קהלת יעקב - ב· רבי ישראל יעקב אלגאזי
קונטרס מדות חכמים · אות ד
סה
דעתו של אדם קרובה אצל בנו בב"ב פ' מי שמת דקמ"ב ע"ב א"ר יצחק המזכה לעובר לא קנה ואם תאמר משנתינו האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה בעובר שלו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ולכאור' איכא למידק בהו מההיא דפ' יש נוחלין דקל"א א"ל רב פפא לאביי בין למ"ד יסבון ובין למ"ד ירתון הא אין אדם מקנה דשלב"ל ואפי' לר"מ כו' ה"מ בדבר שישנן בעולם אבל לדבר שלב"ל לא אלא תנאי ב"ד שאני הכא נמי תנאי ב"ד שאני כו' ואי מזכה לעובר שלו שלב"ל מטעם שדעתו של אדם קרובה אצל בנו מאי איריא משום תנאי ב"ד ת"ל דדעתו של אדם קרובה אצל בניו ובנותיו. אבל הדבר ברור דלא אמרו אלא באשתו מעוברת אבל כשאינה מעוברת לא אמרי' בכה"ג דעתו של אדם קרובה אצל בניו שיהיו לו מאשתו וכ"כ כל הפוסקים כמפורש בטח"מ סי' ר"י וזה פשוט. ודע שכתב המבי"ט ז"ל ח"ה סי' של"ט שכל מה שתקנו חכמים לבן שיקנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו כגון משיא אשה לבנו גדול בבית דקנאו בלתי חזקה וכן המזכה לעובר שלו וערב דכתובה דלא משתעבד משום דמצוה קעביד ואב לגביה בריה משתעבד משום דדעת האב קרוב' אצל בנו היינו דוקא האב ולא האם דבאם לא אמרינן דעתה קרובה לאקנויי כו' ורבינו הר"ב כנה"ג סי' ח"ן כתב בשם תשו' מהרש"ך ח"ג סי' פ' שכ' בדין המשיא את בנו גדול כשיטת המבי"ט דדוקא האב המשיא את בנו אבל לא האם המשיאה את בנה ע"ש ואיהו דידי' כתב בח"מ סימן ר"י על דברי המבי"ט וז"ל ואני אומר כיון דהטעם הוא מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ה"ה האם שאם זכתה לעובר שלה קנה ורמז שם תשו' הרב פ"מ ח"א סי' צ' שכתב גם הוא שהיא סברא מחודשת וכיון שהפוסקים סתמו דבריהם בודאי לא ס"ל הכי ע"ש. ואני תמהתי על הר"ב כנה"ג ז"ל איך לא זכר ש"ר תשו' הרב המבי"ט עצמו שהביא לנו הוא עצמו בסי' ר"ט בהגהת הטור אות כ"ט שכתב המבי"ט בח"ב סי' קל"ז שכשם שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומקנה לדבר שלב"ל כן מקנה דשלב"ל לבנו ולבתו ע"כ והמעיין בתשובה במקומ' יראה דנדון הרב שם הי' באם שהקנת' לבתה דשלב"ל וכתב דקנתה הבת מטעם דדעתו של אדם קרובה כו' נראה דהרב עצמו בתשו' ח"ב תבר לגזיזיה ועלה בהסכמ' כהסכמת הפוסקים שכתבו דין זה סתם. ואעיקרא דדינא איכא למידק עליה דרבינו בכנה"ג ז"ל שכתב ואני אומר כיון דהטעם הוא מפני שדעתו של אדם קרוב' אצל בנו ה"ה האם ולא הבינותיו שהרי כתב הטור בא"ה סי' נ"א דהא דרב גידל דאמר כמה אתה נותן לבנך כך וכך עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנין באמיר' כתב דהיינו דוקא באב הפוסק על בנו או בתו אבל אשה שפסקה בשביל בתה אינו נקנה באמיר' והוא מהירושלמי וכ' מרן ז"ל שם הטעם משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ע"ש הרי דעם היות הטעם משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו עכ"ז אמרו דוקא אב ולא אם וכנראה דמהירושלמי הזה דן הרב המבי"ט ז"ל את דינו ג"כ לשאר דיני קנייה שתקנו חכמים לבן שיקנה מטעם דקרוב אצל בנו במשיא בנו ובמזכה לעובר ובערב לכתובת כלתו אלא שבתשו' ח"ב תבר לגזיזיה והסכימ' דעתו לדעת הראשונים ז"ל שלא חילקו באלה כי דברים אלו אין לנו בו אלא חדושו ובמקום שנאמר דוקא ולא לדמות מלתא למלתא שאם באנו לדמות דברים כאלה יצאו לנו משפטים אשר לא כן אלא בכיוצא בזה אמרו הבו, דלא לוסיף עלה. ומתשו' המבי"ט בחלק הב' למדנו דכי היכי דאמרינן דעתו של אדם קרובה אצל בנו בנו לאו דוקא וה"ה דקרובה אצל בתו אבל בתשו' הרמ"ע מפאנו סי' ח"ן כתב בפשיטות אין דעתו של אדם קרובה אצל אחים ואפי' אצל אביו ואפי' אצל בנותיו. ולכאור' נראה דחיליה מדקדוק לשון המשנה אם תלד אשתי זכר דאוקימנא בעובר שלו משום דדעתו של אדם קרוב' אצל בנו ומשמע לי' דקרובה אצל הזכר ולא אצל הנקב' אבל בההיא דכתב הטור באה"ע סי' נ"א כתוב לאמר האב שפסק לבנו ולבתו כו' הן הן הדברים הנקנין באמיר' והתם הוי טעמא כדכתב מרן ז"ל משום דדעתו של אדם קרוב' אצל בנו. ועיין בתשו' שי למורא סי' מ"ג בפרטים אלו. כ' ה"ה ז"ל פ"ו מה' זכייה הל' י"ד דדעתו ש"א קרובה אפי' באשת בנן יותר מבתו הנשוא' ונ"ט מפני שעל בנו לפרנס' ובתשו' הריב"ש ז"ל סוף סי' תצ"ה כתב באשה שמינוה אפטרופא על בנה על שלא נמצא שם אדם חשוב ונאמן כו' כתב שם ז"ל וכן אם ראו ב"ד להחמיר עוד עליה שתתחייב לתת חשבון בפרט תמיד ביד הקרובים וכן להשביע' וכן שאר חזוקים וקיומים שירא' בעיני הב"ד שיהיו לתועלת היתום הנה מה טוב דבהא ליכא למיחש דלמא ממנע ולא עביד כיון שהיא אמו ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ע"כ ובתשו' הרד"ך ז"ל בית י"ז סוף חדר א' כתב על ההיא דקי"ל כאבא שאול דאפטרופוס שמינוהו ב"ד ישבע דבההיא הנאה דאית לי' דנפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא דסמיך עליה ב"ד לא אתי אימנועי משום שבוע' כתב דבאשה שמינוה אפטרופא על בניה לא שייך הא דאע"ג דנאמנת היא על בניה אינה נאמנת לכ"ע דכל אדם דעתו קרובה אצל בניו כדאמרינן בפרק מי שמת כו' וא"כ מחמת שמינוה על בניה לא נפיק עלה קלא דאתתא מהימנא היא לעלמא ע"ש. ודע דמסברא זו דדעתו של אדם קרוב' אצל בנו מסקי' בפ' יש נוחלין דקל"ו ע"ב גבי כותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה ומכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב דאיפליגו התם ר"י ור"ל דלר"י לא קנה לוקח משום דקנין פירות דאית ליה לאב בחייו כקנין הגוף דמי ולר"ל קנה לוקח דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ופרכינן הא איפליגו בה חדא זימנא ומצרכינן ר"י אמר לך אע"ג דבעלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי הכא איצטריך סד"א אבא לגבי ברא אחולי אחיל גופת לגמרי וקנין פירות דחית לי' לא ליהוי קנין הגוף קמ"ל ור"ל אמר אע"ג דבעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי הכא אצטריך סד"א כל לגבי נפשי' אפי' במקום בריה נפשי' עדיפא ליה קמ"ל דאבא לגבי בריה אחולי אחיל אפי' לגבי נפשי' ומן הסברא הזאת כתבו התוס' בשלהי פ' השולח ד"ה אי לאו דא"ר יוחנן דאע"ג דבכל דוכתא לא קי"ל כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי בכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה קיי"ל הכי משום סברא דאבא לגבי בריה אחולי אחיל וראיתי בתשו' הראנ"ח ח"ב סי' ע' דאע"ג דפשיטא ודאי שלא נאמר זה אלא באבא לגביה בריה דראוי ליורשו וקרובה דעתו אצל בנו מ"מ זכר לדבר יש למילף בעלמא בכל מי שדעת האדם קרובה אצלו יותר דיש לתלות יותר דמחיל גבי' ע"כ. ועיין בתשו' הרמ"ע מפאנו שכתבנו לעיל דס"ל דדוקא אצל בנו אמרו ולא אצל אחין ואפי' אצל אביו ואפי' אצל בנותיו איברא שדברי התוס' ז"ל בפ' השולח שכתבו דקי"ל כריש לקיש בכותב נכסיו לבנו משום הך סברא דאבא לגבי בריה אחולי אחיל אפי' לגבי נפשיה וק' אצלי מההיא דכתובות פרק האשה שנפלו דף ע"ט ע"א בההיא דבעייא דתברחינהו לנכסי מגברא כתבתינהו לברתא אינסיבא ואיגרשא אתאי לקמי' דר"נ קרעיה לשטרא כו' מדאמר שמואל מורה הורא' אני אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו א"ל רבא לר"נ טעמא מאי דלא שביק איניש נפשי' ויהיב לאחריני ה"מ לאחריני אבל לברתא יהיבא א"ל אפ"ה במקום ברתא נפשא עדיפא לה וקי"ל בהא כשמואל וכר"ן כמו שכתב הטור באהע"ז סימן צ' דאפי' במקום ברתא נפשה עדיפא לה ולא אמרי' דקרובה דעתה אצל ברתא ויהבה לה מתנה חלוטה. וא"כ יקשה מה שכתבו התוס' דקי"ל כר"ל בכותב נכסיו לבנו משום דאבא לגבי בריה אחולי אחיל אפי' לגבי נפשי' אם לא שנחלק דהיינו דוקא האב ולא האם דבאם לא אמרינן קרובה דעתה לאקנויי ובסברת המבי"ט ז"ל ומכאן יש להביא ראי' לדבריו. ואולם אכתי אצלי קיוהא חזינא בתשו' המבי"ט ז"ל במה שרצה לדמות קנין דבר שלא בא לעולם למזכה לעובר. והתוס' ז"ל פ"ק דכתובות דף ז' ד"ה המזכה לעובר כו' כתבו ז"ל א"נ שמואל אית ליה דיותר אדם מקנה לדבר שלב"ל ממה שמקנה דבר שלא ב"ל וההיא דגיטין אתיא כרב הונא וכן מצינו ברב נחמן דבהדיא סברתו הפוכה מדרב הונא דרב הונא אית ליה בפירות דקל משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו וגבי עובר משנולד לא קנה ור"נ אית לי' כשתלד קנה ובפירות דקל קאמר אף משבאו לעולם לא קנה וצ"ל דסבר דיותר אדם מקנה לדבר שלב"ל ממה שמקנה דשלב"ל ורב הונא סבר איפכא כו' ע"כ ונראה הטעם פשוט משום דדבר שלב"ל מה שאינו נקנ' אינו משום דלא גמר ומקנה אלא משום דלא שייך ביה קניה כלל משא"כ במקנה לדבר שלב"ל דהוי טעמא משום דלא גמר ומקנה והו"ל כאסמכתא דלא קניא ומש"ה אמרי' דבמקנ' לעובר שלו כיון דטעמא הוא משום אסמכתא דלא גמר ומקני בבנו דדעתו קרובה אצלו מסתמא גמר ומקני אבל במקנה דשלב"ל מה יושיענו דעתו הקרוב' אליו כיון דלא שייך ביה קנין וע"ש בהרא"ש שפסק כר"ן וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם וע' בזה בתשו' מהר"י באסן סי' ח"י:
סו
דריסת הרגל לא קפדי ביה אינשי. ריש פרק אין בין המודר לרבנן מודר הנאה מותר לעבור דרך חצירו דכל היכא דלא אסר עליו אלא הנאתו כה"ג לא מקרי הנאה דכיון דמידי דלא קפדי ביה אינשי הוא אין זה קרוי נהנה מחבירו. ולר"א דאפי' ויתור אסור במודר הנאה דריסת הרגל אסור אע"ג דלא קפדי ביה אינשי וכתב הר"ן ז"ל שם וז"ל וא"ת מהכא משמע דדריסת הרגל לא קפדי אינשי ומש"ה שרי רבנן ואלו בפ' ח"ה דף נ"ז אמרינן גבי אלו דברים שאין להם חזקה ואמרי' התם הכא בחצר של שותפין עסקינן דאעמדה כדי לא קפדי. אלמא דוקא שותפין הוא דלא קפדי הא אינשי דעלמא קפדי וכיון שכן ליתסר אפי' לרבנן ותי' הרמב"ן דהעמד' דאמר התם היינו להתעכב ולישב בחצר דומיא דהעמדת בהמה דתנן התם במתני' ובכה"ג הוא דאמר דדוקא שותפין לא קפדי הא אינשי דעלמא קפדי אבל הכא בדריסת הרגל בעלמא עסקינן דהיינו לעבור דרך חצירו ולא להתעכב שם ובכה"ג לכ"ע אפי' אינשי דעלמא דלא שותפים לא קפדי ומש"ה שרי רבנן. והתוס' ז"ל שם ובפ' ח"ה כתבו בשם ר"ת ז"ל דהא דאמרי' דאדריסת הרגל לא קפדי אינשי היינו בבקעה אבל בחצר קפדי אינשי ואפי' מודר הימנו מאכל אסור דכיון דקפדי א"כ כיוצא בו משכירים ואסור כדתנן כו'. ולפי דברי ר"ת ניחא נמי הא דתנן התם בנדרים ריש פ' השותפין השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר אלמא דקפדי אינשי אדריסת הרגל ואף ראב"י לא שרי התם אלא מטעם ברירה דכל א' נכנס בחלק שלו אבל לחצר של מודר הנאה דעלמא אסור לכ"ע. וע"כ צ"ל כמ"ש ר"ת דבחצר ודאי קפדי אינשי ומתני' דאין בין המודר מיירי בבקעה. אכן לחילוק הר"ן דחילק בין העברה בעלמא לבין ישוב והעכבה ק' מה יענה למתני' דהשותפין דקתני בהדיא אסורים ליכנס לחצר דמשמע אפי' השותפין ואפי' כניסה בעלמא דריסת הרגל דקפדי. ונראה דההיא דפ' השותפין מוקמינן לה התם בפ' ח"ה כר"א דאפי' ויתור אסור במודר הנאה משום דבשותפין אמרי' התם דלא קפדי אהדדי אלא דלר"א אפי' ויתור אסור. ולפי דעת הר"ן שכתב גשם הרמב"ן צ"ל דמתני' דלקמן פ' השותפין דקתני השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס כו' ואפי' ר"א מודה דבאחר אסור דקפדי. מתני' דקתני אסורים ליכנס היינו לעמוד ולהתעכב אלא דבשותפין דאמרי' דלא קפדי בהכי צ"ל דמתני' אתיא כר"א דויתור אסור והיינו דכתב הר"ן ז"ל דסוגיין דפ' השותפין אתיא כר"א. אמנם לדעת ר"ת אתיא מתני' דריש פ' השותפין כפשטה דבחצר אפי' דריסת הרגל אסור אפי' לרבנן ומצי אתיא מתני' אפי' כרבנן ואיכא למידק על הרא"ש דבפסקי' ריש פרק אין בין המודר כתב דהלכה כר"א דויתור אסור מסתמא דמתני' דאין בין המודר וממתני' דריש פרק השותפין שנדרו ולכאור' מהתם אין ראי' דמתני' דשותפין שנדרו היינו בחצר דקפדי אינשי ואסור אפי' לרבנן ומצי אתיא כרבנן וע"כ צ"ל דמשום דשותפים לא קפדי צ"ל דאתיא כר"א וקשה דבריש פרק השותפין כתב ז"ל אסורים ליכנס דבחצר קפדי כ"ע ואתיא אפי' כרבנן ובח"ה מוקי לה כר"א מטעם דאיתא התם דשותפים לא קפדי ע"כ. ותבלין לתי' הרמב"ן יש למצא מדבעי בריש פ' אין בין המודר בעי רב פפא מפסק ואזיל בארעיה. נראה דפשיטא ליה דמודר הנאה שרי כה"ג ולא מבעיא ליה אלא התם דהעברה וקיצור הדרך גורם למאכל אבל במודר הנאה העברה בעלמא מפסק ואזיל בארעיה שרי לא מקרי הנאה גמור'. אלא דלפי זה איכא למידק להרמב"ן שתי' חילוק זה דמתני' במפסק ואזיל בארעיה העברה בעלמא דרבנן שרי ולר"א אסור היכא פסק הרמב"ן כר"א דויתור אסור והא מדמספקא ליה לרב פפא גבי מודר מאכל מכלל דפשיטא ליה דבמודר הנאה קים לי' כרבנן דדריסת הרגל שרי ויש ליישב וק"ל. והרב ב"ח כ' בי"ד סי' רכ"א על תי' הר"ן ז"ל דאפי' לתירוצו דמיירי לעבור דרך חצירו העברה בעלמא נראה דאם אינו מקצר דרכו ליכא הנאה ושרי דלא גרע מפורע חובו ע"כ ולכאורה קשה מה זו ראיה מפורע חובו דההיא הנאה דאתיא ממילא היא וכמ"ש הר"ן ז"ל שם דף ל"ח גבי זן את אשתו אע"פ שהוא חייב במזונותיה כו' דאע"ג דמודר מתהני שאינו צריך לתת לה מזונותיה הנאה דממילא היא הן אמת דדברי הר"ן קשים דלפי זה מאי דוחקין בריש פירקין לאוקומי מתני' דפורע את חובו כחנן כו' ותיפוק ליה דאפי' כרבנן אתיא ושרי משום דההיא הנאה דאתיא ממילא היא וכן למה שכתב בזן את אשתו דאפי' כרבנן אתיא דבתורת מצוה עסקינן ולא בתורת פרעון של בעל שחייב במזונותיה ע"כ קשה דאמאי לא אמרינן גבי פורע חובו דמצי אתיא אפי' כרבנן ובתורת מצוה קעביד דפריעת ב"ח מצוה וי"ל וק"ל:
סז
דעת ראשונה בריש פרק המצניע למה לי למיתני המצניע ליתני המוציא לזרע חייב בכל שהוא הכא במאי עסקינן כגון שהצניעו לזרע ושכח למה הצניעו והשתא קא מפיק ליה סתמא מהו דתימא בטולי בטלה מחשבתו קמ"ל כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה. ולענין התנאים אמרי' בפ' המדיר עלה ע"ב אתמר קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה גט ואמר עלה אביי לא תימא טעמא דרב משום דכנסה סתם אחולי אחיל לתנאיה אלא משום דאין אדם עושה בב"ז. וכתב הרא"ש ז"ל כלל מ"ו סימן ב' ז"ל לא תימא כו' כלומר ותלמוד מכאן כל המתנ' תנאי בתחלת המעשה ובשעת גמר לא הזכיר תנאו שמחל התנאי וביטלו כגון אמר בפני עדים אני רוצ' לתת גט לאשתי בפניכם ע"ת זה ואח"כ נתנו בפניהם סתם ולא הזכיר התנאי ודאי לא אמרינן הכי דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה ואינו מוחל תנאו אלא ה"ט דאין אדם עושה בב"ז כו' ע"כ. ולכאורה איכא למידק עליה דלמסקנא דסוגיא דהתם לא קיימא הא כמ"ש הוא עצמו בפסקיו וכ"כ הר"ן ז"ל ע"ד הרי"ף ז"ל דמייתי פירוקא דרבא ורבה בהל' ותמהו עליו דהני פרוקי אליבא דשמואל איפריקו אבל לרב צריכה גט מדאורי' כתבו הם ז"ל דאה"נ דהשתא לטעמי' דאין אדם עושה בעילתו ב"ז לרב כל שבעל צריכה גט מדאורייתא אבל למסקנא דסוגיא לא קאי האי טעמא דאין אדם עושה בעילתו ב"ז וטעמיה דרב דצריכה גט הוי טעמא משום דאחולי אחליה לתנאיה וכ"כ הרמב"ם פ"ו מהל' אישות המקדש ע"ת וכנס סתם או בעל סתם הרי זה צריכה גט אע"פ שלא נתקיים התנאי שמא בטל התנאי כשכנס או בעל ע"כ אלמא דלכ"ע למסקנא, דסוגיא דאמרינן כל דעבד סתם אחולי אחליה לתנאי' ולא אמרינן כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה. ונראה דהרא"ש בתשו' לא מיירי לעיקר הדין דודאי למסקנא דסוגיא אמרינן אחולי אחיל ונדון הרא"ש שם להביא ראיה לדבריו שכתב דמצי איניש למחול ולבטל התנאי שהתנה מדקאמר לא תימא טעמא דר' משום דאחוליה אחליה לתנאיה דמשמע דאם מחל תנאו הויא מחילתו מחילה וכ"כ ה"ה ז"ל פ"ז מה' אישות ראיה לדעת הרמב"ם ז"ל דסבר נמי הכי ע"ש א"כ להא לא מעלה ולא מוריד אם הלכה כאביי או כמסקנא דסוגיא דרבה רביה דאביי דקאמר דטעמא משום דאחולי כו' ודייק לה מרישא דסוגיין שהרשות ביד כל אדם למחול ולבטל תנאו אבל לעיקר הדין לפי מסקנת הסוגיא דאמרי' דלמא אחולי' אחליה לתנאיה אה"נ דאזיל ומודה הרא"ש שאם התנ' בתחלה ואח"כ מסר הגט סתם ודאי לא אמרי' דעל דעת ראשונה הוא עושה אבל אמרינן שמא אחוליה אחליה לתנאיה. איברא דנראה דמשום חומרא דא"א מסקי' דצריכה גט מן הספק שמא אחליה לתנאיה והכי דייק ל' הרמב"ם שכתב שמא בטל התנאי כשכנס כו'. וחזי הוית להריב"ש ז"ל כתב בסי' ק"ב וז"ל ואעפ"י שכשקיים הצדאק בפני הערכאות קיים סתם אין בזה חשש ולא דמי לההיא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י כו' דהמכר קיים אע"ג דלא סליק כל דמכר סתם דהתם לא התנו בזה מתחלה אלא שגילה בדעתו שכדי לעלות הוא מוכר וכיון דלא אמר כן בשעת המכירה הו"ל דברים שבלב וא"ד אבל זה שהתנה בפי' כו' אין ס' שהתנאי קיים ועל דעת התנאי ההוא נתקיים הצדא"ק ולא זולתו ע"כ. ולכאורה איכא למידק עליה דהא הא דפ' המדיר תנאה הוא ואפ"ה קי"ל כמסקנא דסוגי' דצריכ' גט משום דאחוליה אחליה לתנאיה כל דכנס סתם אבל כל הישר הולך בעיניו יראה דאין זה מן הקושי להריב"ש ז"ל דלא אתמר במסקנא דפ' המדיר דודאי אחוליה אחליה לתנאיה אלא דמספקא לן שמא אחוליה אחליה לתנאיה ואשת איש גמורה היא או לא ואזלינן לחומרא להצריכה גט וכדכתיבנא. אמור מעתה כיון דספיקא הוא יפה הורה זקן בחכמה הריב"ש ז"ל בנדון דידיה דהבעל הי' מוחזק איכא למימר ספיקא הוא שמא אחולי אחיל הבעל לתנאיה שמא לא אחיל והמוציא מחבירו ע"ה והאשה שהיא הית' באה להוציא מן הבעל מחמת דנכתב ונחתם השטר סתם עליה להביא ראיה וכיון דלא מצי להביא ראי' אוקי ממונא היכא דקאי מספק שמא אע"ג דכתב סתם לא אחיל לתנאיה וזה פשוט. וכיוצא בזה צ"ל שהוא דעת מהריב"ל ז"ל בספר ב' סי' ט' שנשאל על ראובן שגירש את אשתו ובעת כתיבת הגט אמר לפני הסופר והעדים שהי' רוצה לתת אותו גט לאשתו ע"ת שתתרצה במחצית הנדוני' כו' ובשעת נתינת הגט לא הזכיר התנאי ואחר נתינת הגט טוען ראובן דאע"ג דלא הזכיר התנאי בעת נתינת הגט מ"מ אדעתא דתנאיה יהיב לה. והביא הרב דברי הרמב"ן והרשב"א שכתבו בההיא דפרק מי שאחזו דף ע"ו האומר ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא ב' שנים כו' וחזר וא"ל ה"ז גיטך ע"מ שתתן לי ר' זוז לא ביטל דבריו הראשונים רצתה משמשת וכתב הרשב"א בשם הרמב"ן ונראה שאם אמר כשאתן גט לאשתי אתננו ע"מ כו"כ ובשעת מסירת הגט נתנו על תנאי אחר שדבריו הראשוני' בטלים כו' ולא דמיא לההיא תוספת' דפ"ק דקדושין זה אומר במאה וזה במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ותבעו זה את זה אם האיש תבע את האשה יעשו דברי האשה ואם האשה תבע' את האיש יעשו דברי האיש אלמא על דעת הראשון היא נותן דשאני התם דסתם הוא אבל היכא דהתנה תנאי אחר אין לנו אלמא ס"ל לכ"ע דכל דיהיב סתמא אדעת ראשונה הוא דיהיב וצריכה האשה לקיים את התנאי משום דאדעתא דהכי קא יהיב גיטא כו' ע"כ. הנה גם הרב מהריב"ל לא זכר מסקנת, הסוגיא דפרק המדיר דקידש ע"ת וכנס סתם דצריכה גט שמא אחיל לתנאיה, וטעמיה כדאמרן דההיא מסקנא הויא מספיק' משום חומרא דא"א שמא אחיל לתנאיה וה"ה דאמרינן נמי איפכא שמא לא אחיל לתנאיה לחומרא דאדעת הראשונה הוא דיהיב גיטא דוקא ואם לא קיימה התנאי אתתא לא שריא. ועיין עוד בתשובות מהרשד"ם ח"מ סי' שפ"ז דעלה בהסכמה שאם נעשה מקח ע"ת ועברו קצת ימים ואח"כ כתבו השטר סתם דהמכר הוא ע"פ תנאי הראשון ע"ש:
סח
דירתיה דאינשי לא מזדבני פ"ק דב"ב דף ג' ע"ב עלה דלא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני ב"כ אחריתי ובעי התם שרגי לבני מאי א"ל זמנין דמתרמי להו פדיון שבוים מזבני שרגי ויהבי להו ופריך אי הכי אפי' בנו נמי בי כנישתא חדתא לא נסתריה לעתיק' דילמא מתרמי פדיון שבוים ומזבני ליה ומשני דירתי' דאינשי לא מזבני אפי' שלא התפללו בה עדיין:
סט
דרכן של שרצים לגלות ואין דרכן לכסו' פ"ק דחולין ריש דף י' ור"ש ז"ל בריש פרק י"א דפרה כ' עוד שדרך בני אדם לכסות אבל אין דרכן לגלות ע"ש וס' מ"א ז"ל בה' פסח סי' תל"ד ס"ק ד' עלה דאמרינן בחמץ ששייר ליל י"ד שיכפה עליו כלי כתב ז"ל וליכא למיחש שמא יגלה אותו אדם ואח"כ יבא שרץ ויגררו שדרכו של אדם לכסות ונ"ל דאסור ליתן החמץ בכלי ולכסותו מפני שדרכן של שרצים לגלות אבל כשכופה עליו כלי רחב אין יכולין לגלות וכ"כ בפר"ח ז"ל דבכפיי' כלי ע"ג קרקע לא אמרינן דרכן של שרצים לגלות ע"ש. ואמרינן תו בפ"ק דפסחים דף י' אמר רבא עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פרורין צריך בדיקה מפני שאין דרכו של עכבר לפרר תינוק נכנס וככר בידו ונכנס אחריו ומצא פרורין א"צ בדיקה מפני שדרכו של תינוק לפרר וכתב הב"ח בסי' תל"ח בשם הרוקח ז"ל סימן רס"ו דכי היכי דאין דרכו של עכבר לפרר ה"ה כלב ותרנגול ע"כ:
ע
דיבורא עביד איניש דמקרי ואמר. הכי אמרי' בפ' ח"ה דף ל' ע"ב ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפ' זבינא ואכלתיה שני חזקה א"ל פ' גזלנא הוא א"ל והא איתי לי סהדי דאתאי אימלכי בך ואמרת לי זיל זבין א"ל הב' נוח לי הא' קשה הימנו אמר רבא דינא קא"ל כמאן כאדמון דתנן העורר על השדה וחתום עליה בעד אדמון אומר הב' נוח לי הראשון ק' הימנו וחכמים אומרים איבד את זכותו ומשני אפי' תימא רבנן התם עבד ליה מעשה אבל הכא דבורא עביד איניש דמקרי ואמר: