קהלת יעקב - ב· רבי ישראל יעקב אלגאזי
קונטרס מדות חכמים · אות ב
מט
בני חבור' דפסח זריזין הם. גמר' פרק כיצד צולין דפ"א סע"א דאע"ג דגזרו טומאה בפגול ונות' לטמא את הידים במוציא בשר פסח מחבורה לחבורה לא גזרו טומאה מ"ט בני חבורה זריזין הם ומיזהר זהירי ביה ורבותינו בעלי התוס' ז"ל הקשו דבעירובין אמרינן איפכא גבי שמא יחתה כהנים זריזין הם אמרינן בני חבורה זריזין הם לא אמרינן וחילקו דגבי גזירה דשמא יחתה שייך למגזר טפי בבני חבורה מלגבי כהנים דהאי מילתא לא שייכא בפסח כלל אבל במידי דשייך לפסח כגון הוצאת בשר פסח מחבור' לחבור' זריזין בני החבור' יותר מכהנים ולא אצטריך לאחמורי עלייהו שלא יבאו לידי יציאה ובפ"ח דברכות דף נ"ב אמר אוכלי תרומ' זריזין הם:
נ
בית דין. כתב הרמב"ם בביאור המשניות ריש פ' י"ט של ר"ה דאע"ג דגזרו תקיעת שופר בשבת גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות בר"ה הותרה בב"ד לפי שב"ד זריזין הם ולא יקרם עון בדבר ע"כ:
נא
ב"ד בתר בית דינא לא דייקו בית דינא בתר עדים דייקי גמ' פ' יש נוחלין דף קל"ח ע"ב לתרץ מאי שנא דגבי חליצה ומאונים אין חולצים אא"כ מכירי' יבם ויבמה וגבי ש"מ שאמר מנה יש לי אצל פ' העדים כותבי' אע"פ שאין מכירין את הלוה או אם נתחייב לו כלום אם לאו ומסיק דה"ט משום דכך קי"ל לרבנן דב"ד בתר ב"ד לא דייקי ואם אתה אומר חולצי' אע"פ שאין מכירין חיישי' לב"ד טועין שיטעו ב"ד ב' לומר כי יפה הכירו ב"ד ראשון כשחלצו דב"ד ב' בתר ב"ד א' לא דייקי דודאי קמו ב"ד במילתא ושפיר עבוד חליצה ומאונים. אבל ב"ד בתר עדים דייקי הילכך גבי ש"מ שאמר מנה יש לי אצל פ' העדים כותבין אע"פ שאין מכירין משום דלא יטעו ב"ד לומר לא כתבו עדים אא"כ הכירו אלא ידקדקו אחר העדים אם הכירו בדבר אם לאו. ועיין בפרט הלז בתשו' מהריב"ל ח"ב סי' ק"ב בחקירה הה' ועיין בהריב"ש סי' שפ"ב:
נב
בניי בב"ב פרק מי שמת דף קמ"ג ההוא דא"ל נכסי לבניי הו"ל ברא וברתא מי קרו אינשי לברא בנוי או"ד לא קרו אינשי לברא בניי ולמושכה לברתא במתנה קאתי אמר אביי ובני דן חושים רבא אמר ובני פלוא אליאב כו' תו איתא התם ההוא דא"ל נכסי לבניי הו"ל ברא ובר ברא קרו אינשי לבר ברא ברא או לא רב חביבא אמר קרו אינשי לבר ברא ברא מר ב"ר אשי אמר לא קרו אינשי לבר ברא ברא תניא כוותיה דר"א המודר הנאה מבנים מותר בבני בנים. והריטב"א ז"ל בחידושיו לנדרים כ"י כתב על התוספת' דהמודר הנאה מבנים מותר בבני בנים ז"ל אע"ג דבלשון תורה מקרו בני בנים בנים בנדרים הלך אחר ל' בני אדם דלא קרו בנים אלא בנים ממש. ומיהו יש במשמע בנים אפי' בנו ממזר ומסתברא דבמודר הנאה מזרעו אף בני בנים בכלל דהכי מקרו אפי' בל' בני אדם ע"כ. ונראה פשוט מדבריו דבל' זרע בנו' נמי בכלל דבל' בני אדם נמי זרע קרו להו ועיין בתשו' הר"ב מעשה חייא סי"ג שכתב על ש"מ שציוה לאמר הבתים יהיו לזרעו כתב שהוא ל' מסופק דמצי' במקרא דלפעמים כולל בנים ובנות בל' זרע ולפעמים זרע משמע בנים לחודייהו וכיון שהוא ל' מסופק אין מוציאין מיד היורש. עוד ראיתי למרן בח"מ סי' רמ"ז כתב בשם תשו' מיי' שאם כתב שטרי מתנה לבן אשתו וכתוב בו תנו לבני שפיר דעי ע"כ והתוס' ז"ל בפסחים דף נ"ד ד"ה אלא בני שעיר כו' כתבו ז"ל לא מצי' בכל התורה שיקרא לבן אשתו בנו וכן כתב בפסקי התוס' שם ז"ל בן אשתו אינו קורא אותו בנו בן בנו קורא אותו בנו ע"כ ונראה דלשון תורה לחוד ול' הדיוט לחוד ומה שכתבו בן אשתו אינו קורא אותו בנו היינו בל' תורה אבל בל' הדיוט קרו אינשי לבן אשתו בנו וכן נראה מדמסיימי התוס' לומר אבל בן בנו קורא אותו בנו דהיינו ודאי בל' תורה דאלו בל' הדיוט הא אסקי' בגמ' דלא קרו אינשי לבר ברא ברא וק"ל וכ"כ הרא"ש בכלל פ"ב סימן ד' דהא דמסקינן דלא קרא אינשי לב"ב ברא היינו בל' בני אדם אבל בל' תורה ב"ב הרי הם כבנים והרב הנמקי שם בפ' מי שמת כתב וז"ל והיכא שאין לו בנים ויש לו בני בנים ויש לו בנות ואמר נכסי לבניי מספקא לן אי משום בני בניו קאמר או משום בנות ודעת רבותי ז"ל דמשו' בני בנים קאמר שהם ראויים ליורשו ועומדים במקום בנים והרב המבי"ט ח"א סימן ן' כתב דקרו אינשי לבן בן בנו בן בנו והביא ראיה ובתשו' שבות יעקב ח"א סי' קמ"ג חלק עליו ובס' מענה לשו הארכנו בזה:
נג
ברכת הבית ברובה בב"ב פרק מי שעת דף קמ"ד ת"ר א' מן האחים שנטל ר' זוז ללמוד יכולים האחים לומר לו אם אתה אצלנו יש לך מזונו' אם אין אתה אצלנו אין לך מזונות ופרכינן וליתבו ליה כל היכא דאיתיה ופרקינן מסייע ליה לרב הונא דאמר ברכת הבית ברובה ופרכינן וליתבו ליה לפי ברכת הבית הכי נמי וכתבו התוס' בשם ר"ח ברכת הבית ברובה שנר לא' נר למאה ויש מפרשים דמזלא דבי תרי עדיף וקשה דפריך בסמוך ליתבו ליה לפי ב"ה אטו אנן ידעי' כמה הוי וכמה נתברך הבית בגללו ואומר ר"ת אין ה"נ יכולים לידע כמה הוציאו בשנה ראשונ' וכמה הוציאו בזו ואין נר' לר"י שהרי אין כל השנים שוים במזל א'. וכיוצא בזה אמרינן בפ' הנושא את אשתו דק"ג לענין מזונות האלמנה מן היתומים ע"ש:
נד
בזיונא דאינש בפ' נגמר הדין דמ"ה בפלוגתא דרבנן ור"י דלר"י האשה נסקלת ערומ' אלא שמכסין שני פרקי' לפניה ולאחרי' ולרבנן אין האשה נסקלת ערומ' ואע"ג דבסוטה בעינן ונוסרו כל הנשי' הכא דמקטלא אין יסור גדול מזה ופרכי' וליעביד בה תרתי ומשני משו' ואהב' לרעך כו' ברור לו מיתה יפה ובעי תלמודא לימא דר' נחמן תנאי היא דהא לר"י עבדינן לה בזיונא ומיתה ומשני דכ"ע אית להו דר"ן דאמר ברור לו מיתה יפה והכא בהא קמפלגי רבנן סברי בזיונ' דאיניש עדיפא ליה טפי מניחא דגופיה כלומר שגדול בעיניו טפי מניחא דגופי' הילכך נוח לה שתיסקל בלבושה ותשהא למות ואע"ג דאיכא צערא דגופא ולא תבזה אותה להפשיט' הילכך זו היא ברירת מיתה יפה ור"י סבר ניחא דגופיה עדיף מבזיוניה:
נה
ביעותתא בשבת בפרק כירה דמ"א א"ר זירא אנא חזיתיה לר"א שהניח ידיו כנגד פניו של מטה ולא ידענא אי נגע אי לא נגע פשיט' דלא נגע דהא אסור לאחוז באמה ולהשתין אמר אביי עשאוה להא דר"א כבולשת דתנן בולשת שנכנסה לעיר כו' בשעת מלחמה חביות פתוחו' וסתומות כולן מותרים לפי שאין פנאי לנסך אלמא כיון דבעיתי לא מנסכי ה"נ כיון דבעית לא אתי להרהורי והכא מאי ביעותא איכא ביעתותא דנהרא:
נו
בעילה ביבמו' פ' בית שמאי דף קי"ג היבמה שאמר' בתוך ל' יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לאחר ל' יום מבקשים הימנו שיחלוץ ומפרשינן התם טעמא דעד תלתין יום מוקים איניש אנפשיה מלבעול הילכך היא נאמנת לאחר ל' יום כשאומר בעלתי הוא נאמן דטפי מתלתין יום לא מוקים איניש אנפשיה מלבעול והתם מייתי בהא פלוגתא דר"מ ור' יוסי ע"ש. ועיין בזה במה אנ"ח ח"א סי' צ"ז וצ"א ובשלטי הגבורים שם בפ' ב"ש כתב בשם ריא"ז שאם מתחל' טענו שניהם שעדיין לא בעל אע"פ שנתייחד עמה בעדים נאמנים לומר שלא בעל ונפטרת בחליצה לבד ונראה בעיני שאין לו' כן אלא תוך ל' יום אבל לאחר ל"י שכב' הוחזקו כמו איש ואשתו אינן נאמנים להכאי' החזק' להקל אלא צ"ג וחליצ' ע"ש:
נז
בוצינא טב מקרא בשלהי פ' בתרא דסוכה עלה דחילוק לחם הפנים ונימא דל בדל אמר אביי בוצינא טבא מקרא וכתבו התוס' כי כך היא המדה שאוהב אדם דבר מועט לאלתר מדבר מרוב' לאח"ז ובכתובו' דפ"ג ע"ב ואימא מפירי סליק נפשיה אמר אביי בוצינא טב מקרא וע' בתשו' ש"א סקכ"ב ד"צ ע"ד בהשגותיו על מהרימ"ט ז"ל:
נח
בריה שאין לה עצם אינה מתקיימת י"ב חדש כתבתי באות הכ"ף כל בריה כו':