אור ברסלב
קהלת יעקב (ברוכין) שבת › דף קלה:

קהלת יעקב (ברוכין)· רבי יעקב ברוכין

שבת · דף קלה:

דף קלה.

בסוגיא דיליד בית ומקנת כסף כתבו התוס' ד"ה כגון ועוד אומר ר"י דהנך קראי קודם מ"ת נאמרו הלכך ניחא ליה לאשכחינהו בכה"ג דהוי קודם מ"ת דלא הוה טבילה. וצ"ע דלדברי רבא פ"ק דקדושין יצאו מכלל בני נח מאברהם ואילך מוהנפש אשר עשו בחרן וא"כ נשים במה נכנסו לברית ע"כ בטבילה כמו מילה באנשים. וכ"כ הרמב"ן בפי' על התורה בפ' אמור גבי ויצא בן אשה ישראלית ע"ש שהביא מפסוק ואת הנפש אשר עשו בחרן גו'. ולכאורה תליא בפלוגתא דרבא ור' יוחנן ובזוה"ק מפורש שהיתה בהן טבילה. ויש לעיין בזה בכמה דוכתי בש"ס:

שם תניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל שנא' ופדויו מבן חודש תפדה ח' ימים בבהמה אינו נפל כו' הא לא שהה ספיקא הוה מימהל היכי מהלינן אמר רב אדא בר אהבה מוהלין אותו ממ"נ אי תי הוא שפיר קמהיל. ואי מת הוא מחתך בשר בעלמא הוא ומקשה מהא דתניא ספק בן ז' ספק בן שמונה אין מחללין כו' ואמאי נמהליה ממ"נ כו' ומשני לא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דר"א דאמר מכשירין דוחין כו' ע"ש כולה סוגיא ולכאורה מאי דמקשה הש"ס מימהל היכי מהלינן היינו מסתם ולדות הנולדין כדרכם לרשב"ג דס"ל דכל ולד בחזקת ספק נפל הוא וא"כ איך מלין ולד בשבת ומעשים בכל יום וגם דוחק לאוקמא קרא דוביום ואפילו בשבת בכלו לו בידוע אלא ודאי בכל ולדות. ומקשה שפיר לרשב"ג דמשוי כל ולד כספק נפל אבל לרבנן ל"ק ליה מידי דאינהו ס"ל כל סתם ולדות בחזקת בן קיימא הוא ושפיר מהלינן בשבת ומי שהוא באמת ספק בן שמונה באמת אין מולין אותו בשבת ומה דשרי רחמנא היינו בסתם ולד ולפ"ז יש לומר דשינויא דרב אדא בר אהבה דמולין ממ"נ אם מת הוא מחתך בבשר בעלמא הוא וס"ל דכל נפל אין החובל בו חייב משום חובל היינו לרשב"ג דמוכח כן מדשרא רחמנא מילה בשבת אע"ג דלדידיה כל ולד ספק נפל הוא וע"כ דאין בחבורת נפל משום חבלה כלל ומלין ממ"נ אבל לרבנן דכל ולד ספק בן קיימא הוא לא מוכח מידי מדשרינן מילה בשבת. וכמ"של וא"כ בנפל גמור מאן יימר דאין בו משום חובל והא אכתי חי הוא ויש בו משום נטילת נשמה ואדרבה למסקנת הש"ס בהך פלוגתא דבן שמונה אי שחיטה מטהרתו כו' דמדמי לה לטריפה דשחיטתו מטהרתו ומר סבר טריפה יש לה שעת הכושר כו' משמע דלתרויהו עכ"פ חיותא אית ביה כעין טריפה ואטו השוחט טריפה בשבת פטור משום חובל. מפורש אמרו בפסחים שחט ונמצא טריפה גבי שבת מאן דפטר מקרבן משום דאניס אבל חבלה עביד. ואין זה צריך לפנים ואמרו עוד בפסחים שחט ונמצא טריפה מה תיקן להוציא מידי אבר מן החי וא"כ לכאורה מאן דס"ל שחיטה מטהרתו ודאי הוא כטריפה. ואפילו מאן דפליג היינו משום דלא היתה לו שעת הכושר ולפ"ז הא דפריך הש"ס מספק בן שמונה דאין מחללין כו' ואמאי נמהלי' ממ"נ לכאורה הוה מצי לשנויי דהיינו לרבנן דס"ל כל ולד בחזקת בן קיימא וע"כ גם לשנויא דהש"ס רבנן הוא דמשני לר"א כו' וא"כ למה אמר ספק בן ז' ספק בן ח' טפי הו"ל לאשמעינן רבותא דאפי' ספק בן ט' ספק בן ח' אין מחללין ובעינן דווקא כלו לו חדשיו דלרשב"ג ודאי אין מכשירין דוחין רק בידוע שכלו וכמ"ש רש"י ז"ל וע"כ הך ברייתא רבנן הוא דסתם ולד לא הוי ספק כלל ולהכי נקט ספק בן שבעה כו' וא"כ קשה כנ"ל מאי מקשה הא לרבנן לא מוכח כלל דהוי מחתך בבשר ומשמע לכאורה דס"ל להש"ס אף דלרבנן ליכא הוכחה לזה מ"מ לא פליגי עליה דרשב"ג בהך סברא כל כמה דלא אשכחינן פלוגתא בהדיא והא גופא הוה בעי לאוקמי אם חי הוא ואם מת הוא ומסקנא דרבא דכ"ע ס"ל מת הוא אלא שיש בו חיות דטריפה. וא"כ פליגי ממילא ארשב"ג בהך סברא וא"כ לפ"ז יש ליתן טעם הגון לדברי הרי"ף ז"ל שהשמיט להך דרב אדא בר אהבה כו' וכתב סתם ספק בן שמונה אין מחללין אף דלרשב"ג מותר אנן מספקא לן אי הלכה כרשב"ג ובאשת כהן קיי"ל דאינה חולצת כרבנן ולרבנן אין למול ספיקות בשבת ולחומרא פסק כרבנן בהא. כיון דהא דרשב"ג לאו הלכה פסוקה היא ויש סיוע לזה מלשון משנתנו ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליהן את השבח ומסתמא ההוא ספק דמתני' היינו ההוא ספק דברייתא ספק בן שמונה כו' וכדאוקי לעיל בע"א בגמרא דזהו ספק סתם. אבל שאר הספיקות דברייתא בשמם יקראו להם. וא"כ אטו נוקים מתניתין כר"א ובמכשירין ואתי סתם מתניתין כר"א זה מן התימא ועוד דר' יהודא פליג ומתיר באנדרוגינוס ומשמע דאוסר בספק א"ו משמע דלרבנן דרשב"ג אין להתיר משום מחתך בבשר ומתניתין כרבנן ומצאתי בירושלמי יבמות מחלוקת מפורשת בדין זה דבעי הספיקות מהו למול בשבת ואר"י ב"ב אם בן ט' הוא ימול ואם בן ח' הוא מחתך בבשר ואמר שם חד מ"ד מי יאמר שמותר לחתך בשר בשבת. וע"כ שאין מסתפק אם מותר לחתוך בשר שחוטה שלא לצורך דמה איסור יש בזה ואי משום חשש מוקצה נדחה ספק מ"ע דמילה אלא נראה דמספקא ליה אם יש בזה דין חובל:

ולכאורה קשה למ"ד מקלקל בחבורה פטור והא דאצטריך רחמנא למשרי מילה בשבת היינו משום מה לי מתקן כלי מה לי מתקן מילה כדאמרינן בפ' האורג. א"כ קשה נמהליה ממ"נ אי בן שבעה הוא שפיר ואי בן ח' הוא הרי פטור הוא ממילתו וא"כ לא תקן כלל ומקלקל בחבורה הוא וכן מקשה הש"ס להך מ"ד גבי שחט ונמצא טריפה כו' מה תיקן כו' וכן יש להקשות גבי נולד מהול למ"ד צריך להטיף ואין דוחה שבת דשמא ערלה כבושה הוא וממ"נ נמהליה דאם מהול הוא א"צ להטיף ממנו ואינו מתקן ולמ"ד בגר שנתגייר ג"כ צריך להטיף י"ל כמ"ש לעיל בדבור הקודם דע"כ הטפת דם ברית מצוה בפ"ע היא וא"כ גם קטן שאין לו ערלה כבושה אפ"ה מצוה להטיף. רק דמצוה זו אין דוחה שבת ולפ"ז לא קשה נמהליה ממ"נ דאף שאין בו ערלה מצוה להטיף ומתקן הוא ולא ניתנה שבת לדחות אצל מצוה זו אבל לאמוראי דאמרי טעמא משום שמא ערלה כבושה היא וע"כ היינו כמ"ד גר שנתגייר א"צ להטיף קשה כנ"ל ודוחק דסבירא להו להני אמוראי כר"ש דמקלקל בחבורה חייב ומכ"ש בספק דתנן במתני' ספק ואנדרוגינוס אין מחללין כו' ור' יהודא פליג באנדרוגינוס אבל בספק מודה וקשה כנ"ל דהא לדידיה אמרינן בהאורג דלא בעינן קרא דשבת דוחה מילה אלא משום דמתקן הוא אצל מצות מילה א"כ מותר למול ספק ממ"נ ואולי י"ל דמכל מקום אף אם אינו בן קיימא לא חשוב מקלקל בחבורה ואולי גם מתקן קצת:

והנה לפי מ"ש תוס' והרא"ש בכמה דוכתי דעתם. דהא דכל שלא שהה למ"ד יום באדם הוה ספק נפל אף בסתם ולד דקאמר רשב"ג היינו מדרבנן משום דמדאורייתא אזלינן בתר רובא ורוב וולדות בני קיימא נינהו אלא דחיישינן למיעוטא. או משום דהוה מיעוט המצוי עיין בדבריהם ביבמות (דף לו) ובר"פ כל הצורות ובשארי דוכתי טובא ומדברי שאר פוסקים לא משמע הכי. ולי נראה דמסוגיא זו בעצמה מוכח דלרשב"ג מדאוריי' ספיקא הוה דהא רשב"ג אמר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל ואפי' בבן ח' וכמ"ש להדיא ביבמות דלרשב"ג מהני ל' יום אף בבן ח' וכמ"ש התוס' דכן משמע להדיא בתוספתא דרשב"ג קאי על בן ח' דאיפליגו בי' ת"ק ורבי. ויליף ליה מקרא דופדויו מבן חודש תפדה ואם איתא דסתם ולד מדאוריי' אין בו ספק נפל כלל א"כ מאי ראי' מיני' למילף קולא בספק מדאוריי' בודאי בן ח' להוציא מחזקת נפל. א"ו דלרשב"ג אף בסתם ולד ספק דאורייתא הוי ויליף שפיר דאחר ל' יצא מחזקת נפל אף בספק גמור מדאורייתא ומה"ט דייק הגמרא הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן דאם איתא דלא הוי ספיקא בסתם ולד לא הוה יליף מיניה רשב"ג לבן ח'. ומתורץ קושית התוספות שהקשו מנ"ל דרשב"ג פליג לחומרא. ומהא גופה דמקשה הגמרא מימהל היכי מהלינן מוכח דלרשב"ג הוי ספק דאורייתא דאם הוא חששא דרבנן מנ"ל להקשות בפשיטות לדחות מצות מילה בזמנה מפני חששא זו אלא ודאי דרשב"ג אף בסתם ולד ספק דאורייתא משוי ליה כל שלא שהה ל' יום באדם וח' ימים בבהמה ועוד דלשיטת תוס' והרא"ש מן הטעם שכתבו דרוב וולדות בני קיימא נינהו א"כ אף בבהמה מותר מדאורייתא אף קודם ח' ימים ולא אסור מן התורה קודם שמונה אלא בקדשים ובמס' ר"ה (דף ז) משמע להדיא דאף בחולין אסור מחוסר זמן מדאורייתא דאמר התם דבבכור בעל מום מונין לו שנה משעה שנולד ומקשה בעל מום מי מצי אכיל ליה אלמא דמדאורייתא לא חזי דאי מחומרא דרבנן אסור קודם ח' אטו משום דהחמירו רבנן בספק יאמרו להקל בשל תורה למנות לו שנה משעה שנראה לאכילה. וכבר כתבתי מזה בספרי משכנות יעקב ח' אה"ע סי' מ' ושכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרמ"ה:

ועוד נ"ל לה"ר דמחוסר זמן אף בחולין אסור מדאורייתא דבזבחים (דף יב) אמרינן דלילה אין מחוסר זמן דתני דבי רבי ישמעאל ליל שמיני נכנס לדיר להתעשר וכדר' אפטרוקי דר' אפטרוקי רמי כתיב והיה שבעת ימים תחת אמו הא לילה חזי וכתי' מיום השמיני והלאה ירצה הא לילה לא חזי הא כיצד לילה לקדושה יום להרצאה והרמב"ם השמיט הך ברייתא דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר ותמה ע"ז הכ"מ פ"ו מהלכות בכורות למה השמיטה אבל טעמו נראה ברור בלי ספק משום דקי"ל כחזקי' דאמר במס' חגיגה (דף ט) דלילה מחוסר זמן וכמש"פ הרמב"ם פ"ג מה' מחוסרי כפרה (הל' ד) וא"כ לא דרשינן לילה לקדושה כדר' אפוטריקי ואסור להקדישו בלילה וא"כ קשה לדידן רומיא דקראי היכי מתרצי אע"כ דמחוסר זמן אף בחולין אסור מדאורייתא כרשב"ג וא"כ מתרצי שפיר לילה לחולין ויום לקדשים דלאכילת הדיוט בליל שמיני חזי כדאמרינן הכא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אקלעו לבי בריה דרב אידי ב"ר אבין ועבד להו עגלא תלתא ביומא דשבעה ואמרו ליה אי אתרחיתו ליה עד אורתא הוה אכלינן לה מניה השתא כו' וכמו שפסק הרמב"ם פ"ד מה' מאכלות אסורות אבל לקדשים לא חזי עד יום שמיני ומכאן ראיה דמדאורייתא אסור מחוסר זמן דלדידן לא מפרשי רומיא דקראי אלא בהכי:

ועיקר מה שהביא לתוס' ורא"ש לדחוק למימר דרשב"ג מדרבנן קאמר היינו מפני דק"ל איך משוינן ליה ספק גמור הא חזינן דרוב וולדות בני קיימא נינהו בזה נלענ"ד לתרץ בב' אופנים א דלענ"ד נראה דכל מאי דמספקינן בולד שמא נפל הוא אינו אלא באם לא נודע בבירור שיש ששה חדשים לאחר שהוכר העובר הא אם מעת שהוכר עוברה עד שנולד נשתהא שם ששה חדשים שלמים אין לספק עוד דלמא נפל הוא ומנא אמינא לה מסוגיא דפ' החולץ (דף לו) דפריך התם על משנתינו דספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון כו' לימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים לתשעה ילדן אמר לו רוב נשים ילדן לתשעה ומיעוט לשבעה ורוב היולדות לתשעה עוברה ניכר לשליש ימיה והאי מדלא הוכר עוברה לשליש ימיה אתרע לה רובא אלמא דהכרת העובר לג' חדשים אלא שיש מיעוט דאף לג' אינו ניכר ועוד מוכח שם להדיא (דף מב) דפריך על מתניתין דכל הנשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהיה להן שלשה חדשים להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני ומקשה התם לבסוף ותמתין משהו ותינשא וכי מלו ג' חדשים ליבדקה פי' לאחר ג' חדשים למיתת הבעל ואם נמצאת מעוברת ודאי בר קמא הוא דאי בר בתרא הוא הא בצרא ליה האי משהו שהמתינה לג' חדשים מעת נישואיה ובבציר מג' חדשים לא מנכר העובר נשמע מהכא דאם הוכר עוברה קודם ששה חדשים ללידתו אין עוד ספק שמא נפל הוא דודאי בן תשעה הוא ולא מחזקינן ליה בספק נפל אלא כשלא נודע לנו שהוכר קודם ששה חדשים א"כ לק"מ מהא דרוב וולדות בני קיימא נינהו אין הכי נמי אבל רובן נכרים לשליש ימיהם ולא משוינן להאי ספק נפל אלא כשלא נודע שהוכר עוברה קודם ששה חדשים ללידתו וזה נכון:

הדרך הב' נלע"ד לשיטת הרמב"ם שיצא עוד לידון בדבר חדש ופסק בפ"א מהלכות יבום מי שמת והניח אשתו מעוברת אם הפילה אחרי מותו תתייבם. ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם אפי' מת בשעה שנולד הרי אמו פטורה מן החליצה ומן היבום אבל מד"ס כו' וכן בפ"א מהלכות נחלות כתב אפי' היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחי אחר אמו שעה אחת ומת ה"ז נוחל ומנחיל הנחלה ליורשיו ממשפחת אביו ע"כ. הרי שפסק דאין חילוק דאפי' לא כלו לו חדשיו כיון שחי שעה אחת פוטר מן היבום מ"הת ונוחל ומנחיל כיון שחי שעה אחת והאחרונים רובם ככולם חלקו עליו ע' בדבריהם גם בספר קצות החשן נתעצם להביא ראיה לדעת הרמב"ם ושכן דעת התוספת דנפל בר ירושה הוא ולא עמד בעזרו לבסוף מפני הקושיא שהקשה לדעתו מפרק אלו נערות (דף לט) דבעי רבא יש בגר בקבר או אין בגר בקבר יש בגר בקבר ודבנה הוי או דלמא אין בגר בקבר ודאביה הוי כו' וכי תימא דאיעברה כשהיא נערה ואולידה כשהיא נערה ובשיתא ירחי מי קא ילדה כו' ואם איתא דנפל בר ירושה הוא ונוחל ומנחיל שפיר מצי למימר דבנה הוי ואיעברה ואולידה כשהיא נערה ונולד לחמשה חדשים ויותר וחי אחר אמו כמה ימים ואם יש בגר בקבר דבנה הוי להנחיל למשפחת אביה וכתב דצריך נגר דליפרקיניה. ולענ"ד דס"ל להרמב"ם דלרשב"ג דאמר כל ששהא למ"ד יום באדם אינו נפל קאי ודאי אפי' על בן ח' ודאי וכמ"ש לעיל ולא מטעם דכיון ששהא למ"ד יום בן קיימא ותלינן דהוא נגמר לשבעה ואשתהויי אשתהי כמו שאמר רבי ביבמות (דף פ) לענין אם נגמרו שערו וצפרניו דס"ל ג"כ דמחזקינן אותו כבן קיימא אף שנולד לח' דאשתהויי אשתהי אבל רשב"ג לא מטעם זה קאמר דברייתות דרבי ורשב"ג דמייתי התם ביבמות זו אחר זו מתניין בתוספתא דשבת. והנה התיק קאמר איזהו בן שמונה כל שלא כלו לו חדשיו והיינו שבעל ופירש כל שמונה חדשים ואז יש לו דין בן ח' ולא מהני ליה אף אם נגמרו שערו וצפרניו דלא ס"ל אשתהויי אשתהי רבי אומר סימנים מוכיחים עליו שערו וצפרניו שלא גמרו ואז יש לו דין בן שמונה ולא מהני לי' אף אם שהה ל' יום טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרי' האי בר שבעה הוא ואשתהויי אשתהי ואפ"ה דסבר רבי דאמרינן אשתהויי אשתהי מ"מ אם לא גמרו שערו וצפרניו לא מהני ליה אף אם שהה למ"ד יום ולא יצא מחזקת נפל שלו דכיון דלא נגמרו סימניו אין עוד סברא לומר דבן שבעה הוא אלא דאשתהויי אשתהי עוד דמכ"ש שהיו שערו וצפרניו נגמרים אי הוי בן ז' דהא כבר נשתהה חודש יותר מכדי צרכו. א"ו מדלא נגמרו סימניו ודאי יולדת לתשעה בעית אמו למהוי אלא דהקדים חודש אחד לצאת ומש"ה לא נגמרו שערו וצפרניו עדיין וכיון שודאי מבני תשעה הולד הזה אלא שהקדים חודש אחד מאי מהני אם שהה ל' יום אלא כדר' אבוה דאמר התם דאין עושין כו' ורשב"ג פליג עליו וס"ל עוד דכל ששהא למ"ד יום באדם אינו נפל אף אם לא נגמרו סימניו דודאי הקדים לצאת ולא איחר ויצירתו מתחלה היה שיולד לתשעה מ"מ כיון ששהה למ"ד יום אינו נפל עוד וחשיב בן קיימא אחרי ששהה בחיים למ"ד יום שהי' ראוי לשהות עוד ולהגמר בבטן אמו אותו הגמר והתיקון נשלם בולד אחרי צאתו לעולם ומועיל לו למ"ד יום שחי שיוצא מחזקת נפל ונעשה בן קיימא. ויליף זה רשב"ג מקרא דופדויו מבן חודש תפדה שנתנה תורה גבול וזמן לנפלים שיצאו מספק נפלים אחרי שישהו בחיים חודש שלם לא שנא נולד לתשעה לא שנא נולד לשמונה אינו נפדה עד שיהיה בן חודש ואז כבר יצא מחזקת נפל ואפי' לא נודע שכלו לו חדשיו ואפי' בן שמונה ודאי וע"כ מטעם דאחר צאתו לעולם נגמר לו חודש התשיעי שהיה ראוי להיו' בבטן אמו [למעיין שם בסוגיא דיבמות (דף פ) יובן היטב] ומדברי הרמב"ם פרק א' מהל' מילה למדתי זאת דמשמע התם להדיא למעיין בדבריו כמ"ש שכתב שם וז"ל מי שנולד בחודש השמיני אם היה שלם בשערו וצפרניו ה"ז ולד שלם ובן שבעה הוא אלא שנשתהא ומותר לטלטלו בשבת ואינו כאבן ומלין אותו בשבת אבל אם נולד ושערו לקוי ואין צפרניו שלמים כברייתן ה"ז בן שמונה ודאי שלא היה ראוי להולד אלא בן ט' ויצא קודם שנגמר ולפיכך הוא חשוב כאבן ואין מטלטלין אותו בשב' ואעפ"כ אם שהה למ"ד יום הרי הוא ולד של קיימא והרי הוא כשאר הנולדין לכל דבר שכל ששהה למ"ד יום באדם אינו נפל ע"כ הרי להדיא דבחלוקה הראשונה דנגמר שערו וצפרניו שפתיו ברור מללו הטעם שהוא בן שבעה אלא שנשתהה. אבל בחלוקה שניה דלא נגמרו סימניו אלא ששהה למ"ד יום סתם וכתב אעפ"כ כו' ה"ה ולד של קימא. משמע דקאי אדלקמיה דאע"פ שהוא בן שמונה ודאי שלא היה ראוי להוולד אלא בתשע' ויצא קודם שיגמור מ"מ הוא ולד של קימא שכל ששהה למ"ד יום באדם אינו נפל והיינו ע"כ מטעם שכתבתי ועוד דאם איתא דמשו"ה לרשב"ג אף בלא נגמרו סימניו אם שהה למ"ד יום אינו נפל דע"כ כיון שחי ל' יום אשתהויי אשתהי ופליג בזה על רבי שאמר איזהו בן שמונה כו' סימניו מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו ואז הוא ודאי בן שמונה שיצא קודם שנגמר דאם איתא שהוא בן שבעה אלא שנשתהה ודאי שהיו שערו וצפרניו שלמים ולדידיה לא יצא מחזקת נפל אף אם שהה ל' יום דמ"מ אין סברא כלל לומר שנשתהה אלא הוא ודאי בן ח' מדלא נגמרו סמניו ורשב"ג סבר דאף שלא נגמרו שערו וצפרניו אם שהה ל' יום אגלאי מלתא למפרע שהיה בן שבעה ונשתהה וכיון דקיי"ל כרשב"ג דכל ששהה כו' א"כ למה כתב הרמב"ם אבל בנולד שערו לקוי ואין צפרניו שלמים כברייתן הרי זה בן ח' ודאי שלא היה ראוי להוולד אלא בט' ויצא קודם שנגמר מי הכריחו לזה לשווייה לקרותו בן ח' ודאי כו' כיון שאם ישתהה לשלשים יום יצא מודאי זה ויתברר הפכו ולא עוד שלא הוציא אותו מודאי זה אף בשהה ל' יום אלא שכתב ואעפ"כ אם שהה כו' הרי הוא ולד של קיימא משמע להדיא שאע"פ שבאמת כן הוא שהוא ודאי בן ח' והיינו כרבי דגם רשב"ג מודה לדבריו שאם לא נגמרו סימניו ודאי אינו בן ז' שנשתהה אלא דמ"מ יצא מחזקת נפל והוא כשאר הנולדים שהועיל לו החודש ששהה באויר העולם לגמרי כאלו היה בבטן אמו ואין עליו עוד ספק נפל כיון שחי למ"ד יום הוא בן קיימא ודאי:

ולפ"ז שפיר פסק הרמב"ם בפ"א מהל' יבום דאם יצא הולד חי לאויר העולם אפי' מת בשעה שנולד הרי אמו פטורה כו' ומשמע אפי' שנולד לח' וכמו שפי' דבריו כל הפוסקים והיינו מטעם כיון שאף נולד לח' יוכל להתקיים בעולם פוטר את אמו דקרינן בו ובן אין לו עיין עליו דהא חזינן דלענין יבום אף תינוק בן יומו פוטר מה"ת וכמ"ש בספרי משכנות יעקב שם ממשנה דנדה וסוגיא דשם וכן משמע בר"פ החולץ (דף לו) שאמרו שם בגמרא וברייתא כמה פעמים אין הולד פוטר את אמו עד שיצא לאויר העולם משמע בפשיטות שכיון שיצא לאויר העולם פוטר מיד מדאורייתא וכן לענין נחלות חשיב שם במשנה דנדה תינוק בן יומו נוחל ומנחיל וכל זה מטעם שראוי להתקיים ומש"ה אין חילוק אף ודאי נולד לח' פוטר מן היבום ונוחל ומנחיל וכן לאינך דחשיב התם במשנה דנדה והכל מפני שראוי להתקיים בעולם וכמ"ש ולק"מ מסוגיא דאלו נערות דיש בגר בקבר שהקש' בקצה"ח דהא אין טעם הרמב"ם דנפל בר ירושה הוא אם חי שעה אחת דבאמת נפל גמור לאו בר ירושה הוא אלא בולד שראוי להתקיים כגון בן ח' שעליו אמר רשב"ג כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל משום דבן קיימא הוא אחר שנשתהה ל' יום באויר העולם וממילא לטעם זה לענין יבום ואינך שארי מיד כשיצא לאויר העולם חי שעה אחת חשיב בן מפני שראוי להתקיים בעולם וכבר יצא לאויר העולם אבל בחמשה או בששה חדשים לא מצינו שיהא ראוי להתקיים בעולם אם כן מקשה שפיר הגמרא התם אי דאיעברא כשהיא נערה ואולידה כשהיא נערה בשיתא ירחי מי קא ילדה ואף אם ילדה וחי רגע אחת אינו כלום ואינו נוחל ומנחיל דהא אינו ראוי להתקיים:

ועפ"ז יש לתרץ גם קושית התוספת שהקשו דהא חזינן דרוב ולדות בני קיימא נינהו דלעולם בשעה שנולד הוי ספק נפל מה"ת דיש להסתפק בו ג"כ אולי הוא בן שמונה והא דחזינן בעולם דרוב ולדות בני קיימא היינו מחמת שגם אותן שנולדים לשמונה כ"ז שלא שהו ל' יום ספיקא הוי מדאורייתא אלא כל ששהה ל' יום אינו נפל אפי' נולד לשמונה ודאי: ונראה דהרמב"ם דייק להא דכל שיצא הולד חי לאויר העולם אפי' שעה אחת ומת פטורה מן החליצה מה"ת ואפילו בן שמונה מקרא דכתיב ובן אין לו הא יש לו בן אפי' בן יום אחד הוא נקרא בן ולרשב"ג הא כל ולד הוא ספק בן שמונה ודייק לה מקרא דופדויו גו' ואפי' לקולא ס"ל לרשב"ג הכי וע"כ מדאורייתא הוא ואם כן איך פוטר בן יום אחד דלמא נפל הוא וע"כ כדעת הרמב"ם (וכן בנחלות כתב כן). ובפרט למ"ד דפלוגתייהו בפיהק ומת הא כ"ז שהוא בחיים ודאי ולד הוא וא"כ בודאי מותרת להנשא תיכף שנולד ואי נימא כשמת אח"כ איגלאי מלתא דנפל הוה ואם כן תצא מבעלה ותזקק ליבום והתורה אמרה דרכיה דרכי נועם וכדדייקינן בס"פ יש מותרות בזה דלענין יבום מתים כחיים עיי"ש. אלא ודאי דאף שימות אח"כ מחולי היא פטורה ומותרת מה"ת וא"כ ה"ה למ"ד דפליגי בנפל מן הגג כו' וקראי בודאי לא שייך לאוקמי בדידעינן שכלו חדשיו כו' ואמרו בגמרא ולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם משמע מיד שיצא לאויר העולם ועיין ר"פ כיצד בתוס' ד"ה אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיבא והקשו תיפוק ליה מדכתיב דרכיה דרכי נועם כו' ואר"י דאיצטריך להיכא דחמותה של יבמה מעוברת דהוה שפיר דרכי נועם ותמתין כו'. ותימה לי דדבריהם מפורשים בירושלמי שם בריש הפרק יחדיו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו דלא כן מה אנן אמרין כו' אלא כן אנן קיימין כשמת והניח את אשתו מעוברת כו' ע"ש:

תוכן העניינים

קהלת יעקב (ברוכין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה