אור ברסלב
קהלת יעקב (ברוכין) פסחים › דף צ.

קהלת יעקב (ברוכין)· רבי יעקב ברוכין

פסחים · דף צ.

דף פט.

אמר רב יהודה אמר רב שוחטין וזורקין על טבול יום ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ כו' ולרב מ"ש טבול יום דחזי לאורתא טמא שרץ נמי חזי לאורתא ומסקינן אלא לרב מדאורייתא נמי לא חזי דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש מי לא עסקינן דחל שביעי שלו בערב הפסח דהיינו טומאת שרץ ואמר רחמנא נדחו כו'. הנה הרמב"ם פסק בפ"ו מהלכות קרבן פסח טמא מת שחל שביעי שלו להיות בארבעה עשר אע"פ שטבל והוזה עליו והרי הוא ראוי לאכול בקדשים בערב אין שוחטין עליו אלא נדחה לפסח שני שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא מפי השמועה למדו ששביעי שלהן היה וע"ז שאלו אם ישחט עליהם והם יאכלו לערב ופירש להם שאין שוחטין עליהם והשיגו הראב"ד מהש"ס דהכא שהרי רב שאומר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מכאן למד ואיהו ס"ל שוחטין וזורקין על טבול יום וא"כ זהו טבול יום ורחמנ' דחייה אלא האי קרא בשלא טבל והזה דהיינו טמא שרץ ומעשה כי הוה בהכי הוה כו' ועיין בכ"מ שהמליץ בעד הרמב"ם להביא לו ראיה מספרי ומפשט הפסוקים והמשנה למלך דחה ראיותיו ומסיים סוף דבר סוגיית הש"ס מוכחת כדברי הראב"ד ול"נ ראיה לדברי הרמב"ם מסתם משנתנו דמחשבא בפרק זה כל דלא חזו לשחוט הפסח וחזו למיכל לאורתא דשוחטין עליהן דממשנה דילן זב שראה שתי ראיות עד סוף הפרק, מדבר בכל כי האי גונא ואם איתא כדעת הראב"ד שאף על טמא מת שוחטין בשביעי אף דלא חזי ביום לא היה משתמט התנא מלהשמיענו בטמא מת דביה איירי קרא ולמה בפרק זה כשחשב הטמאים ששוחטין עליהן השמיט טמא מת והתחיל בפרק שאח"ז מי שהיה טמא מת או בדרך רחוקה כו' ע"ש הכתוב איש כי יהיה טמא או בדרך רחוקה ולמה השמיט מלמתני עיקר הטמא דביה איירי קרא להשמיענו ששוחטין גם עליו אם יהיה ראוי לערב לאכול אלא משמע כדעת הרמב"ם ז"ל דדין זה ליתא אלא בטמא שרץ אבל לא בטמא מת:

והנה קשה טובא לשיטת הראב"ד באותם שהיו טמאים לנפש אדם וחל ז' שבהן להיות בארבעה עשר מפני מה לא הוזו וטבלו ושחטו. והראב"ד מתרץ דבורו. שכתב ומעשה כי הוי הכי הוי ששחטו וזרקו עליהן קודם טבילה והזייה סברי שיעלה ולא שאלו אלא לאחר זמן שחיטה ונדחו והקשה הכ"מ וכי בתר דעבדין מתמלכין וכתב המל"מ דזה אינו דאינהו סבור דאפילו בלא טבילה כיון דלאורתא חזו היו יכולין להקריב ובתר הכי לטבול ומש"ה שחטו עליהם וכשנודע הדבר לפני משה רבינו אמר להם שאין קדשים קרבים בטומאה אפילו דחזו לאורתא והם השיבו כו' וע"ז הוזקק לשאול פי הדבור ולפ"ז שאלת משה רבינו היה על ששחטו קודם טבילה וע"ז הושב מפי הש"י שלא עלה להם. ולפי דבריהם קשה איך יפרשו גמרא מפורשת במסכת סוכה (דף כה) דאמרינן התם העוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא מהתם נפקא דתניא ויהיו אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם מי היו כו' ר' יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו כבר היו יכולין לטהר אם מישאל ואלצפן היו יכולין היו לטהר אלא טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות ערב הפסח שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא אינם יכולים לעשות אבל למחר יכולין לעשו' ולפי שיטת הראב"ד מאי ראיה מהתם דהעוסק במצוה פטור מן המצוה מדטמאו עצמן במת אע"פ שיתבטלו מפסח הרי המה היו סבורין שבשום אופן לא יתבטלו מעשות הפסח ואף אם לא יקבלו הזייה וטבילה קודם שחיטה וכמו שעשו מעשה וגם משה רבינו לא הזהירם מן הטומאה למת בשמיני בחודש שגם הוא ידע שיוכלו לעשות הפסח אף אם יטמאו בשמיני ע"י שיזו ויטבלו קודם שחיטה רק הם טעו ועשו קודם טבילה ועבר הזמן ולא יכלו לתקן אלא ע"כ כשיטת הרמב"ם שגם הם לא טעו רק בלאחר הזאה וטבילה וגם ע"ז השיב להם משה רבינו אין קדשים קרבים בטומא' ואף לאחר טענתם נסתפק ושאל כדאיתא בספרי בהעלותך ומזה נפקא לן מדלא הוזהרו בטומאה בשמיני דהעוסק במצוה פטור מן המצוה:

אבל הלחם משנה הקשה לשאול על הרמב"ם מדאמרינן בפרק אלו דברים (דף סט) השיב ר"ע הזאת טמא מת תוכיח שחל שביעי שלו להיות בשבת ובערב הפסח והוא משום שבות ולפי דברי הרמב"ם קשה דהזאת טמא מת שהוא בשביעי בע"פ מה תועיל שיזו עליו ולמה תדחה שבת. ויישב הל"מ בדוחק דהך ע"פ לאו דוקא אבל מה יענה על מה שקשה לי מגמרא מפורשת מיבמות פרק הערל דא"ר יוחנן משום רבי בנאה ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשהן ערלים שנאמר והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון בעשרה לא מהלי משום חולשא דאורחא הזיה אימת עביד לאו כשהן ערלים אלמא להדיא דאי מהלי בעשירי לא היה מוכח מידי דערל מקבל הזאה דהוה אמינא שהוזו בעשירי לאחר מילה הזיה ראשונה א"כ חל הזיה שניה בשביעי בארבעה עשר והוי מותר לשחוט עליהם לאחר הזיה וקושיא זו מצוה לתרצה דלכאורה דברי הרמב"ם נגד גמרא מפורשת המה. ובירושלמי ס"פ האשה מפורש יותר דאיתא התם ר' יוחנן בשם ר' בניא ישראל ערל מזין עליו שכן מצינו שקבלו אבותינו הזיה במדבר ערלים אמר רב חסדא אתיא כמ"ד באחד עשר מלו ברם כמ"ד בעשירי מלו לא קבלו הזיה ערלים והנה מפורש דלא כהרמב"ם: אבל האמת יורה דרכו שלא נעלם מעיני הרמב"ם ז"ל גמרא בבלי וירושלמי וע"פ סוגיות הירושלמי בפרק אלו דברים יבואו דברי הרמב"ם על מכונם. דהכי איתא התם (ה"ג) תמן תנינן איזהו דרך רחוקה מן המודיעין ולחוץ וכמדתה לכל רוח דברי ר"ע ר"א אומר מאסקופת העזרה ולחוץ א"ר יוחנן לא אמר ר"א אלא לפוטרו מן הכרת א"ר אליעזר מתניתין אמרה כן השיב ר"ע הזאה תוכיח שהיא מצוה ומצוה להזות תיפתר שחל ז' שלו להיות בי"ד שחל להיות בשבת שאילו חול היה היה מזה עליו ואח"כ בא ושוחט לו את פסחו והוא נכנס ואוכלו בערב מכיון שהיה שבת ואינו מזה עליו נמצא מתעכב מן המצות [פי' שמביא ראיה דע"כ מצוה איכא דהא כאן אם היו מזין עליו לא היה יכול לכנוס בעזרה עד הערב. ואי אמרת אף מצוה ליכא כיון שהוא מאיסקופת העזרה ולחוץ מה השיב ר"ע לר"א והלא הזיה מצוה ואמרו בברייתא כך מקובלני ממך הזיה שבות הוא ואינו דוחה את השבת הלא לר"א אף אם יזו לא יהיה מצוה אלא ע"כ לר"א מצוה איכא]. א"ר הושעיא תפתר שחל יום השביעי שלו להיות בי"ג שחל להיות בשבת שאילו חול היה היה מזה עליו ולמחר הוא בא ושוחט לו את פסחו והוא נכנס ואוכל לערב מכיון שהוא שבת ואינו מזה עליו נמצא מתעכב מן המצות [פי' ר' הושעיא סבר דלר"א דמחשב מאסקופת העזרה ולחוץ דרך רחוקה גם מצוה ליכא כמו לר"ע והא דהשיב לו ר"ע הזיה תוכיח שהיא מצוה מיירי שחל שביעי שלו בי"ג. דבאופן זה ודאי אם היו מזין עליו בשבת היה מצוה בי"ד לעשות הפסח ומסיים שם אשכח תנא כהדין קדמייתא [פי' מצינו ברייתא שהשיב ר"ע משביעי שחל להיות בארבעה עשר בשבת ויוכל להיות שהיא הברייתא אשר הובאה בש"ס דילן (דף סט) שחל שביעי שלו להיות בשבת בע"פ וכמ"ש לעיל ומינה מוכח כר' יוחנן דלר' אליעזר מצוה מיהא איכא] אר"י בן פזי תפתר כמ"ד מאסקופת ירושלים ולחוץ משיבין דבר שמחוץ ירושלים על דבר שבירושלים פי דאיתא בתוספתא והובאה בגמרא דילן (דף צד) ר"א אומר נאמר' רחוק מקום בפסח ונאמר רחוק מקום במעשר מה להלן חוץ לאכילתו אף כאן חוץ לאכילתו ר"י בר יהודה אומר משום ר"א חוץ לעשייתן וזה שתירץ ר"י בן פזי לעולם למ"ד דלר"א מאסקופת העזרה ולחוץ היינו חוץ לעשייתו אף מצוה ליכא והא ברייתא דתני בהדין קדמייתא שהשיב ר"ע משביעי שחל בי"ד תפתר כמ"ד חוץ לאכילתו אבל בירושלים חייב לעשות פסח) ע"ש בירושלמי היטב. והנה הרמב"ם לשיטתו שפסק פי"א מה' פרה מי שהוזה עליו בשלישי ולא הוזה עליו בשביעי ושהה כמה ימים טובל בכל עת שירצה אחר השביעי כו' ע"ש בכסף משנה ראיות הרמב"ם מפסיקתא וספרי ולפ"ז מוכח ע"כ מסקנת הירושלמי דלאחר הזיה בע"פ אין שוחטין עליו את הפסח דאם איתא דשוחטין מה השיב ר"ע משביעי שחל י"ג בשבת שאילו חול היה כו' מכיון שהוא שבת ואינו מזה עליו נמצא מתעכב מן המצות מפני מה מתעכב יזו עליו למחר בי"ד וישחטו עליו הפסח כיון דהפסח כשר אטו משום דלא יהיה מצוה ידחה שבת הא עכ"פ לא יתבטל ממצות הפסח. אלא ע"כ לפי מסקנת ר' הושעיא אין שוחטין על טמא מת אף לאחר הזיה. והנה משנתינו סתמא לר"א מאיסקופת העזרה ולחוץ וכן מסקינן בגמרא (דף צד ב) כמאן אזלא הא דאמר ר' יצחק בר רב יוסף בטמאים הלך אחר רוב העומדים בעזרה כמאן כר"י בר יהודה שאמר משום ר"א היינו חוץ לעשייתן ומוכח ג"כ דלר"א אף מצוה ליכא מדשנינו סתמא פלוגתת ר"א ור"ע ולא מפרש בגמרא כדמפרש בירושלמי לא אמר ר"א אלא לפוטרו מן הכרת. גם בפירוש אמרו שם ואע"ג דמצי עייל לא אמרינן ליה קום עייל וא"כ נשאר קושיית הירושלמי מה השיב ר"ע לר"א במשנה מהזאה שהיא מצוה ואמר לר"א לא כך מקובלני ממך מה מצוה איכא בי"ד הא אף אם יקבל הזאה יהא פטור שיהיה חוץ לעזרה ולמה ידחה שבת אלא ע"כ תשובתו משביעי שחל בי"ג כר' הושעיא בירושלמי ואכתי למה ידחה שבת הלא גם למחר יוכלו להזות עליו וכמ"ש בשם הרמב"ם בהלכות פרה אלא ע"כ שאין שוחטין עליו ביום הזאתו והנה ר' יוחנן בשם ר' בנאה שאמר בעשרה לא מהילי משום חולשא דאורחא הא אם הוזו בעשירי היו יכולין לעשות הפסח לשיטתו שאמר בירושלמי לא אמר ר"א אלא לפוטרו מן ההכרת אבל מצוה איכא ומסתייע מתשובתו של ר"ע דמפרש לה בז' שחל בי"ד ואליביה ע"כ שוחטין על טמא מת לאחר הזאתו אבל לר' הושעיא ור"י בן פזי וכדמוכח מש"ס דילן ע"כ תשובתו מי"ג ומוכח להיפך וכדברי הרמב"ם והברייתא שהביא הל"מ מפ' אלו דברים שאמרו שם שחל שביעי שלו להיות בשבת ובעה"פ אתיא כפשטא בע"פ ממש וכדמוקמינן בירושלמי כמ"ד מאיסקופת ירושלים ולחוץ ואתי שפיר הכל ודו"ק:

תוכן העניינים

קהלת יעקב (ברוכין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה