קהלת יעקב (ברוכין)· רבי יעקב ברוכין
ברכות · דף מז.
אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונים כו'. דאכתי לא כליא ברכה ופרש"י דאף עניית אמן מן הברכה היא ואמר בכיצד מברכין צריך שתכלה ברכה קודם בציעה משמע מכאן דחובה הוא גם על המברך לשמוע עניית אמן מכל ברכה שעונין הצבור אמן שהברכה מסתיימת ומתקיימת בעניית אמן וכמו שאמרו (דף מג ע"ב) גדול העונה אמן יותר מן המברך תדע שהרי גוליירין יורדים ומתגרין במלחמה וגבורים יורדין ומנצחין. הרי שעיקר קיום הברכה בעניית אמן ובירושלמי איתא בהדיא שצריך העונה אמן לכוין להוציא המברך בעניית אמן הובא בד"מ בא"ח (סימן קסז] וכן הוא מבואר בש"ס גבי נשיאת כפים סוטה (דף לט) שאין הכהנים מתחילין בברכה שנייה עד שיכלה אמן מפי הצבור ולא יפה עושים החזנים הממהרים לומר ברכות התפלה זה אחר זה ואין ממתינים אחר כל ברכה עד שיכלה אמן מפי הצבור ואינם מכוונים לשמוע האמן לצאת ידי חובתן בזה וגם הצבור אין שומעין התחלת הברכה וצריך ליזהר בזה. שם אכל דמאי כו' הא לא חזי ליה פירש"י והוי ליה ברכת זימון הבאה בעבירה וכתיב ובוצע ברך נאץ ה' ואמר מר הרי שגזל סאה חטים טחנה אפאה וברך עליה אין זה מברך אלא מנאץ משמע דעת רש"י כדעת הרמב"ם ז"ל שכתב פ"א מהל' ברכות וז"ל כל האוכל דבר אסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו בין בתחלה בין בסוף כיצד הרי שאכל טבל כו' והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב טעה כו' שלא אמרו שאין מברכין אלא שאין מזמנין שאין להם קביעות כו' ועיין ברא"ש שהקשה על הרמב"ם ג"כ מברייתא דגזל חטים כו' ומדברי רש"י אלו משמע דס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דאף מברכת המזון פטור האוכל דבר איסור דכיון שמטעם מצוה הבאה בעבירה נגעו בה. מה לי ברכת הזימון או ברכת המזון דלדברי הראב"ד דבברהמ"ז חייב רק מזימון פטור שאין אכילתו חשיב קביעות. א"כ אין הטעם כלל משום מצוה הבאה בעבירה רק מחסרון קביעות. אלא ודאי דעת רש"י ז"ל דפטור לגמרי אף מברה"מז. וכן משמע מדמייתי ברייתא דב"ק (דף צד) אין זה מברך אלא מנאץ הרי שרש"י מפרש שאינו מברך כלל כיון שברכתו הוא ניאוץ וכמו קרבן גזול שאינו מרצה כלל ואי כדברי הרא"ש ז"ל הרי אדרבה מוכיח משם שהוא מחוייב לברך אלא שברכתו ניאוץ ובאמת דברי הרא"ש תמוהים ועיין בדבריו ריש הגוזל עצים סותר עצמו למ"ש כאן וכן משמע מדבריו פרק לולב הגזול ולענ"ד הכי משמע ממאי דמקשה כאן בפשיטות דמאי הא לא חזי ליה ובסמוך לענין טבל מקשה להיפך פשיטא ומהיכן פשיטא ליה אי נימא שכל האוכל איסור חייב לברך. הואיל ונהנה רק מזימון פטרינן ליה מחסרון קביעות. הא זו סברא בעלמא. ומהיכא פשיטא ליה. עד דתקשי על תנא דמתניתין למה ליה לאשמועינן ולמה לא נימא דהיא גופא קמ"ל מתניתין דאוכל דבר איסור לא חשיב קבע אלא ודאי מקשה על עיקר הברכה דפשיטא דפטור משום מצוה הבאה בעבירה שהוא כלל גדול פשוט ומבואר בכמה מקומות ומברייתא דראב"י כיצד מברך כו':
אלא שקשה על הרמב"ם מההיא דירושלמי פרק האורג תני מצה גזולה אסור לברך עליה. א"ר הושעיא על שם ובוצע ברך ניאץ ה' א"ר יונה הדא אמר בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו. אלמא דבסוף מחוייב לברך. ובכ"מ תירץ משום דההוא טעמא אבל לבסוף דמים חייב הוא לו לא שייך אלא בגזל ולא בשאר איסורים וקשה דהא גבי הקדש נמי כיון דאכיל ליה בת מעילה היא ונפקי לחולין ודמים הוא חייב להקדש דמהאי טעמא המקדש בהקדש מקודשת למ"ד במזיד מתחלל. ומ"ט כתב הרמב"ם שאין מברכין על הקדש שלא נפדה ובב"י סי' קצ"ו כתב משום דמסיים בירושלמי ר"י אומר אין עבירה מצוה. א"ר אילא אלה המצות אם עשיתן כמצותן הרי הן מצות ואם לאו אינם מצוה משמע דלר' יוסי ור' אילא בסוף נמי אינו מברך על מצה גזולה וזה אינו לפי הנמצא בגמרא דילן שר' יונה בעצמו אמר מתחלה הדא אמרה כו' אמר אח"כ בהדי הני אמוראי אין עבירה מצוה וע"כ לא לחלוק באו אלא שהירושלמי נדחה מפני גמרא דילן דמשמע שאינו מברך כלל ברכת המזון וכמ"ש:
ותו דהא מסקינן בב"ק דגם מתחלה קנייה בשינוי ואפ"ה ברכה שאני וכ"כ הרא"ש שם וכ"כ התוס' והר"ן פרק לולב הגזול דאף על גב דלענין שאר מצות אם כבר קנה החפץ והמצוה אינה מסייעת כלל בקנייה לא הוה מצוה הבאה בעבירה אבל לענין ברכה שמזכיר שם שמים עליו שאני וכן פסק להדיא השו"ע (בסימן תרמ"ט) בלי חולק אלמא דלענין ברכה אין חילוק בין בתחלה בין בסוף והירושלמי לשיטתיה אזיל שמיקל במצוה הבאה בעבירה וסובר דבכל מצוה דרבנן לא נפסל משום מצוה הבאה בעבירה דבגמרא דילן פרק לולב הגזול מייתי פלוגתת ר"י ושמואל בזה והלכה כר' יוחנן דגם בשאר הימים נפסל משום מצוה הבאה בעבירה ובירושלמי איתא פרק לולב הגזול (הלכה ו) ר' יצחק בר נחמן בשם שמואל כל הפסולים אינם פוסלים אלא ביו"ט הראשון בלבד ולענין שופר משמע שהירושלמי מכשיר לגמרי מצוה הבאה בעבירה ועיין בספרי משכנות יעקב (סוף חלק או"ח) שהוכחתי בראיות ברורות דלגמרא דידן מיפסל וכן לענין ברכה שסובר הירושלמי שלאחר שקנה מותר לברך עליו. גמרא דידן חולק בזה וכמ"ש דמשמע דבכל הני דתני במתניתין אין מברכין משום מצוה הבאה בעבירה ואף בהקדש שלא נפדה שקנה אותה מ"מ כיון דבאיסורא אתי לידיה הוי ליה מצוה הבאה בעבירה ואין מברכין עליה והכי נמי גבי גזל דעלמא ודו"ק: