בהו מתוך אפילו עשאן שלא לצורך אכילה רק לצורך מצות היום משא"כ בנין אף שהותרה לפעמים לצורך מכשירי א"נ כשא"א לעשות מעיו"ט כגון גריפת תנור מ"מ לצור מצוה אף דחשיב צורך היום לא אמרינן מתוך ואסור. ועיקר כוונת הרמב"ם במה שכתב אם עשה אותה ביו"ט שלא לצורך אכילה כוונתו אותן מלאכות שאינן בא"נ ממש רק במכשירין אף שעשאן לצורך היום מ"מ לוקה חוץ מהוצאה והבערה אף שדומין למכשירין אמרינן מתוך וכשעשאן לצורך קצת אינו לוקה ומכ"ש דאמרינן מתוך בשחיטה ובישול שהן בא"נ גופי':

ולפי"ז לא קשה קו' הלח"מ דמה שהקשה דילמא ל"פ ב״ש רק בהוצאה וכו'. י"ל דאין שום סברא לחלק כיון דמותר הוצאה והבערה אפילו באפשר לעשות מעיו"ט אלמא דהשוה אותן רחמנא למלאכת של א"נ. ומה שהקשה כיון דדרשינן מביום השבת ל"ל הא דמתוך. י"ל שלא נפקא לן מביום השבת רק דהבערה מותר ביו"ט אפילו אפשר לעשות מעיו"ט כמו א"נ גופי' וממילא אמרינן מתוך וגבי הוצאה דאמרינן בביצה דף י"ב דלא דרשינן ביום השבת למעוטי יו"ט דאע"ג דכתיב ביום השבת לא הוי מסתבר להש"ס כלל לומר דאתי להתיר הוצאה לגמרי אפילו שלא לצורך כלל דהא כתיב כל מלאכה לא תעשו ולהתיר לצורך א"נ כמו בהבערה לא איצטריך כיון דהוצאה נעשה בא"נ גופיה וכן שאר הקושיות לא קשה להמעיין מלבד הקושיא דהבערה דללאו יצאה שהקשה אינו מתורץ בתירץ זה אך בלא"ה אין זה תימא כ"כ:

שם אפילו באוכל נפש עצמו. מה שנרשם בהג"ה על הא דמותר לעשות ע"י שינוי. סמ"ג. ור"ן. נלפע"ד שהוא טעות סופר דהר"ן כתב בהדיא בביצה דף י"ד דכל א"נ מותר בלא שינוי רק דיכת מלח אוסר בלא שינוי משום דדרך הוא לפעמים לדוך להרבה ימים וממילא יש לומר דדיכת שקדים לא דמי לדיכת מלח ומותר בלא שינוי רק שדעת הסמ"ג לבד הוא דמשוה כל מלאכת א"נ לדיכת מלח ובעי שינוי שאינו מפיג טעמו ודעת מהרי"ל שהביא ד"מ שאוסר אפילו בשינוי בכל א"נ שאינו מתקלקל ואפשר לעשות מעיו"ט ס"ל כדעת התוס' במגילה דף ז' בד"ה כאן במכשירין שכתבו וז"ל דודאי או"נ המתקלקל אם עושה מאתמול מותר לעשותו ביו"ט אבל א"נ דעדיף טפי כגון האי דהמצניע אסור לעשותו ביו"ט אבל במכשירין ודאי דיש לחלק בין היכא דאפשר ללא אפשר עכ"ל ואין כוונתם לומר דבאוכל נפש דעדיף טפי אסור אבל כשאינו מתקלקל כשנעשה מאתמול מותר דהא בריש דבריהם כתבו דוקא בא"נ המתקלקל ועוד דאין שום סברא לחלק בין אין מתקלקל ובין עדיף טפי רק כוונתם במכשירין דוקא כשא"א כלל לעשות מעיו"ט מותר ובאוכל נפש גופי' אף אפשר לעשות מעיו"ט רק שמתקלקל קצת חשיב כאי אפשר לעשות מעיו"ט דמותר אבל כשאינו מתקלקל כלל אסור אפילו בשינוי כדעת מהרי"ל שהביא הד"מ וע"כ הא דמותר לדוך מלח בשינוי קצת דס"ל כדעת המ"מ דאין טחינה רק בפירות ולכך מותר בשינוי אבל מלאכות גמורות אפילו בשינוי אסור כשאינו מתקלקל כשנעשה מעיו"ט. והרב בהג"ה הוא רק דעת הסמ"ג דבכל מלאכות מותר בשינוי ופשיטא דאם כבר לש הורמזליך מעיו"ט ונאבדו דמותר ללוש ביו"ט דלא גרע ממכשירין. והא דרימז רמ"א לסימן תק"ו כוונתו דאפילו המחבר דס"ל כהר"ן דמותר בא"נ בלא שינוי מ"מ מודה בשאור המבואר בסי' תק"ו דבעי שינוי ואפשר דס"ל דדמי למלח שדרך לעשות שאור לימים הרבה:

סעיף ב

קצירה וטחינה. המחבר פסק כהרמב"ם והר"ן ר"פ א"צ שכל מלאכות שהן בא"נ מותרין לצורך אוכל נפש מדאורייתא רק מדרבנן אסרום וע"ש בהר"ן הטעם דרוב אותן מלאכות דרכן לעשות לימים הרבה ולכך אסרום אף ליומי' והא דהתירו שחיקת פלפלין אף שהוא תולדה דטוחן ורוב ממלאכת הטחינה נעשית לימים הרבה הטעם לפי שאין אותה שחיקה שהוא ליומי' נעשית באותו ענין שהוא לימים הרבה. והנה דעת רש"י ר"פ א"צ מוכח שהוא מדאורייתא וחילוק בין בישול ואפייה שאם נעשית מאתמול נתקלקל משא"כ צידה וקצירה. והתוס' הקשו דהא לא מצינו חילוק בין אפשר לעשות מעיו"ט רק במכשירין ע"ש. והנה יותר היה להם להקשות דלרש"י א"נ גופי' גרע ממכשירין דמכשירין כשמתקלקל ביו״ט מותר ובא״נ גופי' כגון בצידה אפילו נאבדו הדגים שצד מעיו"ט אסור ביו"ט לצוד ועוד דאפילו במתוך שהותרה לצורך כתב רש"י דאפילו באין בו צורך כלל מותר והאיך אפשר שבאוכל נפש יאסר אף שיש בו צורך רק שהי' אפשר לעשות מאתמול וכן קשה אפילו להתוס' בביצה דף י"ג ד״ה גזירה דס"ל לא הותר רק מלישה ואילך ובמלאכות שקודם לישה אסור אפילו בא"א לעשות מאתמול ובמכשירין מותר אפילו בדבר שהוא משום בנין כגון גריפת תנור מותר בא"א לעשות מאתמול כמבואר בביצה דף ל"ב ע"ב עיין ברש"י שם. לכן נראה דדעת רש"י כדעת הרמב״ן שהביא הש"מ וז"ל שלא התירה התורה אלא מלאכות שדרכן לעשותן לפי שעה ולא לזמן מרובה והוא דבר שברשותו ע"ש. ולזה נתכוין הירושלמי דאוסר קודם לישה כלומר דומיא דלישה דהוא ברשותו ונעשית ליומא. וכ"כ בספר עבודת הקודש להרשב"א שער א' וז"ל דלא כל מלאכות א"נ התירו כו' אך הוא לבדו ולכם מיעוטין הם לפיכך יש מלאכות א"נ שאסורין ומסרום הכתוב לחכמים וכו' ומפני מה מנו את אלו לפי שלא התירה התורה לתקן ביו"ט מה שדרך בני אדם לתקן הרבה וכן לא התירה התורה תיקון אלא בדברים שהן ברשותו כאפייה ובישול ולא לעקור דבר מגידולו ואפילו תותים ואבטיחים שנפגמין מיומן למחרתו לפי שרוב הנלקטין משתמרין לזמן מרובה וכו' ע"ש. וע"כ הרשב"א צריך לתרץ הקושיא שהקשה הר"ן הא דמותר שחיקת פלפלין שהוא תולדה דטוחן ורוב טחינה נעשית לזמן מרובה כמו שתי' הר"ן וכו' ואין חילוק בין הר"ן להרמב"ן רק שהר"ן ס"ל שהוא מדרונן והרמב"ן סובר שהוא מדאורייתא ונמסר לחז"ל וזהו גם כן דעת רש"י שס"ל שהוא מדאורייתא רק שנמסר לחז"ל והותרו אפיי' ובישול שדרך אותה מלאכה שנעשית ליומא שמתקלקל משא"כ צידה שאפשר לעשות מאתמול ברוב צידות ממילא דרכן לעשות לימים הרבה ולכך אסור מדאורייתא אבל אותן המלאכות שדרך לעשות ליומי' מודה רש"י דמותר אפי' אפשר לעשותן מעיו"ט ובמכשירין הא דמותר בא"א לעשותן מעיו"ט ע"כ היינו נמי דוקא כגון שפוד שנרצף וגריפת תנור שהוא דבר שברשותו ומלאכת יומו דודאי אסור לעשות שפוד וסכין מחדש וכן לבנות תנור חדש שזה דרך לעשות לימים רבים ולהא מילתא חמור מכשירין שאפי' במלאכת יומי' כגון לתקן שפוד שנרצף וגריפת תנור מ"מ אם הי' אפשר לעשות מעיו"ט אסור. ולפ"ז מיושב ג"כ קו' הפ"י בכתובות דף ז' בהא דמותר ביאה ראשונה ביו"ט משום מתוך הא כיון דלדם צריך חייב ג"כ משום מפרק ומפרק לא הותר ביו"ט ולא שייך בי' לומר מתוך וכן הקשה בביצה דף י"ב בהשוחט עולת נדבה ע"ש. ולפי הנ"ל מיושב כיון דאין מלאכת מפרק זו נעשית כענין שאר מפרק שהוא נעשית לימים רבום ולכך מותר כמו שתי' הר"ן גבי שחיקת פלפלין כמש"ל בשמו:

שם אסרום חכמים. עיין ט"ז שכ' וא"י למה תלה דברי הירושלמי באסמכתא והא אמרי' בזה ביו"ט לוקה וכו'. ובמגינים ד' פראג נרשם שבת צ"ה וליתא. דשם לא קשה מידי דהא התוס' כתבו שם דמיירי ביו"ט סמוך לערב דהוא לצורך חול ובזה ודאי דלוקה רק קו' הט"ז הוא מירושלמי הובא בר"ן פ' אין צדין הבורר והטוח והמרקד בשבת נסקל וביו"ט סופג את הארבעים ושם א"א לומר דמיירי בבורר וטוחן לחול דא"כ למה נקט המרקד והטוחן הא בכה"ג אפי' בבישול ואפייה ליקה א"ו דאלו מלאכות אפי' לצורך אכילה לוקה:

סעיף ג

אין מוציאין משא. עיין מג"א ס"ק ה' דאין לפרש משום שביתת בהמתו דהא האדם עצמו מותר להוציא וכו'. ולכאורה קשה דהא לא הותר הוצאה רק לצורך אוכל נפש או צורך היום ואפשר שהוכחתו מדלא חילק שמותר לצורך א"נ ואח"כ מצאתי בפ"מ שכתב כן ורימז לסי' רמ"ו סס"ג במ"ש דיש לאסור וכו'. ועיקר הקושיא שהביא מהירושלמי דאין רוכבין י"ל דיש לחלק בין מחמר שהוא משום לאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך אלמא דחשוב מלאכה להאדם שעושה מלאכה עם הבהמה אסור אפי' ביו"ט כיון שהתורה חשבה למלאכה מה שהאדם עושה עם הבהמה וביו"ט ג"כ כתיב לא תעשה מלאכה נכלל בזה ג"כ המלאכה שעושה הבהמה בגרמת האדם כגון מחמר לחרוש או לשאר דברים שאינו צורך היום כלל משא"כ שביתת בהמה דאינו רק מצות עשה דלמען ינוח ומצות עשה דשביתה אפי' באדם יש פליגתא בש"ס אי חייב ביו"ט דהא פליגא אי יו"ט עשה ול"ת הוא ולכך מותר ביו"ט ואין בו משום שביתת בהמה. ובירושלמי דאמר אין ע"ג בהמה ע"כ אפי' בבהמת חבירו הוא ואף על גב דהירושלמי דאמר משום שביתת בהמה ע"כ כוונתו על מחמר וזה אסור ביו"ט אבל הרמ"א מיירי שם להשכירה לגוי דאין בו רק משום מ"ע בשבת ביו"ט מותר דמנין לנו לחדש מ"ע זו ביו"ט כיון דלא כתבו גבי יו"ט:

סעיף ד

נולד אסור. עיין מג"א ס"ק ז' שכתב דהרמ"א וכו' וסיים א"כ אין לטלטל עצמות שנתפרקו ביו"ט וכו' רוכבין והוא תמוה דא"כ להרמ"א שהכריע שנולד אסור ואפי' בשבת אסור לטלטל עצמות שנתפרקו בשבת. ובסי' ש"ח במג"א ס"ק נ"ד כתב דכשנתפרקו בשבת פשיטא דשרי ע"ש (ומ"ש בהג"ה הנדפס במגינים דפוס אמשטרדם בצידו כאן ובסי' תצ״ט ובסי' תק"א דנולד שכ' הרב בהג"ה היינו עצמות שאינן ראויין כלל אפי' למאכל בהמה ע"ש והוא תמוה מאוד דבאינן ראויין כלל אסורין לכ"ע אפי' נתפרקו מע"ש כמו אבנים וצרורות ומעות כיון דליכא תורת כלי עליה אלא ע"כ מיירי בראויין למאכל בהמה וחשובין נולד דאתמול כשהי' דבוקין בבשר נתבטלו למאכל אדם והיו חשובין כמאכל אדם לאדם וכשנתפרקו בשבת עומדין ומוכנין לבהמה ומוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה ונשתנו מעומד לעומד והוי נולד):

שם וא"צ שירשום. עיין מג"א ס"ק יו"ד דבפירות דחזי ולא חזי לכ"ע צריך שירשום וכו' דאיכא למיחש דשביק הרעים ונוטל היפים וכו'. ומדברי התוס' ביצה דף ל"ד בד"ה ואומר מכאן שהקשו דמיחלפיא שיטתי' דב"ה ע"ש. וע"כ הפי' היא כמ"ש הפר"ח דשם אמרינן בגמרא דאי לאו חששא דשמא שביק כחושים הי' סגי באומר מכאן אני נוטל וע"ז תי' דשאני הכא דאקצי' בידי' ע"ש מוכח דבפירות לא שייך חשש זה דאלת"ה לא הוי מקשי מידי די"ל דמתני' מיירי ג"כ כה"ג ואפשר לומר דהתוס' הוכיחו דאי תימא דמיירי בכה"ג א"כ מ"ט דר"א דמתיר הא ל"פ ביש וב"ה בזה:

שם ומותר להכין. עיין מג"א ס"ק י"א שרימז לסי' תק"ג כוונתו לקושית הט"ז דשם מבואר דאסור להכין מיו"ט לחבירו וע"ז רימז לסי' תקכ"ח דלהתנות תנאי מותר כמו בסי' תקכ"ח גבי ע"ת. ולפ"ז בשני ימים טובים של ראש השנה אסור להכין מיו"ט לחבירו ולהט"ז נמי אסור כיון דחדא קדושה הוא הוי כמכין בחצי יום דלא מהני:

סימן תצו

סעיף ב

לכחול העין עיין מג"א ס"ק ג' מי שנפל ונצרר הדם וכו'. באו"ה מבואר דאפי' ביו"ט ב' של גליות אסור כיון דאין בו צער כ"כ ויכול להמתין עד למחר:

סימן תצז

סעיף ב

לפניהם מזונות. עיין מג"א ס"ק ב' מ"ש בשם הר"ן ומשמע מדבריו דחיות ועופות שאינן ברשות של אדם אסור ליתן לפניהם מזונות ואפילו הן טמאים דהא מביא ראיה מעורבין ולכאורה קשה דבד"מ בטור סי' ש"ח הביא בשם הר"ן דעצמות שנתפרקו בשבת מותר אפילו אין לו כלבים כיון שהכלבים מצויין ע"ש וא"כ סותר דבריו שהביא המג"א כאן דאסור ליתן מזונות לפני כלבים שאינו ברשותו. ואפשר ליישב דטעם ההיתר של הטילטול הוא כיון דחזינן העצמות לאותן שיש להן כלבים ממילא מותרין כולן לטלטלן אפילו מי שאין לו כלבים כיון דחזי לאותן שיש להם כלבים:

סעיף ד

דהוי ספק ספיקא. עיין מ"א ס"ק ד' שהקשה מהא דעכו"ם שמביא דורון ביו"ט שאסור ביו"ט שני ומסי' תקי"ג בעכו"ם שהביא בצים ביו"ט ב' ע"ש. ולפענד״נ דלא קשה מידי דהא הר"ן בשבת פ' השואל כ' הטעם דרוב הנלקטין לדורון לוקטין ביום שמביאין ולכך אסירין דיש רוב נגד הס"ס ואף להפוסקים דס"ל דס״ס עדיף מרוב מ"מ לא קשה דהנה התוס' סותרין זא"ז דבתוס' כתובות דף ט' בד"ה ואב"א מוכח דרוב גמור עדיף מס"ס ובדף י"ג מקשו התוס' לזעירא דאמר נסתרה הא איכא ס"ס משמע מדבריהם דאפילו ברוב פסולים יש להכשיר מטעם ס"ס וכן בנדה דף ח' בתוס' ד"ה שליא כתבו וז"ל דאי הי' לפעמים מקצת שליא בלא ולד דטהור משום ס"ס אף שהוא נגד הרוב. ועכצ"ל דדוקא במקום ששני הספיקות מסייעין זה לזה נגד הרוב עדיף הס"ס מהרוב כגון בשליא דהספק שאין ולד בשליא והספק שלא יצא רוב הוולד מסייעין זה לזה שלא יצא רוב הנפל וכן בכתובות י"ג דהס' שלא נבעל והספק שמא כשר הוא מסייעין זה לזה שלא הי' פסול אצלה וחשוב כרוב שלא הי' פסול אצלה משא"כ ספק אונס שהרוב דרצון מנגדו וספק דלאו תחתיו אין מסייעו לעמוד נגד הרוב דרצון וממילא הספק אונס נתבטל משום רוב דרצון ולא נשאר רק ספק דלאו תחתיו ולא אסורה ולא מהני ס"ס ולפ"ז אתי שפיר נמי כאן דבנכרי שהביא דורון דאסור אפילו ביו"ט ב' דהספק שמא נלקט בעיו"ט נתבטל מחמת הרוב דרוב המביאין דורון לוקטין ביום שמביאין דהספק הב' שמא י"ט ב' אינו יו"ט לא מסייע לבטל הרוב לומר שמא לא נלקט היום וממילא הס' שלא נלקט היום כמאן דליתא ולא נשאר רק ספק אחד שמא היום אינו יו"ט ולכך אסור. משא"כ בס' מוכן דהכא דליכא רוב נגד הס"ס לכך מותר ואפילו להנך פוסקים דלא ס"ל סברת הר"ן דרוב לוקטין באותו היום שמביאין דהא לומדין מנכרי שהביא דורון להחמיר גבי ספק שמא חוץ לתחום לנו ג"כ יש לתרץ דהנה הר"ן בהא דספק מוכן מותר פ' אין צדין כתב וז"ל שא"א לבא לפניך אלא בב' הספיקות ביחד ודמי לאשת ישראל שנאנסה ע"ש:

ולפ"ז י"ל דסבירא ליה להנך פוסקים כשיטת התוספת ביצה דף כ"ד דאם הביא עכו"ם דורון בראשון אסור בשני גזירה שמא יאמר לך ולקוט ולכן אם אפילו הביא עכו"ם בשני עצמו אסיר אפילו דאיכא ס"ס מ"מ כיון דאפשר שיבואו ב' הספיקות בזה אחר זה דהיינו אם הביא בראשון דבא בתחילה ביום ראשון הספק אם נלקט ביו"ט ואחר כך ביו"ט ב' בא הספק אם היום יו"ט ואם כן איך תוכל להתירו משום ס"ס הלא הספק הראשון אסרתו ביום ראשון ולכך אפילו הביא ביום ב' דבאו ב' הספיקות ביחד ג"כ אסור כיון דאפשר שיבואו בזה אחר זה לא חשיב ס"ס אפילו באו ביחד כמבואר ביו"ד סי' ק"י משא"כ ספק מוכן בראשון מותר בשני כגון ס' צידה וכדומה לכן אפילו הביא בשני עצמו ג"כ מותר דא"א לב' הספיקות שיבואו בזה אחר זה דהא אם נולד הספק הראשון בלא"ה מותר בשני וא"כ אם ספק מוכן ביו"ט שני מכח ס״ס דא"א לשני הספיקות שיבואו רק ביחד.

אמנם המחבר הנ"ל בסי' תקט"ו סובר דאם הביא ביום ראשון דמותר ביום ב' ע"כ צ"ל דס"ל כשיטת הר״ן דאיכא רוב בעכו"ם שהביא דורון. ומה שהקשה מסי' תקי"ג ג"כ לק"מ דהא דכתב שם אבל ביו"ט ב' כו' וא"א לומר דיו"ט שני דעלמא דהא כ' הרמ"א הטעם דנאמן משום שהוא רק מדרבנן והלא ביו"ט דעלמא מסלפ"ת נאמן אפילו ביום א' וע"כ כוונתו בי"ט שני שחל אחר השבת דאיכא ספק הכנה דאורייתא דאז יום ראשון שחל אחר השבת אסור וי"ט שני מותר ובזה ודאי לא מהני ס"ס דהא אם היה מביאין אותו בשבת והנה ספק הראשון דשמא נולדו היום ונאסרין אפילו בי"ט שני כיון שספק אחד נתוודע קודם השני אפילו נתוודע ב' הספיקות ביחד שבאו כולם ביום הב' גם כן אסורין כיון שאפשר שנתוודע בזה אחר זה ובמסל"ת נאמן אפילו ביום ב' של ר"ה כנלע"ד ברור:

סעיף ו

אווזים ותרנגולים. עיין מ"א ס"ק ז' שכל מה שאסור מדאוריי' אין חילוק כו'. פי' דדוקא הנך דלעיל אף שגם כן אסורין בשבת דכל פטורי דשבת הוא פטור אבל אסור מותרין בי"ט משום שמחת יום טוב כמבואר בש"ס שם אבל בכה"ג דהוי איסורי דאורייתא אין חילוק בין שבת לי"ט ועט"ז ס"ק ה' ויש שם ט"ס וכצ"ל ועיין תוס' ביצה דף ח' בד"ה ואינו ע"ש:

שם מותר לצודן. עיין מ"א ס"ק ט' שכתב דבאין יכול לתופשו בשחי' אחת אפילו במקורה אסור בחיה וכ"ש עוף ע"ש. והוא תמוה לענ"ד דהא התוס' בד"ה כל שאומר כתבו וז"ל דשיעורא דחי' דמטי ליה בחד שחי' ושיעורא דעופות כל שצריך מצודה דוקא וסיימו שם וז"ל בהכי ניחא בהא דמקשה מאווזין כו' וע"כ צ"ל דבריהם דקשה מאי מקשה מאווזין הלא בעופות כשהוא מקורה אפילו גדול שרי רק בחיות בעינן קטן. ולדברי המ"א קשה דהאיך אפשר לומר כך הא אם בחיות בעינן קטן כ״ש בעופות. עוד כתב המ"א דכשאינו מקורה אפילו ביבר קטן פטור דיכול לפרוח לחוץ כו' הא דלא מקשה בפשיטות על המ"ב דמוקי לה בביבר שאינו מקורה דהא יכול לפרוח לחוץ. י"ל דודאי יש עופות גדולים במינן שאינן יכול לפרוח בגבוה הרבה או במחוסר נוצת כנפים רק מהרמב"ם מוכיח לפי מה דמסיק המג"א דעוף כולל גם כן צפור דרור וזה ודאי יכול לפרוח לחוץ אמנם מדברי התוס' מוכיח שפיר שכתב בהדיא בד"ה כל שאומר וזיל דאע"ג דלעיל קאמר הא בביבר מקורה מ"מ לא פירש שיעור הביבר כו' מוכח דאפילו במקורה בעינן קטן. אמנם נראה דהמ"ב אזיל בשיטת הר"ן שכתב וז"ל עופות דלאו בני תרבות מוכח בגמרא דכל שהוא במקום מקורה חשובין כניצודין ולעיל מיניה כתב שכולל שיעור הביבר שאם הוא גדול כ"כ שצריך מצודה ע"ש מוכח דבמקום מקורה אין צריך שיעור כלל וכן נלענ"ד דמוכח מהגמרא כהר"ן דבמקום מקורה חשובה כניצודין אפילו בגדול דאלת"ה קשה טובא בביצה ר"פ א"צ דרמי מתניתין דתני צדין חיה ועופות מהביברין וברייתא תני א"צ ומשני בעופות הא במקורה הא בשאינו מקורה. ומסיק השתא דאתית להכי חיות אחיות נמי לא קשה הא בביבר קטן הא בביבר גדול ואי נימא כדברי המג"א והתוס' דבמקורה חיות ועופות שווין א"כ כיון דמשני בעופות הא במקורה וברייתא באינו מקורה ממילא גם בחיות לא קשה ול"ל לשנויי שנוייא אחרינא:

ולפמש"ל דבמקורה חשיבי תמיד כניצודין מתיישב הכל דפסיקא ליה להש"ס דבמקורה אפי' גדול חשיב כניצוד כיון שאין יכול להציל עצמו בשום אופן וכן מוכח בשבת פ' האורג דבמשנה דחשוב צפור למגדל וצבי לבית ולביבר מחלוקת ר"י וחכמים וההפרש בין בית לביבר הוא דבית מקורה הוא וביבר מן הסתם אינו מקורה דנקט ביבר דומיא דגינה וביבר מקורה דמי ממש לבית דכיון שיש לו ד' מחיצות ומקורה אין הפרש בין ביבר לבית וס"ל לרבי יהודה דאין צבי ניצוד רק בבית דמקורה וחכמים סברי דאפי' בביבר שאינו מקורה יע"ש וע"ז אמר רשב"ג במשנה לא כל הביברין שוה ואי ס"ד דבבית יש ג"כ חילוק בין גדול לקטן ה"ל לומר רבותא טפי לא כל הבתים שוין וכן בכל מקום תנן סתמא נכנס צבי לבית ונעל כו' ולא מחלק בין גדול לקטן וע"כ צ"ל כדברי הר"ן שכתב דבמקורה חשובי כניצודין ולא מחלק בין גדול לקטן וקשה לכאורה דהא בש"ס מוקי מתניתין דעופות במקורה ועלה קאמר רשב״ג דבעינן דוקא קטן וע"כ צ"ל דבתר דמסיק הש"ס הא בגדול הא בקטן חזר מתירוצא קמא ומוקי לה תרווייהו באינו מקורה והא בגדול והא בקטן:

ולפי"ז א״ש דלא מצי לאוקמי הא במקורה דלא הוי א"ש דברי רשב״ג דבמקורה אפילו גדול חשוב ניצוד כמש"ל מדלא אמר לאו כל הבתים שווין ולכך חזר בו ומוקי הכל חיות ועופות באינו מקורה הא בגדול והא בקטן ובזה יתיישב ג"כ קושי' מהר"מ שהקשה למה לא מתרץ גם בעופות הא בביבר גדול הא בביבר קטן דהא החילוק בין ביבר גדול לקטן מפורש במשנה בדברי רשב"ג ולמה תפס החילוק בין מקורה לאינו מקורה שאינו נזכר בשום מקום. ב' הלשון קשה השתא דאתית להכי דהא דחילק בין ביבר גדול לקטן לא חשיב כלום בהא דלעיל. ג' קושית הפ"י שהקשה למה מקשה הגמרא מברייתא ולמה לא מקשה ממתניתין דהכא למתניתין דשבת להדדי דבשבת כ"ע ס"ל דצפור דוקא למגדל אבל לביבר לא הוי צידה והכא שרי ליצד מן הביבר ולפמ"ש א״ש. ומקודם נתרץ קושית הפ"י. דהנה לקמן מקשה הגמרא על רשב"ג דפטור בצד אווזין ותרנגולין ותירץ דשאני אווזין ותרנגולין דמזונתן עליך ובאין לכלובן לערב משא"כ בשאר עופות שאין מזונתן עליך ואין באין לכלובן לערב א"כ לא הי' יכול להקשות ממתניתין דהכא למתניתין דשבת דיכול לשנויי לך דמתניתין דשבת שם קתני צפור דסתם צפור אין מזונותן עליו אבל במתני' דהכא נקט עופות דסתם עופות מזונותן עליו ואי תקשי דאי נוקי מתני' דהכא דמזונתן עליו תקשי הך ברייתא דאווזין ותרנגולין דפטור אפי' בגדול ואיך מחלק רשב"ג הכא בין הצריך מצודה אע"ג דמזונתן עליך דזה לאו קושיא הוא דא"כ הוצרך להביא ג"כ מברייתא דאווזין ומוטב ליה להקשות בפשיטות מברייתא דאין צדין עופות וחיות. ולפ"ז א"ש ג"כ קו' מהר"ם דאמאי לא משני ג"כ על עופות החילוק בין גדול לקטן ורשב"ג לפרושי דברי הת"ק קאתי דא"כ תיקשי ממ"נ דבמאי נוקי למתניתין אי נוקי למתני' בעופות דמזונתן עליך כגון אווזין ותרנגולין תקשי ברייתא דלקמן דמוכח התם דאפי' בגדול חשיבין ניצודין כמו שמקשה הגמרא לקמן ואי נוקי מתניתין בעופות שאין מזונתן עליך וקתני דבביבר קטן חשיבין ניצודין א"כ תקשי מתניתין דשבת דקתני צפור למגדל וצבי לביבר. ומפרש רש"י דאיירי בביבר קטן דמשמע דוקא צפור למגדל וצבי לביבר אבל צפור לביבר לא אפי' ביבר קטן והי' קשה ביבר אביבר שהוא קושיא פשוטה ולכך מוקי לה הא בביבר מקורה ולא הי' אסיק אדעתי' דבית כביבר מקורה דמי ומקשה ליה מבית דבית כביבר מקורה דמי והרי מבואר דבמקורה לא הוי כניצוד ומשני דצפור מיירי בצפור דרור דוקא ומתני' דהכא מיירי בשאר עופות שאין מזונתן עליך. ולפ"ז ניחא הלשון השתא דאתית להכא וכו'. כלומר דהא דלא רצה מעיקרא לחלק בין גדול לקטן משום דקשיא לי' מתני' דשבת דצפור למגדל דוקא אבל לביבר אפי' לקטן לא הוי ניצוד. והשתא דאתינא דמתני' דשבת מיירי בצפור דרור א"כ נוכל לומר החילוק בין גדול לקטן ומדחזר בו מתירוץ הראשון שמחלק בין מקורה לאינו מקורה מוכח כדברי הר"ן דבמקורה לעולם לא חשיב ניצוד אפילו ביבר גדול ולכך לא הי' יכול לשנויי דמתניתין מיירי במקורה דא"כ האיך הי' מתורץ דברי רשב"ג דמחלק בין ביבר גדול לקטן. ולראי' ברורה דמקורה חשיב ניצוד אפילו בגדול מהא דשבת דנקט כל הביברים ולא קאמר כל הבתים כמ"ש לעיל:

ולפ"ז גם דברי התוספת ע"כ צריך לפרש כהר״ן מכח הראיות שהביאנו ואף שכתבו בלשונם וז"ל ואף על גב דלעיל קאמר הא בביבר מקורה מ"מ לא פירש שיעור הביב בכמה לא הוי מחוסר צידה משמע מדבריהם דאפילו במקורה בעינן בביבר קטן כוונתו הוא לפי תירץ קמא דמשני דמתניתין דהכא מיירי בביבר מקורה ממילא מוכח דאף בביבר מקורה בעינן בביבר קטן דהא עלה קאי רשב"ג אבל לבתר דמסיק ומשני הא בגדול הא בקטן ודאי חזר בו מתירוצא קמא עכ"פ יהי' איך שיהי' בחיות גם התוספת מודו דבמקורה אף בביבר גדול חשיב ניצוד מכח הראיות דלעיל שכתבתי.

סעיף ט

אסור לצודן. עיין מג"א ס"ק י"א אף על פי שבאו לכלובן לערב מ"מ אין מזונותן עליך ולא חשיב כמזומן וכו' ע"ש. ואף שיש בהן חיוב צידה דאורייתא כמבואר בגמרא ביצה דף כ"ד דתנן הצד יוני שובך חייב ותלי שם הטעם משום דאין מזונתן עליך ולכאורה קשה להבין טעמא דמילתא שיהי' חיוב חטאת תליא באין מזונתן עליך ואפשר רכשמזונתן עליו נעשו בני תרבות ומכירין הבעלים ונוח לתופסן חשיבי מזומן משא"כ כשאין מזונתן עליך. ומ"ש שיש להחמיר כב' הפירושים ורומז לסימן שט"ז יתבאר אי"ה בסמוך.

שם שאינן מפריחין. עיין מג"א ס"ק י"ב שכ' דהרא"ש בתשובה אזיל לטעמיה דס"ל כיון דיונים באין לכלובן בערב אין מחוסרין צידה רק משום דאין מזונותן עליך לא חשיבי כמזומן וכו'. והוא תמוה דהא ע"כ אפילו לטעם דאין מזונותן עליך יש בו חיוב חטאת דהא טעם דאין מזונותן עליך אמרינן בביצה דף כ"ד על הא דקתני הצד יוני שובך חייב. וליישב נראה דמפרש בביצה שם הא דאמר שמואל הללו באין לכלובן לערב ומזונותן עליך והללו באין לכלובן לערב ואין מזונותן עליך. ורב מרי מתרץ שם לפי המסקנא משום דיונים לכלובן עבודי לרבויי ופרש"י שפורחים עד קינן וצריך לעלות אחריהן וגם שם נשמטין ויורדין ע"ש ס"ל להרא"ש דאף שמואל מודה דעיקר חיוב צידה דאורייתא הוא משום דרב מרי דלכלובן עבידי לרבויי רק דס"ל לשמואל דאף דאותן דעבודי לרבויי אם הי' מזונותן עליך לא הי' חייב דכל דניזונין מהבעלים בקל תופסין כמש"ל ובזה פליגי על רב מרי דלרב מרי אפילו מזונתן עליך חייב בעבודין לרבויי מכלובן ולשמואל כשמזונתן עליך אפי' עבודי לרבויי פטור מטעם שכתבתי לעיל אבל באותן דלא עבודי לרבויי מכלובן אף שמואל מודה דלית בהו משום צידה דאורייתא רק דלא חשיב מזומן כשאין מזונתן עליך ולזה א"ש גבי אווזין הללו באין לכלובן ומזונתן עליך אף דלא עבודי לרבויי מכלובן דאם לא היה מזונתן עליך הי' עכ"פ אסורין משום דלא חשיבו מזומן. ועיין ברא"ש דהאי פטור הוא פטור ומותר וכן הוצרך לומר גבי יונים דאין מזונותן עליך דס"ל דאפילו עבודי לרבויי מכלובן כשמזונתן עליך מותרין ולזה פסק דאם אין יכולין לפרוח לחוץ לתחום אותן לא עבודי לרבויי מכלובן שפריחתן מעט וגם חשיבי כמזומן.. והרא"ש בפסקיו חזר בי' וס"ל דכל שאין מזונתן עליך אסור משום צידה. ומה שמסיים המג"א דאל"כ ליהני זימון. פי' דבריו שמוכיח שהרא"ש בפסקיו בודאי חזר בו דאלת"ה רק דאף בפסקיו ס"ל דלית בי' משום צידה דאורייתא באין יכול לפרוח חוץ רק דס"ל דמ"מ לא תשיב כמזומן א"כ ה"ל לפסוק דאותן שאינן יכולין לפרוח חוץ לתחום דמהני ביה זימון א״ו דאסיר משום צידה דאורייתא. ומ"ש בס"ק י"א דיש לחוש לב' טעמים היינו שאותן דעבודי לרבויי מכלובין אסורין משום צידה אפי' מזונתן עליך משום טעם דרב מרי וכן באין מזונתן עליך אפילו באותן דלא עבידי לרבויי מכלובן יש בו משום צידה. והא דרומז בס"ק הנ"ל לסימן שט"ז דשם כתב גבי אווזין כשהן מורדין דאסור דלכאורה קשה דאפילו חוץ לחצר וצריך מצודה מותר ואם כן באיזו סימן ניכר שהן מורדין ולפי הנ"ל א"ש דכשרואין דאף בכלובן עבודי לרבויי ומשמטין עצמן ואינו נוח לתופסן ניכר שהם מורדין ואסורין אף שמזונתן עליך שחוששין לרב מרי:

סעיף י

כל השובך. עיין ט"ז ס"ק ז' שהקשה מסכר אמת המים ע"ש. (ויש שם ט"ס בסוף הדף וכצ"ל ולא יחזיר למים מה שלא ייטיב לו) וכל דבריו דחוקים ועיקר החילוק נראה דשאני דגים דהדגים שבמים באמת כולן עומדין לאכילה ולא לגדל רק שאין צריך היום יותר ומ"מ כולן עומדין לאכילה ואינן מוקצין משא"כ יונים המותר שא"צ היום לאכילה ודאי לגדל הוא מחזיק אותן נמצא מה שמחזיר מוקצה הוא והרי טילטל המוקצה ללא צורך:

סעיף יב

ומצא ג'. עמ"א ס"ק י"ד ועיין סי' ק"י דשם איכא מחלוקת הפוסקים אי מתירין בדשיל"מ בנפל:

סעיף יג

מקושרין. עיין ע"ז ס"ק ט' ויש שם ט"ס וכצ"ל ובב' כיסין שאינן מקושרין מודים רבנן לרבי דמנה מונח וכו' ולמ"ד בב' כיסין מחלוקת והיינו באינן מקושרין אבל במקושרין וכו':

סעיף יד

לפני הקן. עיין ט"ז ס"ק יו"ד שהשיג על הב"י וליישב נראה שהכוונת הב"י כמ"ש. שמצא במקומן דהיינו לפני הקן דלפני הקן ג"כ במקומן קריא ליה ומשכחת לה לדיניה כגון שאין בסביבות הקן שום קינין אחרים רק קן אחד המוקצה ובשניהם היונים שווין ובזה אזלינן בתר קורבה כמבואר בב"ב מסוגיא דניפול ולרבא עכצ"ל דכל שהוא בשובך אחד אפילו חלוקין בהרבה קינין לא אזלינן בתר קורבה כיון דלא הוי קורבה דמוכח לכן אזלינן אחר הרוב דהא לפני הקן אפילו קרוב הרבה לקן זה מלזה אסור ואליבא דהלכתא ליתא לדינא לרבא דממ"נ אם יש רוב כנגדן בודאי אזלינן בתר רוב ואי הם שווין לא בעינן קורבה דמוכח לכך לא הביאו הפוסקים:

סעיף טו

כיון שא"צ צידה. עיין מ"א ס"ק י"ז רומז לסימן ש"י להטעם שכתב שם ולסימן תצ"ח סעיף ג' לומר דכשיודע שיש לו שובכות בעיר אף שא"י אם הביאו מהשובך שבעיר מותר כמ"ש בסי' תצ"ח ס"ק ו' ע"ש ורומז לסימן תקי"ז דשם מבואר דבספק אסור:

סימן תצח

סעיף ג

מותרות. עיין ספק מ"א ס"ק ו' שהניח בצ"ע מעכו"ם שהביא דורון וספק אם הביאו חוץ לתחום דאם אין שרוי בעיר ואין לו פירות המצויין בעיר דאסורין ע"ש. ולפענ"ד נראה לתרץ דדוקא בעכו"ם שהביא דורון שבודאי בא בשביל ישראל אסורין מספק אבל הכא מיירי שהביא למכור ובעיר שרובה ישראל אף דתלינן שבאו בשביל ישראל כיון דהרוב ישראל מ"מ מותר מטעם ס"ס ס' חוץ לחומה לנו ואת"ל שבאו מחוץ לתחום אימר בשביל עכו"ם ואף דהוא ס"ס נגד הרוב מותר דהא מבואר ביו"ד סי' ק"י דלרשב"א אלים ס"ס מרוב והכא נראה דאף להחולקין על הרשב"א מותר דבכתובות דף י"ג הקשו דזעירא דאמר נסתרה הא איכא ס"ס אימר לא נבעלה ואת"ל נבעלה אימר לכשר. והפ"י הקשה הלא ברוב פסולין הוי ס"ס נגד הרוב ובדף ט' כתבו התוספת בעצמן דאלו הי' הרוב דרצון רוב גמור דלא מהני ס"ס. ולתרץ נראה דהש״כ בכללי ס״ס ביו"ד כתב דבעינן בס"ס שיהיה פתהפך ובמקום שצריכין להתחיל מספק זה א"צ להיות מתהפך ע"ש ולפ"ז בס' רצון ספק לאו תחתיו בעינן מתהפך וכשנתחיל בספק רצון ואיכא רוב רצון נגדו ואסרנו לספק זה שוב א"י להצטרף לס"ס אבל גבי נסתרה דא"א להתחיל אימר לפסול עד שנאמר מקודם אימר נבעלה לכך אפילו יש רוב פסולין הרי כבר איכא ס"ס דאלים טפי מרובא. ולפ"ז א״ש ג"כ כאן דע"כ צריך להתחיל ולומר חוץ לתחום באו דבתוך התחום ליכא איסור כלל ואת"ל חוץ לתחום אימר בשביל ישראל והרי איכא ס"ס בשעה שיש רוב וס"ס אלים מרובא:

סעיף ה

עומדת לאכילה. עיין מג"א ס"ק ח' דבזה"ז שאין ולד טריפה עומדת לכלבים ואסור וצ"ע ועיין סימן ש"ח וכו'. מה שרימז לסימן ש"ח כי שם בס"ק ל"ו כתב דבשר עכו"ם שנשחט מותר כמו בהמה שמתה וכו' וכמו שמותר לכלבים מותר ג"כ לעכו"ם דעכו"ם ג"כ מזונתן עליך כמ"ש המ"א בסימן שכ"ה ס"ק א' ע"ש. ולפ"ז נראה דבזה"ז נהי דאין עומדין לכלבים מ"מ עומד ליתן לנכרים דמזונתן עליך כגון משרתת נכרית ואפילו שאר נכרים חשובין מזונתן עליך כמ"ש המג"א ר"ס שכ"ה ואפשר שכוונת המג"א הוא דבזה"ז דאין טריפה עומדת לכלבים. וכוונתו דגם לעכו"ם אין עומדות רק ממתין עד שתלד ואז מוכרה לעכו"ם הוי כעומדת לגדל כיון שאינו מצפה שתלד היום ואסור למאן דאית ליה נולד ביו"ט:

עוד כתב המג"א להתיר בנולד מבהמה העומדת לגדל וז"ל חדא דהרא״ש לא מחלק בין מוקצה לנולד וכו' ועוד דאף קודם לידתו הי' ראוי לאכול משא"כ באפרוח ע"ש. ולכאורה תמוה דתיקשי דמ"ש מביצה שנולדה ביו"ט מתרנגולת העומדת לגדל דבריש ביצה איכא ג' טעמים לאסור ביצה. א' משום נולד. ב' משום גזירה דפירות הנושרין ומשקין שזבו ג' באפרוח שנולד כתבו התוס' בד"ה הואיל ומתיר דף ו' ע"א ע"ש עוד טעם לאסור אפילו למאן דלית ליה מוקצה משום דאפרוח הוי כגרוגרת וצמוקים ע"ש בתוס' בד"ה עגל שנולד ולכך כתב כאן ג' טעמים. נגד טעם נולד דאמר בריש ביצה ע"ז כתב דהרא"ש לא מחלק בין מוקצה לנולד. ונגד טעם דגזירת פירות הנושרין ומשקין שזבו כתב טעם הב' דבבע"ח לא שייך גזירה זו כמ"ש המהרש"ל בתוס' בד"ה עגל שנולד ע"ש. ונגד הטעם שכתבו התוס' לאסור באפרוח אפילו למאן דלית ליה נולד דעגל לא דמי לאפרוח ע"ש:

אח"כ מצאתי בספר מחצית השקל שפירש כן אך לפי"ז למאן דאוסר נולד ביו"ט יש לאסור לעגל שנולד מבהמה העומדת לגדל. אמנם נלענ"ד דיש לצדד להיתר דהתוס' בדף ו' בד"ה וכי מה בין זה הקשו והא ניתר בד' סימנים ותירצו כיון דלכתחלה אסור לשחוט דומיא דלילה לא הוי מוכן ולכאורה קשה דהא אי לא הוי מוקצה בין השמשות רק מחמת איסור דרבנן לא אמרינן מגו דאיתקצאי לבין השמשות היכא דהמוקצה נסתלק מכל וכל דמה"ט אמרי' דטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן ע"ש בתוס' ביצה דף ל"א בד"ה ונפחת. ועכצ"ל דהכא שאני דלפי הס"ד דמוכן לכלבים לא הוי מוכן לאדם. והתוס' בד"ה מוכן לכלבים כתב דמוכן ועומד בעינין וכל היכא דנשתנה מעומד לעומד חשיב נולד כמו גבי אין מסיקין בשברי כלים. ובנבילה שנתנבלה בשבת וכן להשליך בני מעיים לשונרא אף דלא שייך מוקצה מחמת איסור רק מטעם דחשיב נולד דהא ביה"ש הי' הבני מעיים בעילין לעוף והי' חשובים כעומד לאדם ועתה אין ראוי ועומד רק לכלבים נשתנה מעומד לעומד וחשיב נולד. א"כ י"ל ה"נ בעגל שנולד מן הטריפה שהטריפה עומדת לכלבים הולד בטל לבהמה וחשיב ג"כ עומד לכלבים שמסתמא אין ממתין עד שתלד ומשליכה לכלבים עם הולד והרי הולד עומד לכלבים עם הבהמה ולכך אפילו נולד הולד ועומד לאדם הוי נולד דנשתנה מעומד לעומד וע"ז הקשו התוס' דהולד אינו עומד לכלבים דנהי דאין ממתין עד שתלד להשליכה לכלבים מ"מ הא יכול לשחוט הולד בתוכה ולהוציא אותה קודם שמשליכה לכלבים וע"ז תירץ כיון דלכתחילה אסור לשחוט בתוכה ממילא עומד גם הולד לכלבים וכשנולד הוי כנשתנה מעומד לעומד ול"ד לטבל ושאר איסורי דרבנן שלא היה עומד מחמת האיסור לדבר אחר ולא נשתנה מעומד לעומד כשנתקן ואינו מוקצה רק מחמת איסור ובאיסור דרבנן לא אמרינן מגו דאיתקצי. ולפי"ז בבהמות העומדת לולדות ולאכול הולדות הרי הולד מעיקרא ג"כ עומד לאכילה וא"ל דנתבטל הולד לגבי האם וחשיב כאלו הולד ג"כ עומד לגדל דז"א דהא כתב המג"א בסי' תצ"ט דדוקא בגירעון שצריך לאוכל וכן במעיים בבהמה חי' שצריכה לבהמה אבל כשלא צריך לזה כגון בבהמה שנשחטה מעיו"ט וא"צ למעיים ודעתיה עלייהו כשיסריחו להשליך לכלבים לא נתבטל להיות חשוב כבהמה ע"ש. ולפי"ז כיון דיכול לשחוט הולד ולהוציא אותו מבהמה ואין הבהמה צריך לולד לא נתבטל לבהמה ובודאי דעתיה עלייהו לכשיולד יאכלנו ודמי לבני מעיים שכתב המג"א דשרי להשליכו לכלבים כשיסריחו ע"ש ואין על הולד רק משום כיון דאסור לכתחילה לשחוט הוי מוקצה מחמת איסור דרבנן דלא אמרינן מגו דאיתקצי משא"כ בולד טריפה שאין ממתין עד שתלד ומשליכה לכלבים עם הולד והולד גופיה עומד לכלבים וכשנולד נשתנה מעומד לעומד ולפי"ז נראה דאם ידוע שכלו לו חדשיו קודם יו"ט דמותר הולד שנולד מהעומדת לגדל אפילו למאן דאוסר נולד אבל אם לא כלו לו חדשיו בליל יו"ט דבזה אסור מטעם ב' שכתבו התוס' דמגו דאיתקצי ביה"ש. ואין להקשות דהא ביה"ש לא הוי מוקצה רק משום ס' יום דלשעבר דז"א דאפילו לא בעינן בחדשי העיבור מעת לעת מ"מ בעינן מעט שיכנס ביום האחרון וגם חשיב מקצת היום ככולו והרי איתקצי משום התחלת היום כנלענ"ד ברור:

שם שבת ויו"ט. עיין מג"א ס"ק י"א דליש הכנה דאפילו בשבת שרי לשוחטו לחולה א"כ שבת לעצמו הכין והמ"א קיצר דלפמ"ש קשה דא"כ ביצה שנולד' בשבת שאסור ביו"ט שאחריו כמבואר דף ד' משום הכנה דרבה ג"כ נימא הא אילו הי' לה חולה בשבת הי' מותר א"כ שבת לעצמו הכין. אמנם בר"ן מבואר דבעגל אין איסור בשבת רק משום איסור שחיטה ואילו היה לו חולה והיה שוחטה לחולה הי' מותר אף לבריא ולכך חשיב שבת לעצמו הכין אבל לידת ביצה אפילו כשיש לו חולה אסור לבריא בשבת משום נולד שפיר חשיב כשבת מכין ליו"ט דמה שהי' מותר לחולה לא חשיב שמכין לעצמו נגד הבריא דלחולה מותרין כל האיסורין:

סעיף ו

יש שהות. והטעם דסגי בשהות אף שא"צ לכזית הוא משום כיון דאמרינן הואיל ואי מיקלעי אורחי' נפיק מאיסור דאורייתא ואיסורא דרבנן מתירין משום הפסד ממון כעין שאמרו גבי עירוב תבשילין:

שם אין שהות. עיין מג"א ס"ק י"ג ועוד דהא כתב הרמ"א דאסור להפשיטה וכו' משמע שרוצה להוכיח עפ"י דברי רמ"א שפסק שאסור להפשיט וא"כ ע"כ כוונת המשנה בלא בדיקה ותמוה לי דודאי אם נאמר שאסור לאכול בלא בדיקה מותר להפשיט עד כדי שיהי' יכול לבדוק כשיהי' יכול לאכול ממנה והרמ"א לא כתב דאסור להפשיט רק מחמת שפסק כמ"ד דא"צ בדיקה דמותר לאכול בלא בדיקה משום הפסד כמ"ש הרא"ש לכך פסק דאסור להפשיט אבל מהש"ס לא מוכח מידי:

שם וי"א שאין להפשיט, עיין מג"א ס"ק י"ד דכיון דאסור לטלטלו אסור להפשיטו וכו' לכאורה קשה דמה ענין לתלות הפשט שהוא איסור דאורייתא בטילטול שהוא דרבנן ואפשר שכוונתו לומר כיון דאפילו טילטול לא התירו סופן משום תחילתן מכ"ש שאין מתירין הפשט שהוא דאורייתא ורימז לסימן תצ"ז לענין מ"ש שם לענין מכירה אם אפשר שלא יסריח עד אחר יו"ט:

סעיף ח

ול״ח עיין מג"א ס"ק ט"ז רימז לסי' תקכ"ז ס"ק כ"א שכתב שם בשם רש"ל שלא לשחוט מיו"ט לשבת וע"כ כוונתו על עופות שאין מצויין בהם טריפות אבל בהמות בלא"ה אסור לשחוט:

שם אע"ג דאיתיליד בי' ריעותא. עט"ז ס"ק ח' בשם רש"ל דהר"ן כתב לאסור. לכאורה קשה דמ"ש הכא דהוא בעיא דלא איפשיטא ואמרינן כיון דבעי בדיקה וע"ש בב"י שכתב בשם הר"ן דהוי ספק דאורייתא ומ"ש מסוכנת דמותר לשוחטה אף דבעי בדיקה אי פירכסה הוי ספק נבילה ואין סברא לומר דמשום הפסד ממון נתסר איסור דאורייתא. לכן נלענ"ד דודאי לית בי' איסור דאורייתא כשיש ספק שאפשר שיש בו צורך אכילה חשיב כיש בו צורך היום קצת דאמרינן בי' מתוך שהותרה לצורך הותרה ג"כ שלא לצורך דהא אפילו אי מקלעי לי' אורחים אמרינן הואיל אף דלא שכיח ומחמת זה חשיב צורך היום קצת כמו שהארכתי במקום אחר רק שלא שכיח לגמרי כגון הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה כתבו התוספת בפסחים דף י"ג דלא אמרינן הואיל כה"ג (והנה בגוף קושיית התוספת שהקשו ממלאכת שבת נלענ"ד ליישב דלא אמרינן הואיל רק גבי יו"ט דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה ג"כ שלא לצורך רק דבעינן צורך היום קצת כמ"ש התוספת בביצה דף י"ב י"ל דספק שמא יזדמן לו אורחין חשיב ג"כ צורך היום קצת משא"כ בשבת דל"ש כלל סברא דמתוך וכן ל״ק בשאר מלאכות דלא שייך בהו אוכל נפש ביו"ט נימא הואיל ושרי לחולה מסוכן דבמלאכה דל"ש או"נ לא שייך ג"כ מתוך ולפי מ"ש דהואיל ומתוך חדא מילתא הוא וחדא אחבריה סמוך יש ליישב הרבה קושיית התוספת בפסחים ובביצה ואין כאן מקומו). אמנם נראה דהאיבעיא בש"ס הוא למאן דלית לי' הואיל אי חשוב צורך היום קצת כיון דספק השקול הוא ודוקא בדבר השכיח הרבה לאיסור יותר מלהיתר כגון אי מקלעי לי' אורחין וכן הואיל וחזי לכיסוי דם צפור ע"ש בתוספת דהוא דבר דלא שכיח פליגי רבה ור"ח אי חשיב צורך היום קצת אבל בספק השקול כגון בעוף הנדרס בעי בש"ס שמא חשיב צורך היום קצת אפילו לר"ח וכן לרבה אי שייך בי' מתוך בלא הואיל ומותר אפילו מדרבנן לכתחילה דבמקום דבעינן סברא דהואיל אסור מדרבנן ולפי"ז לא מצי למיפשט עוף הנדרס ממסוכנת די"ל דשם מותר מטעם הואיל דשוב ליכא רק איסור דרבנן ובמסוכנת משום הפסד ממון דיכול לשחטו. ואי תקשי דהא ר"ע ג"כ מתיר במתניתין ור"ע לית לי' מתוך בפסחים דף ה'. י"ל דלפי מ"ש המ"מ בפי"א מה' יו"ט כתב לחלק בין מלאכות הנעשין בגוף האו"נ ובין הוצאה והבערה שאינן נעשין בגוף האו"נ ע"ש ועיין במ"ש בסימן תצ"ה בפי' דברינו א"כ י"ל דאף דס"ל לכ"ע דלא אמרינן מתוך בהבערה מ"מ בשחיטה ובישול אמרינן מתוך:

סעיף ט

בכור בזה"ז. עיין ט"ז ס"ק ס' דאם הי' איסור מבורר כגון שנפל איסור לח בהיתר לח בפחות מס' וכו' ואח"כ ניתוסף היתר ונתבטל האיסור דבר זה אסור להורות וכו'. וכוונתו לפי טעם הא' של המ"מ שכתב שמא יבוא לטלטל מה שאינו ראוי לו ה"נ איכא למיחש שמא יצטרך למדוד ויהי' נאסר לבסוף ונמצא שטילטל דבר שא"צ דלטעם מתקן ודאי מותר כמ"ש בת"ה סימן נ"ד הובא במ"א סימן שכ"ג וכתב בת"ה לחלק בין בכור שצריך ראיות חכם דוקא שהוא ע"י מעשה ע"ש ובין שאר איסורין ע"ש. ולטעם שכתב הרמב"ם דגזרינן נולד מעיו"ט לנולד ביו"ט ה"נ יש לגזור בניתוסף היתר מעיו"ט אטו ניתוסף ביו"ט דאז אסור לאכול משום מיגו דאיתקצי ביה"ש. ואפשר שזה כוונת הט"ז אבל תמוה לי דבשאר איסורין לא שייך מוקצה כלל דאפילו אם הוא טריפה לא איתקצי דהא מוכן לכלבים דאפי' נבילה שנתנבלה בשבת לא הוי מוקצה כמבואר בסימן שכ"ד וכן עגל שנולד מן הטריפה לא חשיב מוקצה דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם וא"כ אם הי' אתמול טריפה וביו"ט ניתוסף היתר והותר לאדם אמרינן מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם ומותר לאכול כשנתכשר וכן לטלטל בעודו טריפה מותר וממילא מותר להורות לכל הטעמים ואולי הט"ז מיירי באיסור הנאה רק מ"ש למעלה ביתרת רגל דבר זה אין לו פי':

שם אין חכם. עיין מג"א ס"ק י"ז דכל רואה ושותק מותר ע"ש. נראה דזה הוא רק למאן דס"ל דהאיסור הוא מטעם מתקן וכל שאין אומר בפה לא הוי מתוקן אבל לטעם הא' של המ"מ שהביא הט"ז דעיקר האיסור הוא הביקור ואפילו לבקר ולשתוק אסור:

שם א"י לשוחטו. עיין מג"א ס"ק י"ח דהוי מוקצה דמי יימר דאיתרמי לי' חכם. והנה במום מובהק דניתר עפ"י ג' בני הכנסת תלוי בשני התירוצים בשבת דף מ"ג דלהתוספת ישינים שם משמע דלא אמרינן מי יימר דכיון דסגי בג' הדיוטות ולהתוס' שם כיון דאיכא איסור לבקר אפילו בג' הדיוטות מי יימר ומה שהקשו בתוספת ישינים שם דף מ"ט ב' עיין בחידושי לסוגיא מ"ש בזה:

סעיף י

ואינו שוחטו. עיין מג"א ס"ק ך' דאם נפלו בהמות שאינן אותו ואת בנו מותר להעלותן אף שאין שוחט א' מהן כו'. תמוה לי דהא גבי משילין פירות דרך ארובה לקמן סי' תקכ"א מבואר דדוקא לשלשלן מותר אבל להעלותן אסור אלמא בטירחא אף במקום הפסד אסור ובביצה דף ל"ז מדמה הא דאותו ואת בנו להך דמשילין ומשני דאפשר בהערמה וכיון דאסור להערים רק בשוחט עכ"פ אחד ממילא באינו שוחט אף אחד אסור כמו בפירות דאסור להעלותן אף שכולן ראויין לאכילה. ונראה דלהערים אינו מותר רק קודם אכילה אבל להערים אחר אכילה לומר אוכל כזית אסור כמ"ש התוס' בביצה דף י"א מלח גרמא גרמא דדוקא קודם אכילה ע"ש ובמקום שיש ודאי הפסד כ' המ"א שם דמותר וכן יבואר לקמן:

סעיף יא

יכולין לשוחטה. עיין ט"ז שאוסר בשניהם שוות אף שא"י לשחוט רק א' כמו שאסור לאפות ע"ש. ולכאורה תמוה דבשלמא באפי' אילו הי' מחלק קודם לא הי' צריך לעשות מלאכה רק בשלו וכשמחלק אחר אפי' עושה מלאכה בשל עכו"ם משא"כ בשחיטה אף אם יחלק עצמו קודם שחיטה זה הבהמה שלי וזה הבהמה שלך יצטרך לשחוט הבהמה והוא א"צ רק לכזית ומ"ל אם ישחוט הבהמה וא"צ רק לכזית ומותר הבהמה ללא צורך כלל ומ"ל אם מותר הבהמה יהי' לעכו"ם צורך בה הא בין כך ובין כך לא עשה רק מלאכת שחיטה א'. ואפשר שכוונתו דכמו שאסור לזמן עכו"ם שמא ירבה בשבילו לבשל בקדירה אחת ג"כ לצורך העכו"ם ה"נ גזרינן הכא שמא יצטרך עוד להרבות בבשר בשבילו ויצטרך לשחוט ג"כ השני' והרי שחיטתו לשני' הי' רק מחמת שהי' להעכו"ם חלק ובשוחט בשביל עכו"ם לא אמרי' מתוך ומ"מ נראה דאין זה דמיון כלל ומותר דלא כהט"ז:

סעיף יב

מפנהו בידו. עיין מג"א ס"ק כ"ג שהקשה כיון דטעם ההיתר הוא משום דהוי דבר שאינו מתכוין א"כ אפי' בכלי מותר ע"ש. ולפענד"נ דהרמ"א פי' בדברי המחבר שכתב ומשכו היינו אפי' בכח אף דהוי פסיק רישא שע"י משיכה בכח א"א שלא יעקור איזה שיער מ"מ כיון דעקירה בידו הוי כלאחר יד שהוא רק איסור דרבנן. והרמ"א לשיטתי' דפסק בסי' שי"ד דפ"ר מותר בדרבנן משא"כ בכלי שהוא איסור דאורייתא אסור למשוך בחזקה דמדאורייתא אסור פ״ר ואפי' למאן דחולק וס"ל דאפי' בדרבנן אסור פ"ר הכא ודאי כיון דהוי פ"ר דלא ניחא לי' דהא אינו נהנה בעקירת שיער כ"ע מודו דמותר באיסור דרבנן כמ"ש הר"ן בשבת דף ק"ן בד"ה בארעא דחברי'. עוד הקשה המג"א בשם הלח"מ דביו"ד פוסק גבי בכור דמותר לתלוש אפי' לכתחלה ותי' דדעת הש"ע דבבכור הטעם משום דתולש לאו היינו גוזז ולכך מותר לתלוש משא"כ ביו"ט דהאיסור הוא משום דעוקר דבר מגידולו כמ"ש התוס' וכו'. והוא תמוה מאוד דבש"ס משוה בהדיא בכור ליו"ט רק דהרמב"ם מתיר בשניהם לכתחלה כיון דמסיק הש"ס דתולש לאו היינו גוזז וממילא דתולש מבכור מותר לכתחלה וכיון דרב אמר וכנגדו ביו"ט מותר לכתחלה ומטעם שכ' רש"י והוא משום דאין דרך לתלוש שיער בכשבים רק לגזוז ומותר משום שמחת יו"ט. והתוס' ס"ל דאף אי תולש לאו היינו גוזז מ"מ איסור דרבנן איכא במתכוין ולא הותר רק לפנות השיער דהוי דבר שאינו מתכוין וא"כ קשה כיון דבש"ס משוה להדיא בכור ליו"ט מה"ת ס"ל להמחבר להחמיר ביו"ט יותר מבכור. לכן נראה דחש המחבר להמסקנא אחרינא שבש"ס דפריך שם וסבר ר"י בן משולם בדבר שאינו מתכוין שאסור הא מתיר בפרה לגזוז שני שערות שעיקרן מאדים וראשן משחיר משום דהוי דבר שא"מ ופרש"י שאינו מתכוין לגזוז רק להתיר הפרה. ופי' התוס' לשיטת רש"י דהקושיא הוא דגם בבכור לישתרי לכתחילה שאינו מתכוין רק להתיר השחיטה ומסיק בשינוייא בתרא דבאמת ריב"מ לא ס"ל דרב. ולפ"ז ההיתר בבכור אפי' בתולש לכתחילה דמ"מ הוי דבר שאינו מתכוין כיון שאינו מתכוין להגיזה רק להתיר השחיטה וע"כ צ"ל דלא חשיב לי' פ"ר כיון דלא ניחא לי' בהגיזה שא"צ להשערות ופ"ר בדרבנן מותר בלא ניחא לי' ולפ"ז שפיר יש לחלק בין בכור ליו"ט דבבכור אין איסור רק בשגוזז בשביל הגיזה ובשא"צ להגיזה הוי פ"ר דלא ניחא לי' מותר בתלישה שהוא רק מדרבנן משא"כ ביו"ט דכשגוזז לצורך העור ג"כ חייב כמבואר בסי' ש"ג ס"ק כ"ב במ"א וכיון שצריך תלישת העור ליפות העור שיהי' ראוי לשחיטה במתכוין יש כאן איסור דאורייתא וממילא גם בפ"ר אסור דל"ש לומר דלא ניחא לי' דהא ניחא לי' בתיקון העור לשחיטה:

סעיף יג

את הנוצות. עיין מג"א ס"ק כ"ד אע"ג דמלאכה שא"צ הוא מ"מ אסור דמכשירי א"נ כו'. קיצר דבריו וכוונתו על דברי הרא"ש בבכורות דף כ"ד שסתר דברי הרמב"ן שהתיר למרוט הנוצות כיון דממילא ימרוט לאחר שחיטה ומ"ל שממרט אותן לאחר שחיטה או לפני שחיטה. וע"ז כתב הרא"ש דבשלמא אחר שחיטה שכבר הוא א"נ מותר אבל מה שעושה קודם שחיטה כדי שיהי' יכול לשחטו נקרא מכשירין והואיל ואפשר לעשות מעיו"ט וע"ז השיג המג"א דנהי דל"ק מהוצאה דמותר להוציא סכין כדי לשחוט אף שהוא קודם שחיטה דבהוצאה מקלינין מ"מ קשה מביצה דף ז' דפליגי רבה ור"י אליבא דב"ש דרבה ס"ל דאומרין להשוחט שבא לימלך שחוט וחפור וכיסה ור"י ס"ל דא"ל חפור שחוט וכיסה ואמרי' התם דפליגי אי חיישינן אי מימלך ולא שחיט וכן בדף י"א גבי בש"א אין נוטלין את העלי ופליגי אי מותר לטלטל תברי גרמי ומקשה מהא דאוסר ב"ש להוליך הסכין אלמא דחייש לאמלוכי למאן דס"ל דתברי גרמי מותר ולא משני דשאני סכין דהוא קודם שחיטה ולא ס"ל לב"ש דמקלינין בהוצאה א"ו דאין חילוק. ומה שהביא הרא"ש ראי' מב"ה דאוסר לחפור ולכסות אלמא דאסור מה שהוא קודם שחיטה וע"ז משיגו המ"א דא"א לומר טעמא דב"ה משום זה דא"כ כשיש עפר למטה הצריך לו קודם שחיטה יהי' מותר לשחוט ולחפור ולכסות אלא ע"כ דלאו משום טעם זה שהוא קודם שחיטה אוסר ב"ה רק משום דלא נדחה משום מצות כיסוי ומלאכת חפירה כן הוא כוונתו. ולא זכיתי להבין דבריו ובמה דסיים נפתח דמה שהקשה על ראיות הרא"ש דא"כ מי שיש לו עפר למטה וכו' דבשלמא במרוטות הנוצות שפיר מחלק הרא"ש דהמריטה שלאחר שחיטה שמתקן האו"נ לא יכול לעשות מעיו"ט משא"כ אותן שצריך למרוט מהצואר שיהי' ראוי לשחוט יכול לעשות מעיו"ט משא"כ החפירה כדי לכסות בין אותו עפר שצריך להכיסוי קודם שחיטה בין עפר שצריך לאחר שחיטה שניהם יכולין לעשות מעיו"ט. ועוד שאותו הכיסוי שאחר שחיטה אינו לתקן או"נ דאחר שנשחט מותר לאכול בלא כיסוי הן מה שקודם שחיטה הן מה שאחר שחיטה וא"כ הכיסוי אין מתקן האו"נ רק שאסור לשחוט שאין לו עפר ושניהן מכשירין הן ואפשר לעשותן מעיו"ט ולכך אסורין להרא"ש אליבא דב"ה וזהו עיקר הראיות של הרא"ש. דנהי דמ"ע של כיסוי לא מצי דחי לאו דיו"ט מ"מ קודם שחיטה כיון דא"א לו לשחוט ולאכול בלתי אם יהי' לו עפר הי' לו להיות מותר לחפור בכדי שיהי' לו עפר שיהי' יכול לשחוט ולאכול דחשיב או"נ כמו מרוטות הנוצות א״ו דאסור מטעם משום דלא חשיב רק כמו מכשירין וא"כ ה"ה מרוטות הנוצות דאסור וממילא ב"ש דפליג על ב"ה באמת ס"ל דאפי' אפשר לעשות מעיו"ט מותר לעשות מלאכה שא"צ לה משום שמחת יו"ט וממילא הוצרך הש"ס לומר בדף ז' ובדף י"א דטעמא דב"ש משום דלא מימלך ובכיסוי מותר ולא חייש למימלך דהא מתיר אפי' כשאין לו עפר למעלה לשחוט ולחפור והא דב"ה מתיר אם שחט היינו משום מצות כיסוי ולא משום שמחת יו"ט כלל דהא כבר שחט והתיר לאכילה והא דמיקל ב"ה בהוצאה משום דבהוצאה י"ל מתוך ובזה מותר אפי' אפשר לעשות מעיו"ט משא"כ חפירות ומרוטות נוצות שלא הותרה באו"נ רק כשא"א לעשות מעיו"ט מותר אפי' במכשירין כגון לתקן שפוד שנרצף אבל באפשר לעשות מעיו"ט אסור לעשות מלאכות כאלו:

סעיף יד

בעפר תיחוח. עיין מ"א ס"ק כ"ה ומשום שמחת יו"ט שרי כו'. יש כאן חסרון הניכר דאחר ששחט ל"ש שמחת יו"ט רק משום מצות כיסוי ח"ל הרא"ש ולב"ש שרי לכתחלה משום שמחת י"ט ע"ש ולפ"ז ל"ק דמ"ש ממרוטות הנוצות ותלושות השער לצורך שחיטה דאף שהן מלאכות שאין צריכה לגופן וליכא אלא חד איסור ואפ"ה אסור להרא"ש כיון שאפשר לעשות מעיו"ט ומשום מצות כיסוי אנו מתירין חד איסור דש"ה משום מ"ע דכיסוי עדיף משמחת יו"ט ולכך אסור לכתחלה לשחוט אפי' בחד איסור דקודם שחיטה ליכא עדיין מצות כיסוי ומשום שמחת יו"ט אין אנו מתירין אפילו חד איסור ועט"ז ס"ק י"ב שהן תמוהין שכתב דר"ת מתיר משום דיו"ט ל"ת גרידא והוא תמוה דאמרי' שם בביצה דממ"נ אסור משום דלא הוי בעידנא גם מה שסיים בשעת הדחק מותר ליקח עפר מהבא בידו קשה לשיטתו דהו"ל לסמוך אפי' לחפור ולכסות ומצאתי בפ"מ שכתב דבאמת מותר לחפור רק דאנן לא סמכינן אזה לענין חפירה דהוא מלאכה דאורייתא ולקושיא הראשונה י"ל דלדחות איסור דרבנן לא בעינן בעידנא:

סעיף טו

אם הוסק בי"ט. עין מ"א ס"ק כ"ח דאם נתערב כו' ואע"ג דקמח בקמח מקרי לח בלח כו'. תמוהין דבריו דלח בלח דבעי' ס' הוא רק בדבר השייך בו טעם וכן הקשה הפ"מ:

שם שראוי לצלות. לכאורה קשה הא המג"א כתב בסי' תק"ב ס"ק י"א דאסור לסמוך אפי' בעצים העומדין להסקה דאינן מותרין רק לצורך הסקה. ואפשר לומר כיון דהר"ן כ' טעם האיסור כיון שאינו מותר רק לדבר המוכן לכך ועצים אין מיוחדין לכך רק להסקה ואפר מיוחד ג"כ לכסות ואין בו איסור רק משום דנשתנה מעומד לעומד וכשהן ראויין עדיין לצלות לא נשתנה מעומד הראשון לא הוי נולד והוי כעומד לזה ולזה אבל בעצים העומדין להסקה אינן עומדין כלל לעשות עמהן שאר דברים. ומ"ש דגחלים עוממת אסורים לטלטל נראה דהיינו גחלים קטנים שאינן ראוין להבעיר אותן לצורך בישול וצלי אבל גדולים שראויין עדיין להבעיר אותן מותרין לטלטל כמו עצים להסקה דמותרים כדעת הרש"ל שהביאו הט"ז והמ"א בסי' תק"ב:

שם ואם שחט מותר לכסות. עיין מ"א ס"ק ל' דמוקצה מותר לטלטל לצורך כיסוי. אין להקשות מ"ש משאר שבותין כגון לעלות באילן וכיוצא בו דהא אפי' בשופר ולולב אסור בזה דאפשר לומר כיון שהתירו איסור טילטול מוקצה לצורך או"נ כמבואר בסי' תק"ט סעיף י"ד התירו ג"כ טלטול מוקצה לצורך מצוה כעין מ"ש התוס' ביבמות בד"ה כולהו משעטנז וז"ל לענין עשה דוחה ל"ת ע"ש. ועוד דטלטול מטעם הוצאה הוא וכמו דגבי הוצאה חשוב מצוה צורך היום ואמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך א"נ הותרה ג"כ לצורך מצוה מטעם מתוך. ואפשר דמה"ט מבואר בירושלמי דעדיף מלחפור בדקר דחפירה לא הותר משום או"נ. אך הא קשה לי דמ"ש מצות כיסוי ממצות שופר דבשופר אסור ליקח ממנו אבנים כדי לתקוע וא"ל דכאן עושין המצוה בגוף האפר דהא פסק בסי' תקפ"ו ס"ק כ"ו דשופר שהוא מוקצה אסור לתקוע בו. לכן נלענ"ד דדוקא בטלטול מוקצה דהוא משום גזירת הוצאה מותר לצורך מצוה מטעם מתוך אבל ליהנות ממוקצה דאסור מטעם דאסמכינהו אקרא דויכינו את אשר יביאו כמ"ש הפ"מ בפתיחה הכוללת א"נ מטעם שכתב הרמב"ן בריש ביצה שגזרו שיהי' הכל מוכן מימות החול שלא לבא לידי איסור דאורייתא אסור לצורך מצוה ואף דמצות לאו ליהנות נתנו מ"מ כשיש הנאה בגוף המצוה אסור ובתק"ש איכא הנאה בתקיעה גופה כמ"ש הב"י בשם גאון ועיין בסי' תקפ"ו דאדם אחר מותר לתקוע וע"ש גבי מודר הנאה ומוקצה אסור בהנאה לכ"ע כשנהנה מן המוקצה בידם עיין רשב"א שבת דף ק"ט:

ולפ"ז נלענ"ד דלא כמג"א סי' תרנ"ה על מה שכתב הרשב"א דערבה שנתלשה בי"ט שני אסור לטלטלה וע"ז כתב המג"א דגם בי"ט ראשון אסור. ולפענ"ד נראה דמותר דטלטול מוקצה מותר לצורך מצוה שהוא צורך היום והא דאוסר הרשב"א בי"ט ב' אפשר דהרשב"א איירי שהטלטול צריך להיות טרם העשיית המצוה ולכך אסור דעשה דרבנן אינו דוחה איסור דרבנן רק בעידנא דמיעקר כמ"ש המ"א סי' תמ"ו משא"כ במצוה דאורייתא דוחה ל"ת דרבנן אפי' בליכא בעידנא כמ"ש לעיל על הט"ז ס"ק י"ב והא דדחי מצות כיסוי לאיסור טלטול מוקצה אף דבמתוך בעינן דוקא צורך היום מ"מ י"ל דמיירי במקום דאי אפשר לכסותו בלילה והוי שפיר כצורך היום ול"ד לשריפת קדשים דאפשר לשרוף ליום מחר וא"כ לא הוי צורך היום משא"כ בכיסוי וז"ב:

תוכן העניינים

קהלת יעקב (ליסא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה