קהלת יעקב (ברוכין)· רבי יעקב ברוכין
פסחים · דף מב:
וחומץ האדומי דשדי ביה שערי אמר רנב"י בתחלה כו' ועכשיו אין יינם של אדומים מחמיץ עד שנותנין לתוכו שעורים וקורין אותו חומץ האדומי כו'. עיין ספרי משכנות יעקב כתבתי בדין דמחמץ לא בטיל אם הוא דאורייתא או דרבנן ומכאן משמע דהוא דרבנן דהא חומץ האדומי שנותנים בו השעורים שיחמיץ ולטעמיה עביד ואפ"ה כתבו הפוסקי' דלרבנן דר"א הוא מדרבנן וא"צ לבער ג"כ והוא ממש כמו תפוח שנתנו לתוך עיסה וחמצה דאינה בטלה משום דשאור ותבלין לא בטלי אלא משמע שהוא דרבנן וכן יש להוכיח לכאורה ממתניתין דחלה דאיתא התם בפ"ג (משנה זיין) העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה והביאו בשם הירושלמי מתניתין דלא כרשב"ג דאמר עד שיהא כזית בכדי אכילת פרס והרמב"ם פסק כסתם משנה דבטעם לחוד חייב בחלה ופרשו המפרשי' הטעם משום גרירה שהאורז נגרר אחר החטים וכאילו כולו חטים וכן בא לידי חמוץ ולכן יוצא בו ידי מצה ג"כ ודוקא אורז אבל לא שאר מיני' והוא מירושלמי ועיין בביאורי הגר"א (סי' תנד) ביאר כל השיטות בזה ובמשנה יו"ד אמרו הנוטל שאור מעיסת חטים ונותן לתוך עיסת אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה וקשה הך סיפא למה לי השתא בתערובות עיסה אחת אם יש בה טעם חייבת כ"ש שאור שהוא מחמץ ג"כ ולא בטיל בכל דוכתי ול"ל לאשמועינן תו בשאור וצריך לתרץ משום סיפא דואם לאו פטורה לאשמועינן דאפילו שאור בעינן בנותן טעם ולא סגי באם יש בו טעם כדי לחמץ לבד עד שיהא בו טעם ממש כשאר תערובת. וא"כ ע"כ דהא דמלתא דעביד לטעמי' לא בטיל היינו מדרבנן שאמרו להחמיר באסורין אבל לא לענין חלה שימשוך אחריו האורז ויחייב כולו משום גרירה אלא א"כ יש בו נותן טעם גמור. ולפמ"ש שם בספרי מסוגי' דחולין דמדאורייתא לא בטיל ע"כ צ"ל כדברי התוי"ט פ"ב דערלה (משנה ז) שכתב בדעת הרמב"ם שמחמץ אינו אוסר רק במינו. אבל בשאינו מינו בנותן טעם ומכאן ראי' לזה. דאל"כ למה בעינן טעם דגן בתערובת שאור. ואולי גם לפי"ז אין ראי' לדברי התוי"ט דיש לחלק בין גוף האסור שאינו בטל אבל לענין גרירה לגרור האורז להיותו כמותן אולי הכי קים לן דאינו גורר ואינו מחמץ אלא בשיעור דנותן טעם. שם ועמילן של טבחים פת תבואה שלא הביאה שליש שמניחה כו' מכאן קשה על מ"ש במסכת חלה פ"ק (משנה ג) ואלו חייבין בחלה כו' תבואה שלא הביאה שליש פירש הרע"ב שאף היא באה לידי חימוץ וכל דבר שבא לידי חימוץ לחם איקרי וחייב בחלה והוא מן הירושלמי. וצ"ע דהכא חשיב לה בהדי חמץ נוקשה בעיני' והיכי קרינן לי' בא לידי חימוץ בשלמא למ"ד נוקשה בלאו איכא למימר הכי וכמו דאמרינן גבי לחמי תודה בחולין (דף כג) לענין בעי' דהאומר הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור ואמרו התם אי דר"מ לר' מאיר מדלקי עלה חמץ הוא אבל למ"ד לא קאי בלאו ולא הוי חמץ כלל מה"ת צ"ע ואי נימא דמשנה זו סברה כמ"ד לוקה על השיאור אכתי קשה לר"א דאמר פטורה מן החלה ופי' הרע"ב דכתיב כתרומת גורן גו' מה תרומה כו' והוא ג"כ מהירושלמי ול"ל טעמי' משום היקישא תיפוק לי' משום דר"א לא סבר נוקשה בלאו לפי מאי דאמרינן לקמן ואילו נוקשה בעיני' לא קאמר וא"כ אינו בא לידי חימוץ. וממילא פטור מחלה ויש ליישב קצת ע"פ מ"ש בחבורי משכנות יעקב (סי' קיח) בישוב שיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דכולהו לר"א בלאו. וברייתא דלא חשבה נוקשה בעיני' אתי' לרבנן למסקנא ובכזית בכדי אכילת פרס ודו"ק ע"ש: