קהלת יעקב - ב· רבי ישראל יעקב אלגאזי
קונטרס מדות חכמים · אות א
א
אדם יודע. בריש פרק התקבל האומר התקבל נט זה לאשתי אם רצה לחזור יחזור ואמרינן התם דאי מטא גיטא לידה מגורשת דאדם יודע שאין הבעל עושה שליח קבלה וגמר ועשהו שליח להולכה והתקבל והולך קאמר. וה"נ אמרי' תו התם אברייתא דקטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה וכי מטי גיטה לידה מיהא מיגרשה ואמאי והא לאו שליח להולכה שוייה ומסיק התם טעמא משום דאדם יודע שאין שליחו' לקטן וגמר ונתן נה לשום הולכה דידיה. ובפ' האיש מקדש אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה ע"ש דף מ"ו ושם נאמר עוד אדם יודע שאין מפרישין חלה קמח אלא דטעי וסבר דטעמא משום טירחא דכהן. וכיוצא טובא בש"ס, בכמה דוכתין דאחזוקי אינשי בדטעו בדינא לא מחזקינן אלא יש לדון כל איש ואיש כאיש יודע הדין על האמת. וכן מצאתי, בתשובת הריב"ש ז"ל סימן ת"פ שכתב ז"ל ומה שנסתפק אולי האי גברא לא גמיר דלאו כ"ע דינא גמירי כו' אין כאן ספק דהא אמרינן בפרק יש נוחלין תנן מנה לס' בעל חובי בראוי לו נוטלן ונוטל חובו ומקשינן משום דאמר בראוי לו נוטלן ונוטל חובו דלמא בראוי לו בחובו קאמר ומשנינן ה"מ רע"ק היא דדייק לישנא יתירה דתנן לא את הבור ולא את הדות אע"פ שכתב לו עומקא ורומא וצריך ליקח לו דרך דרע"ק וחכ"א א"צ ליקח לו דרך ומודה רע"ק בזמן שא"ל חוץ מאלו שא"צ ניקח לו דרך אלמא כיון דלא צריך וקאמר לטפויי מלתא קא אתא ה"נ לטפויי מלתא קא אתא. ואם הי' ממש בטענה זו איך אנו אומרים התם כיון דלא צריך וקאמר לטפויי מילתא קא אתא גיטא דהאי גברא לא גמיר והי' סבור שהמוכר את השדה מכר את הבור ואת הדות כדאמרינן בנותן שנותן את כולן ומש"ה פירש חוץ מאלו ולאו לטפויי מילתא קא אתי משום דרך וכן נמי באומר תנו ק' לפ' בעל חובי בראוי לו לא נימא שיטול את שניהם אלא ידו על העליונ' ויטול איזה שירצה לפי שזה היה סבור דאי לא קאמר בראוי לו אלא שאומר סתם שלא הי' נוטל כ"א חוב וכמו שאמרו כן באומר בחובו ומש"ה אמר בראוי לו שיהי' ידו על העליונ' אבל לא שיטול שניהם. אלא ודאי האי טענתא ליתא וליכא לספוקי ביה כלל עכ"ד. וע' בתשו' הריב"ש סי' שע"א שכתב דהא דאמרינן חזקה אין העדים חותמים על השטר אא"כ נעשה בגדול היינו דוקא בעדים דבקיאי בדינא כסופרי הדיינים אבל בסתם עדים אמרינן לאו כ"ע דינא גמירי וכיוצא בדברי הריב"ש בסימן ת"פ הנז' מצאתי בתשו' הר"ב פסקים וכתבים שכתב סוף סימן ר"ל ז"ל מה שכתבת שקבלו קנין סודר ושמא לא גמר להקנות אלא בשטר. וחילקת כיון דעם הארץ הוא דלא בקיאי בדיני ועבדי כולהו מילי בקנין. לא מחוור לי חילוק זה דא"כ פלוגתא דרב ושמואל במתנת ש"מ שכתוב בה קנין דאמר שמואל שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. צריך לומר דמיירי דוקא בת"ח וכן כמה כללים שמסרו לנו חכמים בש"ס לר"מ אין אדם מוציא דבריו לבטל' דאדם יודע דאין הקדש בדבר שלב"ל ונעש' כאומ' יקדשו ידיך לעושיהן כדאיתא בפ' אע"פ דף נ"ח וכהנה רבות צריך לומר דכולהו איירי בת"ח והא ליתא ע"כ ועי' בתשו' הרשב"א ז"ל סי' תרפ"ט שכתב על כיוצא בזה וז"ל ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ כו' ע"ש. וחזי הוית להגאון מהרימ"ט בח"מ סי' נ"ב דף ס"ה שכ' בפשיטות דמחזיקינן אינשי בדטעי וז"ל תדע דאף להקל בערוה חמורה אמרינן מטעא טעי דלאו כ"א דינא גמירי כדאמרינן בפ"ק דקדושין גבי שתיקה דלאחר מתן מעות דלאו כלום הוא והא דלא שדתינהו משום דלא גמירא דינא וסברא אי שדינא מחייבנא באחריותן ובפרק האיש מקדש בקטן שקידש אע"פ ששלח לה סבלונות לאחר מכאן כו' ולא אמרינן אדם יודע שאין קידושי קטן כלוה ולשם קדושין שלח אלא מטעא טעי ומחמת הקדושין הראשו' שלח. ואע"ג דגבי בעל משהגדיל אמרינן דלשם קדושין בעל התם ה"ט מתוך שאין אדם עושה בעילתו ב"ז לא מחית נפשיה לספיקא וכבר נאמרו בה תי' רבים וכי אמרי' דלא טעי היינו דוקא בדבר הברור וידוע לכל כההיא דפרק האיש מקדש דאמר אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה כו' שהרי דרשו אמור לחכמה אחותי את כו' כשם שברור לך שהאחות אסורה כו' והא דאמרי' בפ' התקבל דאדם יודע שאין הבעל עושה שליח קבלה כו' הא ודאי מילתא פסיקתא היא שהכל יודעים שאין אדם שליט בזה לעשות יד אחרים כיד אשתו כי היכי דאמר הכל יודעים שאין קדושין תופסין באחותו. ומתוך כך השיג על מהריב"ל ח"א סי' צ"ב שכתב בשותף שבא לחלוק ואמר לשותפו שהי"ל טעות חשבון מהגוי ונתן לו החצי אם יכול לחזור בו ולומר סבור הייתי שיש לך זכות בטעות ההוא ועתה אני תובעו שהכל שלי כמ"ש הפוסקים בההיא דפרק אלמנה נזונת. והשיב הרב על זה שאין בדבריו ממש מתוך דברי הטור סי' קמ"ט בשם הרב ברצלונא ז"ל בשפט' שמכר קרקע שמכירתו קיימת דמסתמא ע"פ ב"ד מכר דמשמע דאמרינן דכ"ע דינא גמירי אף להוציא הקרקע מחזקת היתומים ע"כ. ותמה עליו וכתב מי שבקינן כל דוכתי דאשכחן בגמרא דטעי אינשי בדינא למגמרי מתוך דברי הרב אברצלוני ז"ל חידוש גדול כזה. ונראה שאין טעמו של הר"ב משום דכ"ע דיני גמירי אלא אע"ג דלא גמיר לא עבוד מעשה אא"כ נשאל לאחרים וא"ל שצריך כח ורשות ב"ד וחזקה שלא נעש' אא"כ נשאל לאחרים שהוא ירא פן יתחייב כו' ואדרבא אי לא גמירי דינא דייקי טובא שמא יבא להם הפסד עכ"ד. ותמה אנכי תולעת ולא איש איך העלים רבינו מהרימ"ט עינו היפה מתשו' הריב"ש ז"ל ומתשו' מהרא"י ז"ל בפסקים וכתבי' הנז"ל דעלו בהסכמה בהחלט גמור דאחזוקי אינשי בדטעו בדינא לא מחזקינן אף במילתא דלא ברירא לכ"ע והויא פלוגתא ובההיא דמייתי הריב"ש מפ' י"נ באומר תנו ק' לפ' ב"ח בראוי לו ומההיא דפלוגתא דרב ושמואל במתנת ש"מ שכתוב בה קנין כו' וגם פלוגתא דר"מ ורבנן באין אדם מוציא דבריו לבטלה דאמר אדם יודע שאין הקדש בדבר שלב"ל כנז"ל דבכולהו לא אמרינן דלאו כ"ע דינא גמירי אלא אמרינן דינא גמירי אף לאפוקי ממונא מיתמי כההיא דפרק יש נוחלין וכנדון הריב"ש ז"ל. ומהתימה ממהריב"ל ז"ל שלא העלה את שמותם של הרא"י והריב"ש, על שפתיו דברור מללו דהאי טענתא דאטו כ"ע דינא גמירא ליתא וליכא לספוקי כך. ומתוך כך נמי איכא למידק עליה דמהריב"ל ח"ב סימן ע"ג שכתב לחלק בהא דאמרינן אטו כ"ע דינא גמירי ובעלמא אמרינן דאחזיקי אינשי בדלא גמירי ודטעו לא מחזקינן דיש לחלק בין כשיש רגלים לדבר בין כשאין רגלים לדבר ושכן מצא בתשו' מוהריק"ו שורש קי"א ע"ש בסוף התשו'. ואלו בתשו' הנז' בח"א סי' ל"ב מדברי הר"ב החליט דאמרינן כ"ע דינא גמירי אף ברגלים לדבר דהשותף מעיקרא מטעא טעי דאי לאו מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר. ועוד לו ראיתי למהריב"ל שם בח"א כלל י"ב סימן ע"ו כתב על ראובן שאמר לשמעון כל מה שתתן ללוי אני ערב לך ולא פורש דבר קצוב ונשבע ראובן וקבל על עצמו חרם לפרוע בעד לוי ופסק שם דפטור ראובן והיה טעמו משום דאפשר לומר שראובן טעה בדין וחשב דאליבא דכ"ע הי' חייב באותו ערבות דלאו כ"ע דינא דהרמב"ם גמירי והשבוע' היתה בטעות כו' ע"ש נראה דפסיקא לי' לחלק ולומר דהיכא דהוי פלוגתא דרבוותא לכ"ע אמרינן לאו כ"ע דינא גמירי. ואלו בתשו' הנז' בח"א סימן צ"ב כתב שם אחר שהביא דברי הר"ב דכתב דאמרינן דכ"ע דינא גמירי כתב בסוף דבריו ז"ל ואע"פ שיש מקום לחלוק ולומר דהיינו דוקא כשהדין ברור ומוסכם מכל הפוסקים אבל בנדון השותף דאיכא ר"ת דס"ל שחולקים בין שניהם לאו מילתא פסיקתא היא ובכה"ג לא כ"ע דינא גמירי. מ"מ על חלוקים דקים ושנויי דחיקי לא סמכינן להוציא ממון מבעלי' ואמרינן דודאי ידע דהכל היא שלו אלא שרצה לתת לו במתנ' ולאו כל כמיני' לומר טעיתי בדין ע"כ ואין מזה קושי למ"ש בסימן מ"ו דאמרי' דלאו כ"ע דינא דהרמב"ם גמירי וטעה דהתם הוא לאוקמי ממונא בחזקת בעלים ובנדון צ"ב הי' להוציא ממון מבעליו כמדוקדק בלשונו של הרב מהריב"ל ז"ל. וראיתי למהר"י הלוי ז"ל בכלל ח' סו' ס"ו שנסתייע מתשו' מהריב"ל הנז' בח"א סימן ט"ו דבמידי דאיכא פלוגתא דרבוותא אמרי' לאו כ"ע דינא גמירי לנדון דידיה בש"מ שרצה לתת לאשתו במתנת בריא בקנין הבית וכל נכסיו שבתוכה שפסקו קצת מהחכמים שאין לאשה שום זכות ממ"ש המרדכי דמי שהקנה לחבירו קרקע ומעות בקנין סודר דלא קנה כלל דומיא דאת וחמור. וכיון שהיורש מקרי מוחזק יכול לומר קי"ל כהך סברא. והאריך לסתור דבריהם ובדף קל"ו הביא תשו' מהריב"ל ומהרש"ח דס"ל דבכל דבר דהוי פלוגתא דרבוותא אמרי' מסתמא לאו כ"ע דינא גמירי לדעת מסקנת ההלכה וכיון שכן בנ"ד דקני את וחמור דלכל הפחות איכא פלוגתא דרבוותא א"כ לא הוי כאת וחמור כו' אבל בכל מידי דהוי בפלוגתא לא אמרינן דידעי אינשי מסקנת הדין דלא קנה ודמי לאת וחמור דלאו כ"ע דינא גמירי וא"כ בנ"ד בודאי דלא נתכוין לאת וחמור ומוציאין מן היורשים ע"כ. ותמהני ממהרש"ח ומהר"י הלוי ז"ל איך העלימו עיניהם מתשו' האחרת למהריב"ל שם בסוף סי' צ"ב שעלה בהסכמה דלהוציא ממון מבעליו לא סמכינן על חילוק זה דבמילתא פסיקתא דוקא אמרי' כ"ע דינא גמירי ומילתא דהוי פלוגתא אמרינן לאו כ"ע דינא גמירא אלא כל שאנו באים להוציא ממון מבעליו אמרינן דודאי ידע ולאו כל כמיני' לומר טועה הייתי בדין ועיין עוד בתשו' מהריב"ל ח"ב סוף סימן מ"ו. ועיין בטח"מ סו' ל"ב שכ' בשם הר"מ מרוטנבורק ז"ל דאם כתב לא' והקנה לו וחזר וכתב גם לב' והקנה לו הב' קונה אף בלא יפוי כח דטעי וסבור שאם יפחות לב' ממה שעשה לראשון דלא יקנה ע"כ וכתב שם הב"ח ז"ל דכיון דנכסי בחזקת יורשי קיימי אין להוציא מידם ע"פ סברא זו שכתב דתלינן בטעות וכ"כ שם בסעיף ל"ג דהרא"ש והטור פליגי להא דמהר"ם ז"ל ועיין תשו' הרא"ש שהביא מהריב"ל ח"ב ריש סימן ע"ג. אברא דדברי מהריב"ל הנז' שכתב על חילוק שרצה לחלק דבמילתא דאיכא פלוגתא אמרינן לאו כ"ע דינא גמירי כו' דלא סמכינן בחילוקים דקים ושינויי דחיקי להוציא ולא זכר ש"ר שחילוק זה כתבוהו בעלי התוס' ז"ל בפרק השולח דף מ"ה אהא דהמוכר שדהו בשנת היובל עצמה דאמר שמואל אינה מכור' כל עיקר ומסיק התם תלמודא דאינה מכורה ומעות חוזרים וכתבו התוס' דאע"ג דשמואל גופי' אית ליה במקדש אחותו דהמעות מתנה משום שאדם יודע דאין קידושין תופסין באחות' וגמר ונתן לשם מתנה הכא לא שייך למימר אדם יודע דהא רב אמר שכורה ויוצאה ע"כ נראה מדבריהם דס"ל דאע"ג דלשמואל אינה מכורה כל עיקר מק"ו דומה מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אי"ד שלא תמכר. עכ"ז דעת התוס' לומר דלא שייך לומר אדם יודע שאין מכר ביובל דהא איכא פלוגתא דרב אמר מכורה ויוצאה ובהא אפי' רב טעי והתם מפקינן ממונא ואמרי' מעות חוזרים מחמת טענה דטעי בדין וסבר דמכירה ביובל עצמו מכורה. ומהתימה ממהריב"ל שדחאו בב' ידים חילוק זה. וגם ממהרש"ח ומהר"י הלוי דאשתמיט מינייהו דברי התוס' ז"ל. ועיין עוד בפרט זה בתשו' הרמב"ן המיוחסות סימן ו' ובתשו' הר"ב המפה סי' מ"ז ומ"ח ובתשו' פ"מ ח"א סי' ס"ו דף קס"א ע"א ובתשו' הרב כמהר"ר יחיאל באסאן ז"ל (סי') וע' בתשו' הר"ן סי' נ"ב שכתב דלאו כל אינשי גמירא דינא שיהיו בקיאים בדין דקי"ל דאפי' בעדות עד מפי עד מהני להתיר לאשה להנשא ובתשו' הריב"ש סי' שע"א בחזקה אין העדים חותמים ע"ה אא"כ נעשה בגדול. ולענין דינא בהאי מילתא אי אמרינן גבי נשי לאו דינא גמירי כתב הרד"ך ז"ל בית י"ז חי"ג ז"ל וא"כ לפ"ז בנ"ד השבועה שהשביעה בעלה קיימת הואיל ולא אמר' בלבה היום. אבל הא ליתא דהא אשה זו אנוסה בלבה היתה דלא ידעה שצריכ' לומר בלבה היום דכלהו נשי לאו דינא גמירי כדאמרינן בפ"ק דקדושין ע"כ והכונה לומר דאמרינן התם בפ"ק דקדושין די"ג ע"א גבי שתיקה דלאחר מ"מ לאו כלום הוא כו' פריך ר' אחאי אטו כלהו נשי דינא גמירא סברא אי שדינא להו ומתברי מתחייבנא באחריותייהו. וכ"כ שם בבית ט' חדר ו' דאשה לא ידע' דינא ומיהו סומכת דעתה אדרבנן דגמירי. וכן מצאתי בהר"ן ז"ל שכתב בשם הרשב"א ז"ל בכתובות פרק האשה שנפלו עלה דשטר מברחת דלא קנה המקבל שכתב הרא"ה ז"ל שאם כתוב בשטר המקבל מתנה גמורה מתנה חלוטה קנה המקבל דכגון דא לאו שטר מברחת הוא ועל זה הי' דן הרשב"א שעכשיו שנוהגים לכתוב בכל שטרי המתנות מ' גמורה מ' חלוטה שאפשר לדון שאעפ"י שלא נכתבה כמי שנכתבה דמי דאשה הנותנת כיון שיודעת שבכל השטרות כותבים בזמנינו זה מ' גמורה מ' חלוטה אע"פ שלא צותה בפי' ולא נכתב בשטר מ' גמורה כו' כיון שכל העולם יודעים שבזמנינו נוהגים הסופרים כן הרי שטר זה כאלו נכתב בו בפירוש מ' גמורה כו' וקנה המקבל ולא דיינינן לה כשטר מברחת ושוב פקפק הרשב"א ז"ל על זה דלהיותה אשה אי אפשר שתדע בנוסח השטרו' לתלות בה שסמכה ע"מ שנוהגים לכתוב בנוסח החטרו' דנשי לא ידעי כולי' האי וצריך שיעידו העדים שכך אמרה להם שנתנה למקבל במתנה גמור' ע"ש ועיין בתשו' בני שמואל סוף תשו' ל"ד ובפ"מ ח"א סס"ו ובתשו' מהרשד"ם ח"מ סימן שכ"א דרל"א ע"ב ובסוף סקצ"ד ומצאתי שורש זה בכנה"ג ח"מ סע"ט בהגהת ב"י אות י"ב א עוד זאת מצאתי להרשב"א ז"ל סי' אלף קמ"ט כתב בתוך התשוב' ואין לומר כאן דמסתמא כל שכתבו הדיינים בודאי היא אמרה להם כתובו אע"פ שלא נז' כן בתוך השטר מדריש לקיש דאמר חזקה אין העדים חותמים על השטר אא"כ נעשה בגדול וכ"ש בדיינים שאין חוששין לב"ד טועים כדאמרינן בפ' זה בורר ההיא אודיתא דלא הוה כתיב בה א"ל כתובו וחתומו והבו לי' אמרי אביי ורבא היינו דריש לקיש דאמר חזקה אין העדים כו' אפ"ה בכאן מסתברא שאין אומרים כן דאנן סהדי דרוב הדיינים שיושבים עכשיו בדין אינן בקיאין בכך ולפיכך יש לחוש לכך דאפי' הם עצמם טועים הם בכך וכדאיתא התם עלה דההיא מי איכ' מידי דאנן לא ידעי' וספרי דב"ד ידעי שאלו לספרי דאביי וידעי לספרי דרבא וידעי הלכך הכא יש לחוש ונשאל אותם אם יודעים אם לאו וכל כי האי חוששים ובודקין וחוקרים להוציא הדין לאמיתו ע"כ ועיין עוד במדה זו בס' בני דוד דף ל"ג ע"א סעיף קס"ג ובהרב כנה"ג ז"ל בכללי הפוסקים סימן צ"ח:
ב
אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. כן כתב הרא"ש ז"ל בפרק הרבית ז"ל הכא נמי הדירה שדר בחצר לא חשיבא ממון כיון דלא קיימא לאגרא וליכא למימר כיון דא"ל הלויני ודור בחצרי הוי כאלו השכירה לו ואע"ג דעד השתא לא הוה רגיל להשכירה השתא השכירה לו דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן שיאמר לו הלויני ודור בחצרי בשכר בתורת רבית אלא אדרבא א"ל הלויני ודור בחצרי דבלא"ה איני משכירו ע"כ עיין בתוס' בכורות ד"ך ע"א ד"ה ואבע"א בסוף הדבור. ושמעתי מקשים בהאי כללא דכייל הרא"ש ז"ל דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן מהא דאמרינן התם בפ' הרבית בני רבי עליש נפק עלייהו ההוא שטרא דהוה כתיב בי' פלגא באגרא ופלגא בהפסד אמר רבא ר' עליש גברא רבא הוה ואיסורא לאינשי לא הוה ספי כו' דמשמע דלא שייך למימר אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן אלא לגבי גברא רבא לא אשאר אינשי דאל"כ דכללא הוא לכולהו אינשי מאי איריא ר' עליש דג"ר הוא הא אפי' בשאר אינשי נמי אמרינן הכי אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. ולדידי לק"מ דשאני התם גבי עובדא דר' עליש דאתרע חזקת השטר שהי' כתוב בו פלגא כו' שהי' מוכיח מפשטן של דברים שהי' שם רבית ובסתם אינשי כל כי ה"ג ודאי דהיינו אומרים דאיסור רבית הי' שם אבל לפי שר' עליש גברא רבא נוציא הלשון מפשיטות' ונאמר שחסר בו דבר אבל בעלמ' סתמ' אחזוקי אינשי ברשיעי ל"מ והוא פשוט. ושוב ראיתי הקושי' הלז במוהר"י הלוי ז"ל בכלל ו' סימן נ"א דף ק"ג ובתורת אמת סקפ"ז ושני הנביאים מתנבאים בסגנון א' כדבר האמור ע"ש. וה"ה ז"ל כתב בפ"ד מהלכות מלוה דין י' וז"ל ואולי שאפשר מלוה מוציא יותר מותר שאין תולין ברבית מאוחרת שלא יהי' הלוה מאכיל איסור למלוה ואחזוקי אינשי ברשיעי וכ"ש לנזקו ל"מ ע"כ ועיין במשנה למלך שם ונראה מדברי ה"ה דאחזוקי אינשי ברשיעי אפילו באיסורא רבנן דקיל להו לאינשי ל"מ. וע' במדה זו במהריב"ל ח"ג סימן ט"ל ומ"ה ובח"ד דף ס' ע"א ובתוס' פ"ב דכתובו' דכ"ז ד"ה אית לך סהדי כו' וכנה"ג ח"מ סימן מ"ו הגהת הב"י אות פ"ד ובסי' קנ"ד ב"י אות מ"ח ובתשו' מהריט"ץ סי' צ' ובפ' כל הנשבעים דמ"ו אמרינן א"ר יאודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחים הם בידי אינו נאמן כו' ולא אמרן אלא שבעל הבית אומר שאולין הם בידך וזה אומר לקוחים הם אבל בעה"ב או' גנובים הם בידך לאו כל כמיני' דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן ומהך כללא כתב המרדכי ז"ל בסוף פרק האומנים ז"ל ומזה הטעם דן ר"י על ראובן שלוה מעות משמעון על בגדי אשתו וחזר והשאילו לו עד לאחר המועד ומת במועד ומחמת יראת המושל מסרה את אשר לה לשמעון וגם מלבושים שהיו ממושכנים בידו והחזיר לה שמעון הכל חוץ מן המלבושים ופסק ר"י שהדין עמו דאין אדם רשאי בבגדי אשתו מ"מ אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקי' ומסתמא ברשותה משכנם בעלה כו' וכ"כ עוד בפ' הכותב סי' רי"ח שהק' שם בההיא עובדא דר' מיאשא דאמאי לא אמרינן דילמא מציאה אשכח כדאמרינן בפ' הניזקין גבי עמרי צבעא אימור מציאה אשכח ותי' דשאני התם גבי גזל דאחזוקי אינשי בגנבי ל"מ ע"ש. ולענין איסורא נמי כ' המרדכי הביא דברי' מרן הקדוש בי"ד סי' תכ"ט ז"ל כתב המרדכי בפרק ר' ישמעאל על חביות יין שהיו מונחים בר"ה ועברו גנבים ודקרו חביות א' בסכין ובידם קדירה ומשכו יין לתוכה נ"ל שאם יש בעיר ישראל אחד חשוד בזה דרך גנבה או דרך ליצנות נתלה בזה כו' ואם אין בעיר ישראל חשוד דרך גנב' אחזוקי אינשי בגנבי ל"מ והביא ההוא דמחבואה באיסור שבויה ע"ש:
ג
אין אדם מוציא דבריו לבטלה. מדה זו פלוגתא דר"מ ורבנן בריש פ"ק דערכין לר"מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה ולרבנן אדם מוציא דברי' לבטלה והלכ' כחכמים וכמו שפסק הרמב"ם פ"א מה' ערכין וכמ"ש מרן הקדוש שם וכ' מהראנ"ח ח"ב סל"ו דאפי' לחכמים כל שאנו יכולים לפרש דברי האדם בלשון המועיל וכ"ש היכא דמתנה עם אחר וכ"ש כשהקנו מידו אפי' חכמים מודו דאין אדם מד"ל ע"כ. ולע"ד דקדקתי ראי' לדבריו מההיא דפ"ק דערכין דף ה' אההיא דא"ר גידל המקדיש בהמת חבירו נותן דמיה ומוקי לה תלמודא כר"מ דאין אמד"ל וא"ר אשי התם דהיינו דוקא דאמר בהמת חבירי עלי דבהמה גופא לא אמר אבל אמר הרי בהמ' זו עלי מודה ר"מ דאדם מד"ל. א"כ אמור מעתה כיון דלר"מ כל שאין אנו יכולים לפרש דבריו בלשון המועיל מודה דאדם מד"ל א"כ מדר"מ נשמע נמי לרבנן איפכא דכל שאנו יכולים לפרש דברי האדם בלשון המועיל מודו לר"מ דאמרינן אין אמד"ל. ורבינו הרב כנה"ג בח"מ סימן רנ"ג בב"י אות י"ג כתב עוד דאפילו לחכמים דס"ל אדם מד"ל היינו דוקא בבריא אבל בש"מ לכ"ע אין אדם מד"ל דומיא למ"ש אין אדם משטה בשעת מיתה ע"כ וכן מתבאר מתשו' הרב לחם רב סימן ר"ג. ואנכי תולעת מצאתי לרשב"ם ז"ל בפרק יש נוחלין שכתב עלה דא"ר הונא ש"מ שכתב כל נכסיו לאחר אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירוש' ואם לאו נוטלן משום מתנ' ז"ל ואם לאו נוטלן משום מתנה דכיון דאינו ראוי לירש ע"כ נכסי נתונים לפ' קאמר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ולמתנ' איכוון ע"כ נראה דס"ל דאע"ג דקי"ל כחכמים דאדם מד"ל מ"מ ש"מ שאני. ורבינו בכנה"ג ז"ל לא הונח לו חילוק זה וכתב דא"א לפרש כן דיש הפרש בין בריא לש"מ דלא עדיף ש"מ מהקדש דבדק הבית ואפ"ה פליגי חכמים ואמרי אדם מד"ל ע"כ. וגם בעיני יפלא סברא זו ממ"ש הנ"י בהלכות פ' מי שמת עלה דאמרינן ש"מ שאמר ידור פ' בבית זה לא אמר כלום כתב ז"ל מדלא מתקנינן לישנא למימר דבית לדירה קאמר או דקל לפירו' משמע דדוקא בבריא דיינינן לישניה כו' וכתב עוד ונראה לי דלא שייך לאקשויי אמאי לא אזלינן בתר אומדנא הכא בש"מ כדלעיל במתני' וגבי מסוכן בגט דודאי לגבי נפשיה אנן סהדי דודאי לא שביק נפשיה וגבי גט משום עגונא אקילו בי' כמה קולות אבל לגבי מתנת אחרים אע"ג דאי לא בעי למימר דקל לפירות הא דאמר פירות דקל דברי בטלה נינהו מ"מ אין לנו אלא מה שהוציא בשפתיו ע"כ. הרי דעת הנ"י ז"ל ברור מללו דאפי' גבי שכ"מ קיי"ל כחכמים דאדם מוציא ד"ל וכיוצא בזה כתב ה"ה ז"ל פ"י מהל' זכיה כתב בשם הרשב"א, שכתב בפ' מ"ש עלה דהא דידור פ' בביתי כו' שמעינן מהכא דלא מתקנינן לישנא בש"מ א דיינינן לי' כדדיינינן בבריא דדברי שב"מ ככתובים וכמסורים דמי אבל להוסיף על דבריו לא דאי לא אף אנו נתקן הלשון ונאמר דכיון דאמר ידור הרי גלה בדעתו שירצה שידור זה בביתו ואין אדם מד"ל ונתקן ונאמר דבבית לדירה קיימא וזה נראה לי ברור כו' וכן ה"ה הסכים לסברא זו אלא שרצה לחלק בין האומר תנו שטר לפ' דלדעת הרשב"א צריך שיאמר הוא וכל שעבודיה דאית בי' דומיא דידור פ' דבעיא עד שיאמר תנו בית זה לפ' שידור בו. ואלו לדעת ה"ה ז"ל שרצה ליישב דעת הרמב"ם דסבר דאע"ג דלא אמר הוא וכ"ש מהני בש"מ חילק הוא ז"ל בין זה לההיא דדירה משום דהתם אי לא נוסיף מתנה אחרת בכלל דבריו והוא גוף הבית א"א לתקן בשום צד שיועילו דבריו שלא הוציא דבריו לבטלה וכיון שכן ודאי אמרינן אלו רצה לתת גוף לפירותיו הי' נותן משא"כ בשטר כו' ע"ש. עוד עיין בפרט זה בדברי ריבות סימן קצ"ו בדין קצין שאינו מועיל אי מהני מטעם זה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכן בסי' קכ"ה ועיין בס' חזון נחום דקי"ח ע"ב בענין זה:
ד
אין אדם מדקדק בדבריו שאומר חוץ לב"ד ועד שאמר תחל' חוץ לב"ד על אשה שהיתה זקוקה ליבם יש לסמוך על עדותו בב"ד ששמע שמת זה ימים רבים כ"כ הר"ן סי' נ"ב ועיין במ"ב סי' ק"ה והרד"ך בית כ"א חי"א ובנימן זאב סי' ח' והריב"ל ת"ת רי"ג וח"ג ס"ד ונ"א ומהראנ"ח סל"ז ובהרא"ם ח"א דל"ד א':
ה
אין אדם עושה ב"ב זנות. מדה זו לרז"ל מפורש' בכמה דוכתיין בש"ס בפ' המדיר המקדש ע"ת ובעל אמרי' חזקה אין אדם עושה בב"ז ואחליה לתנאיה ובפ' המגרש המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי וראוה שנבעלה אמרינן חזקה אין אדם עושה בב"ז ופסקה הטור בא"ה סימן ל"ח וסימן קמ"ט. וראיתי בתשו' הרד"ך בית ט' ח"ו שכתב דלא אמרו חכמים מדה זו רק באיש ולא באשה שכתב שם ז"ל ותו דהיא אינה חוששת לבעילת זנות דהא בשלהי האשה שלום ובפ' המדיר דמייתי התם אהיא דריש לקיש דאמר טב למיתב טן דו כו' ומייתי תו התם מתלי אחריני דקא מתלי נשי בבעלים השפלים אמרי' תנא וכלן מזנות ותולו' בבעליהן ופרש"י כל אלו שבעליהן שפלים ומראות להם חיבה אינו אלא שמזנות וכשמתעברו' תולות העובר בבעליה' כו' ומדקאמר תנא וכלן מזנות כו' משמע דמילתא פסיקתא היא וא"כ בין לקולא בין לחומרא אית לן למימר הכי ע"ש שהאריך כדרכו הטוב. ותמהני מהרב מהר"ח אלפאנדרי הי"ל שכ' בס' בני חיי א"ה סוף סימן ל"ח ז"ל וצריך לאודועי דמ"ש אין אדם עושה בב"ז היינו לבועל ולנבעלת שהיא ג"כ אין עושה בב"ז כו' הרב פ"מ ח"א סימן ס"ב נראה מבין ריסי עיניו דס"ל שדוקא באיש אמרינן א"א עושה בב"ז וצ"ע עכ"ד. ואנכי תולעת תמה אנכי איך העלים עינו היפה מתשו' הרד"ך הנז' דדעת שפתיו ברור מללו דחזקה זו אינה אלא באיש ולא באשה ושם בתשו' הרד"ך הביא ההיא דסוף פרק הגוזל דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין ומ"ש התוספות ז"ל שם שהביא הוא שם דנראה מדבריהם דסבירא להו דאינה לחזקה זו רק באיש ע"ש ובספר לקט הקמח חא"ה דף צ' נסתפק בספק זה וכתב בסוף דבריו והדבר צריך יישוב כי לא מצאתי הדבר ברור ע"כ ולא זכר ש"ר תשובת הרד"ך הנז'. ושוב שם בדף קפ"ט ע"ג הביא דברי הרדב"ז בכ"י דנראה מתוך דבריו שבאמת לא אמרו חכמים מדה זו אלא על האיש ולא על האשה ע"ש. ושבתי וראה לדברי הר"ב משנה למלך ז"ל פ"י מה' גירושין הלכה ח"י שכתב דאיתא להך חזקה גם באשה ע"ש. עוד ראיתי בכלל זה בתשו' חוות יאיר סס"י קנ"ח כתב עמ"ש מורם באה"ע ריש סימן ל"ג דפנוי הבא על פנויה לפני עדים חוששין שמא כיוון לקידושין משום דאין אדם עושה בב"ז כתב הוא ז"ל דמיירי בטהורה ע"כ ש"מ מדבריו דחזקה זו אינו מועיל היכא דאנו רואים דעובר על איסור כרת דמאן דעובר על איסור כרת לא חש לבעילת זנות ומש"ה כ' דההיא דמור"ם ז"ל מיירי בפנויה טהורה. ושוב ראיתי בבני חיי בסימן הנז' שהביא תשובת הריב"ש סי' ו' באשה שהיתה בחזקת נדה ובא עליה איש שהיתה פנויה דלא אמרינן ביה דגמר ובעל לשם קדושין אלא לשם זנות דאם לאיסור כרת התיר עצמו בביאתו איך יחוש לאיסור קל של פנויה ע"כ. והר"ב חוות יאיר קיימה מסברא דנפשיה ומתשו' הריב"ש הנז' הביא ראיה הרב ב"ח לספקן של ראשו' לדידן דנהגינן בעת השדוכין לישבע שבועה בת"כ שלא לקדש אשה אחר' חוץ מהמשודכת לו או אם הוי נשוי אשה אחרת לאחר שגירש את אשתו ראשונה ונתייחד עם גרושתו ואיכא חרם ר"ג שלא לישא ב' נשים מי אמרינן חזקה אא"ע בב"ז או לא שבשני נדונים אלו אם לא עשה בב"ז עובר על השבועה ועל חרם ר"ג ואפשר דטפי ניחא ליה לאדם לעשות בב"ז ולא לעבור על השבועה ועל החרם או דילמא לא ומתשו' הריב"ש וגם מתשו' הריט"ץ סי' רמ"ז שמי שבעל ביה"כ וקא עבד איסור לא אמרי' ביה שלא עשה בב"ז. א"כ מי שנשבע ועומד שלא לקדש או שלא לבטל התנאי שעשה בשעת הקדושין בדבר שאין לו התרה עולמית בודאי דבועל ב"ז ולא גמר לשם קידושין לעבור על שבועתו. ומהריב"ל בח"ג סס"י מ"ה כתב דלא אמרינן אין אדם עושה בב"ז אלא באדם כשר או ת"ח. אמנם ראיתי להרד"ך ז"ל בית כ"ד ח"ד בסופו כתב על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב במקדש בפחו' מש"פ או במלוה חזקה היא שאין אדם מישראל הכשרים עושה בב"ז והרי הוא בידו לעשותה בעילת מצוה ע"כ נראה דדוקא בישראל הכשרים יש לנו לומר חזקה זו. מיהו נראה לע"ד דאין הכונה לומר שיהיו חסידי' אלא היינו שהם כשרים שאינן פרוצים בעריות ואע"פ שהם פרוצים בעבירות אחרות לא הוו פרוצים בעריות ע"כ. וכדבריו כתב הרדב"ז בתשו' הנדפסו' מחדש סוף סי' ת"ט ועיין בתשו' תה"ד סי' כ"ט ובדרכי נועם סל"ו ומ"ו באורך בזה. ונראה דאין זה חולק על תשו' מהריט"ץ ז"ל הנז' דשאני נדון הנז' האיסור הוא בדבר א' שבאותה ביאה שבעל ביה"כ עבר אאיסור דיה"כ באותו דבר עצמו כל כה"ג בודאי אמרינן שלא נשמר מאיסור אחר הבא מחמת אותה ביאה שהיא ב"ז מה שאין כן כשהוא פרוץ בעבירות אחרות בעלמא כנדון הרד"ך ז"ל ומתוך כך אין מקום להשגת הרב המופלא מהר"ח אבולעפיא בס' עץ החיים בפ' וירא דף ט' ע"ב שכ' על תשו' מוהריט"ץ שכתב דליכא להך חזקה בבעל ביה"כ כתב ז"ל וליתא דאף שהוחזק במלקיות הרבה אמרי' דמה שיכול לעשו' דרך התר עושהו כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהל' תמורה דאם היו ג' בהמות קדשי מזבח לפניו וא' מהן בעלת מום שעומדת לפדיון וג' בהמות חולין ואמר הרי אנו תחת אנו שאינו לוקה אלא ב' שהבהמה הג' תלינן דלשם חילול קאמר ולא לשם תמורה דכיון שיש לפניו דרך ההתר והוא החלול ודרך האיסור והוא התמורה חזקה שאינו מניח ההתר ועושה האיסור ע"כ. ולפי מה שכתבנו יש לדחות דהתם בתמורה שאני שהם איסורים חלוקים אבל כל היכא שהוא בדבר א' שבאותה ביאה עבד איסורא באותו דבר עצמו אמרינן בודאי לא נשמר מאיסור אחר הבא מחמת אותה ביאה עצמה שהוא בעילת זנות כמדובר ועיין בהר"ב משנה למלך פ"י מהל' גירושין שתי' כיוצא בזה על תשו' הרדב"ז ז"ל שכ' כדברי הריב"ש בסי' ו' דהך חזקה ליכא היכא דהיתה נדה והוא ז"ל כתב שם טעם כעיקר על הבועל ביה"כ דאין לומר חזקה אין אדם עושה בב"ז וגמר לשם קידושין כדברי מהריט"ץ מטעם אחר דאיסור קדשה המיוחדת איסור דרבנן כמ"ש מרן ז"ל פ"א. ואיסור דאין מקדשין בי"ט הוי דרבנן א"כ למה יעבור איסור דרבנן לקדש ביה"כ שהוא י"ט שלא לעבור איסור דרבנן דהיינו קדשה כיון דאידי ואידי איסור דרבנן ע"כ. והרב קיימה מסברא דנפשיה והוא סברת ריא"ז ז"ל שכתב בשלטי הגבורים בפ' מי שאחזו שכתב שאם בא על גרושתו אחר שנישאת לאחר שנתאלמנה אינה צריכה גט דודאי בעילתו ב"ז ולא לשם קידושין שאם יבעול לשם קידושין לוקה. וכן כיוצא בזה כתב מהר"י הלוי ז"ל בסס"י י"ד בכהן שגירש ונתיחד עמה אף אם היו שם עידי יחוד ועידי ביאה וראו אותם והם ג"כ ראו את העדים אין לחוש כלל להצריכה גט דהרי טעמא דמלתא הוא דחיישינן שמא לשם קידושין בעל משום דחזקה אא"ע בב"ז א"כ בנ"ד אין מקו' לזה דהרי ע"כ בעילתו ב"ז דהרי הוא אסור בגרושה ובב"ז ודייק לה מלשון הרמב"ם בההיא דלנה עמו בפונדקית שכתב שחזקה אא"ע בב"ז שהרי בידו לעשותה בעילת מצוה דמשמע דדוקא היכא שיש בידו לעשותה בעילת מצוה אבל כל היכא דאין בידו לעשותה בעילת מצוה ע"כ הוי כזנות שהרי הוא אסור בה ועיין עוד במדה זו מה שכתבנו לעיל סימן א' ובספר בני יעקב דקע"ב ע"ג וע"ד והנמשכים:
ו
אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. בפ' שבועת הדיינים דף מ"ב ע"ב א"ר הונא ש"מ שהקדיש נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא להקדש אמרי ה"מ ש"מ דאין אדם חוטא ולא לו. ופרש"י בשביל יורשים. והך מילתא הוי פלוגתא דתנאי בערכין דכ"ג דלר"א אדם עושה קנוניא על ההקדש ולרבי יהושע אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ואיכא התם ב' לישני לחד לישנא ע"כ לא פליגי אלא בבריא אבל בש"מ דברי הכל אין אדם עושה קנוניא עה"ק מ"ט אין אדם חוטא ולא לו וללישנא אחרינא מסיק דאפי' בבריא לכ"ע אין אדם עושה קנוניא עה"ק והרמב"ם פ"ז מה' ערכין פסק כלישנא קמא דדוקא בש"מ ליתיה להך חזקה מטעמא דאין אדם חוטא ולא לו ואע"ג דדרך הרמב"ם לפסוק כלישנא בתרא פסק כלישנא קמא מטעם ההיא דפרק שבועת הדיינים דקאמר סתמא דתלמודא ה"מ ש"מ אבל בריא לא.. והרמב"ן ז"ל במלחמותיו ס"פ גט פשוט כתב דהא דאמרינן א"א עושה קנוניא כו' דמיירי דהקדיש ע"ד רבים שאם הקדיש סתם אפי' אם אדם עושה קנוניא ע"ה ואפי' בבריא נאמן מגו דאי בעי מתשיל אכוליה הקדש כו' וכ"כ שם הרשב"א ז"ל בחידושיו ובתשו' כמו שהביא דבריו הש"ך בח"מ סי' רנ"ה סק"ד ועיין שם בסי' צ"ט סק"ד ועיין בפרט זה בס' בית שמואל א"ה סי' ק"ב ס"ק כ"ד. והרשב"א ז"ל כתב בתשו' סימן אלף מ"ז דאע"ג דא"א עושה קנוניא עה"ק אם הי"ל ב"ח וכתובת אשה אינו נאמן לומר מנה לפ' בידי ועיין בבני שמואל בביאורו לח"מ סי' מ"ז שהק' תשובה זו מתשובה אחרת להרשב"א הבואה מרן בא"ה סי' ק' ובתשו' הרב פ"מ ח"א סי' ס"ג האריך בזה ועיין מהרשד"ם ח"מ סס"י קס"ד ואה"ע סס"י ק"ס ומשפט צדק ח"ב סי' מ"ו. ובהא דאין אדם חוטא ולא לו כתב הרמב"ם פ"י מה' גירושין חכם שאסר אשה על בעלה או עד שהביא גט מח"ל או עד שהעיד לאשה שמת בעלה כו' שהדין בכל א' מאלו שלא ישאנה מפני החשד עכ"ז מותר לבן או לשאר קרובים שאין ארם חוטא כדי שיהנה אחר ועיין בתשו' מהריב"ל ח"ג סימן קי"ב בחקירה הה' והרד"ך בית י"ז ח"ה:
ז
אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. המדה הזאת הובאה בש"ס בכמה דוכתין בא"א שפשטה ידה וקבלה קדושין בפני בעלה מקודשת חזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה וכתב בתשו' תורת אמת סי' רי"ט דלישנא דאמרינן בפני בעלה לאו דוקא בפני בעלה אלא אפי' בעלה בעיר מקרי שפיר בפני בעלה ודייק לה מתוך תשו' הרא"ש ז"ל שהביא שם ושוב פקפק בדבר ולע"ד המעט הוא הרא"ש ז"ל לשיטתיה אזיל שכ' בנדרים בפרק ר"א (דף) עלה דהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו ז"ל כתב ר"א ממיץ ז"ל אין מתירין לו אלא בפניו פי' מדעתו כמו אין חבין לאדם שלא בפניו ע"כ ובתשו' להרשב"א המיוחסו' להרמב"ן ז"ל כ' מסתברא לי דבכל מקום שאמר בפניו לא בפניו ממש ובמעמדו אמרו אלא בידיעתו ע"כ. ושבתי וראה במהריק"ו ז"ל שורש ע"ב דף ע"ג ע"א דדעתו לפי דברי התוס' בפרק האשה שלום דבעינן בפניו ממש ע"ש ומהתימה על מהרא"ש ז"ל שלא הזכירה. ועיין בתשו' מהריב"ל ח"ג סי' ק"ב דף ק"ט ע"ג שכתב דאפשר לחלק בין ארוסה לנשואה דאירוסין עבידי אינשי דמקדשי בצנעא ומשום הכי לא הויא העזה אלא דוקא כשפשטה ידה וקבלה קידושין דוקא בפניו אבל נשואין דלא עבידי בצנעא כל היכא דהוא בעיר הוי כבפניו ולזה הסכים מהרשד"ם א"ה סי' ל"ז אמנם מהרש"ך ח"א סי' כ"ח נראה דס"ל דאין חילוק ואפי' בארוסה אם היה בעלה בעיר כבפניו דמי. עוד כתב מהרא"ש ז"ל שם דמאי דאמרי' א"א שפשטה ידה וקבלה קידושין כו' לאו דוקא שהיתה א"א נשואה דשייך שפיר אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אלא אפי' היתה ארוסה וקבלה קידו' מאחר בפני ארוסה אפ"ה שייך לומר אין אשה מ"פ בפני בעלה ודייק לה שפיר מסוגייא דס"פ המגרש עלה דההיא דשלחו ליה מבי רב לשמואל יצא עליה קול מראשון ובא אחר וקדשה קדושי תורה מאי כו' והעמידו הדבר על בורייה דאי מגלייא מילתא דקדושי מעלייא לא צריכא גט משני ופליגא דרב הונא דא"ר הונא א"א שפשטה ידה וקבלה קדושין מקודשת כו' והשתא אי איתא דשאני א"א מארוסה היכי פליגא והרי ההיא דשמואל בארוסה היא. וכ"כ הרשב"א ז"ל סי' תקס"ח ולע"ד יש לדקדק עוד כן מסוגיא דפ' האשה שלום דקי"ו היכי דמי קטטה בינו לבינה באומר' לבעלה גרשתני וליהמנא דחזקה און א"א מעיזה פניה בפ"ב ואי איתא דשאני א"א מארוסה לוקמא מתני' בנתארסה והלך עמ' למד"ה. ואגב זה ראיתי שם בתוס' ד"ה וליהמנא שכתבו בסוף דבריהם דכשתובעת כתובה אינה נאמנת בהך חזקה דאין א"א מעיזה בפני בעלה אלא דוקא לענין נשואין ע"כ ויפלא דא"כ מאי פריך הש"ס וליהמנא מדרב המנונא ועיין במוהריק"ו שו' ע"ב בזה. וראיתי עוד קצת חידושים בזה כתבם רבינו בכנה"ג ז"ל סי' י"ז כתב ז"ל אם המתקדשת הזאת שפשטה ידה וקבלה קדושין בפני בעלה היתה אשתו מקודם של זה המקדש השני שגירשה ונשאת נ"ל דאין לחוש לחזקה זו דליכא למימר גרשתני שא"כ איך נתקדשה לזה שנמצא מחזיר גרושתו מן הנשואין ושוב פקפק בדבר וכתב ואפשר דאף בזו צריכה גט ולא דמי למ"ש מהרא"ש בסי' ח"י שאם מה שפשטה ידה וקבלה קידושין היה המקדש כהן אין לחוש לקידושיו דליכא למימר גרשתני שאם היא גרושה איך נתקדשה לכהן דבשלמא התם הכל יודעים שגרושה אסורה לכהן אבל במחזיר גרושתו איכא למימר דמטעא טעי וצ"ע עוד כ' דקטנה העומדת ברשות אביה לא שייך לומר חזקה דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה מהרש"ך ח"א סקצ"ג. וע' עוד במדה זו בס' ב"ד די"א ע"ד:
ח
אין אדם פורע תוך זמנו כדאיתא בפ"ק דב"ב ד"ה מצאתי בזה לרבינו בכנה"ג ז"ל סי' פ"ד כתב ז"ל ונראה דלא מפני שראינו שפרע מקצת תוך הזמן נאמר שפרע הכל נמי תוך הזמן ואדרבא נימא איפכא שהוא הקדים לו זה המקצת שנזדמן לו כדי שלא יכופנו על השאר בזמנו מצאתי כתוב בתשו' כ"י וכמדומה שהוא ממורי הרב ז"ל. ועיין בש"ך ח"מ סי' ס"ט ס"ק כ"ו לענין טענינן ליתמי ד"ה דאע"ג דמילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי מ"מ לא טענינן ליתמי שמא פרע אבוהון תוך זמנו דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו אלימא טפי ממלתא דלא שכיחא ולא טענינן להו והוא ז"ל העלה דמילתא דלא שכיחא ומלתא דחזקה שוין ומאן דסבר דמילתא דל"ש טענינן ליתמי ה"ה בהך חזקה ומ"ד דמילתא דל"ש לא טענינן ליתמי ה"ה הך חזקה. והתוס' ז"ל בפ' השולח דל"ד עלה דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה הוק' להם והא לא נתנה כתובה לגבות מחיים ואמר ר"ל בפ"ק דב"ב חזקה אין אדם פורע תוך זמנו והלואי שיפרע בזמנו ואמרינן התם דהלכתא כוותיה ואפי' מיתמי א"כ אפי' מיתמי ליפרע בלא שבועה ותי' דה"מ ב"ח אבל אלמנה דאית לה בתנאי ב"ד מתפיס לה צררי אפי' בתוך זמנו ע"כ ולפי דבריהם אלו נראה דבנכסי צאן ברזל שהם חוב לא חיישי' לצררי ונפרעת שלא בשבועה וכמ"ש מהרשד"ם א"ה סימן קל"ב וכ"כ הרב נ"מ דף ש"ב דלפי דבריהם יש ללמוד דין מחודש דבנצ"ב אע"פ שאינן בעין כגון שנאבדו כיון שאינן מתנאי ב"ד גובה בלא שבועה דחזקה אין אדם פורע תו"ז. אמנם ה"ה בפי"ח דה"א דין ט' כ' דדעת רבינו דאם נאבדה הנדוניא צריכה היא להשבע ע"ש נמצא דהוי פלוגתא דתוס' והרמב"ם אי בעייא שבועה וע' בתשו' הר"ב בני משה סי' ח' באורך ובתשו' מרן ז"ל סי' ח' דמ"א כתב דבעל שהלך למד"ה ולא הניח מזונות לאשתו דלא מיקרי תוך זמנו ע"ש. עוד ראיתי שם בכה"ג בזה בתשו' הריב"ש סימן ת"ד ד"מ המלוה את חבירו וקבע לו זמן לפרעון ובתוך הזמן עשה לו מחילה כוללת עד אותו היום שנכתבה דאע"ג דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו במחילה כוללת איתיה בכלל אף החוב שלא הגיע זמנו. עוד כתב מוהריב"ל ח"א כלל י"א סי' ז"ן דלא נאמרה הך חזקה דלא עביד איניש דפרע גו זמניה אלא דוקא במלוה אבל לחלק השותפו' תוך הזמן מילתא דשכיחא היא כי האדם מלא קטטות ואין אדם דר עם נחש בכפיפה. עוד כתב מהרא"ש סי' ע"ד דהך חזקה דלא עביד איניש דפרע גו זמניה אינו אלא דוקא במעות אבל לא בסחורה דבסחורה עביד איניש דפרע גו זמניה ובתשו' לחם רב סי' קמ"ט כתב דלא אתמר הך חזקה אלא דוקא בפרעון חוב אבל מי שמכר ביתו ע"ת שאם לא יתן סך כך לזמן פ' יהיה מכורה אין כאן חזקה זו שהוא ממהר לפרוע כל מה שיוכל כדי שתחזור לו שדהו וע' שם בסימן ע"ח עוד כמה חידושים במדה זו:
ט
אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד. הך מדה הויא פלוגתא דתנאי בגיטין ובפ' המדיר דף ע"ה דלר"מ אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ולר"א אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ומש"ה אם קידש אשה ע"מ שאין עליה נדרים והלכה אצל חכם והתירה לר"א אינה מקודשת לפי שאין אדם רוצה כו' ואדעתא דהכי שתתבזה ללכת בב"ד לא קידשה וכתב הרא"ש ז"ל שם והלכה כר"מ דאין אדם חש על בזוי זה שתוכל להביא ג' הדיוטות לביתה ויתירו לה. נראה מדבריו דע"כ לא קאמר ר"מ אדם רוצה כו' משום שהוא סובר שאם תלך לב"ד אין זה בזיון להקפיד עליו אבל היכא דהוי בזיון ניכר אפי' ר"מ מודה דאין אדם רוצה כו' וכן ראיתי שכ' מוהרד"ך בהדיא בבית ט' ח"ט בסופו, ובהכי ניחא שפיר מאי דאמרינן התם בפ' אלמנה נזונת דק"ז אמתני' אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד ובעי תלמודא מן האירוסין מ"ט עולא אמר משום חינא רבי יוחנן אמר לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד וכתב הרא"ש דהלכה כר"י דאמר אין אדם רוצה שתתבזה ולכאורה איכא למידק דבפ' המדיר פסק כר"מ דסבר אדם רוצה שתתבזה כו' אבל הדבר ברור דהתם בפרק המדיר דמצי להיו' בב"ד הדיוט הוא דפסקי' כר"מ דאין אדם חש על בזוי כזה אבל התם בפ' אלמנה דמתני' דקתני בין מן הארוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד היינו ב"ד מומחין וכדאמרינן עלה בפ' אלו מציאות ומייתי לה הרא"ש שם אמ"ר נחמן מוכרת שלא בב"ד מומחין אבל צריכ' ב"ד הדיוטות דבקיאי בשומא ואהא הוא דקאמר ר"י הכא דב"ד מומחין לא בעי מטעמא דאין אדם רוצה שתתבזה בב"ד מומחין דבהא אפי' ר"מ מודה כדאמרן וזה דעת הרא"ש ז"ל שהקדים להביא הא דא"צ ב"ד מומחין דפ' אלו מציאו' תחלה ע"ש. והיינו טעמא דכי בעי מאי בינייהו דלא משני איכא בינייהו פלוגתא דר"מ ור"א דבהא אפי' ר"מ מודה כדאמרן וזה פשוט. וכתב שם מוהרד"ך ז"ל ואין לומר דדוקא בחייו הוא דמקפיד הבעל לא אחרי מותו דהא מהא דפ' אלמנה נזונת קאמר בהדיא טעמא דאפי' אלמנה מן הארוסין מוכר' שלא בב"ד מטעמא דבזיון ובפרק הפועלים נמי משמע דאין לאשת ת"ח להנשא אחרי מותו למי שאינו ת"ח כמותו כדמוכח מאנתתיה דר"א בר"ש והיינו משום כבוד בעלה וכן לענין אשת חבר דחייבים בכבודה לאו דוקא בחייו אנא אף אחרי מותו כדמוכח בפ' שבוע' העדות בדביתהו דרב הונא דהו"ל דינא קמיה דר"ן איקום מקמה כו' ופרש"י בדביתהו דרב הונא משמת רב הונא דמשמע דאשתו של אדם אחרי מותו הרי היא לענין הכבוד כבחייו. והנה מהני סוגיי מפורש יוצא דמדה זו שאמרו חכמים אין אדם רוצה שתתבזה כו' הלכה הוא ול"ד בנשואה דאיכא חבת ביאה אלא ה"ה בארוסה והכי מתבאר מסוגייא דפ' נערה שנתפתתה דנ"ג בבעיא דבעי התם ארוס' יש לה מזונו' ולכולהו נוסחאו' דאית' בסוגיא איפסיק' הלכתא דאית לה מזוני דכיון דאירסה לא ניחא ליה דתתזיל ע"ש וכתבתי זה לאפוקי מי שהיה מוטעה בזה. וה"ה ז"ל כתב בפי"ב מהל' מלוה דהא דבפ' אלמנה נזונת דמרימר אגבי כתובה לאשה מנכסי דיתמי משום חינא דמשמע דתפסי' עיקר טעם דחינא דע"כ לא קי"ל טענת חן אלא להזקק ליתומים קטנים לפי שתפסיד בהמתנה אבל למכור שלא בב"ד לית לן ההוא טעמא שהרי אפשר לה בב"ד אלא עיקר טעמא הוא שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד:
י
אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו בפ' שבועת הדיינים דמ"ב א"ר מ"מ אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פני' בפני ב"ח והאי בכוליה בעי דליכפריה והאי דלא כפריה משום דאינו מעיז פניו בפני ב"ח ובכולי בעי דלודי ליה והאי דלא אודי ליה אשתמוטי הוא דקא משתמיט מיניה עד דהוו ליה זוזי. וטעם לחזקה זו פי' רש"י בב"ק פרק הגוזל דק"ז דאין אדם מעיז פניו בפני מי שעושה לו טובה שהלוהו ומהאי טעמא אמרינן התם בהגוזל דגבי מלוה הוא דאיכא למימר הכי אבל גבי פקדון מעיז ומעיז לפי שאין כאן טובה הילכך אפי' כפר בכולה רמייא רחמנא שבועה עליה ורבותינו בעלי התוס' בפ"ב דכתובות די"ח השיגו עליו דא"כ בפקדון מודה מקצת יהא פטור במגו דאי בעי כופר הכל כיון דבפקדון מעיז ומעיז ובכל דוכתא משמע דמודה מקצת חייב בפקדון כו' ופי' ר"ת ז"ל דהך חזקה דאין אדם מעיז פניו בפני ב"ח היינו כגון חזקה שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה שאין לאדם פנים לכפור הכל וריב"א פי' אין אדם מעיז היכא שחברו מכיר בשקרו ועיין ישוב הסוגייא בתוס' פ' הגוזל ד"ה ערוב פרשיות לפי שיטת ר"ת וריב"א מ"ש מלוה ומ"ש פקדון ועיין בהגהות מיי' פ' ך' מה' שכירות ויבין שמוע' כלל תקס"ו וכלל תקע"ט באורך והתם בפרק שבועת הדיינים ובפ"ב דכתובות אמרינן דר' אליעזר ב"י סבר אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח ל"ש בו ול"ש בבנו ואפי' הוא גדול ורבנן סברי בו הוא דאינו מעיז אבל בבנו מעיז ומעיז. ובדף מ' ע"ב דפ' שבועת הדייני' אמתני' דמנה לי בידך אין לך בידי פטור א"ר נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת מ"ט חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו עליו ופריך אדרבא חזקה אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח ומשני אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה סבר עד דהוה לי ופרענא ליה וכתבו שם התוס' דלפ"ז דבכופר בכל נמי אדם מעיז לכפור דאשתמוטי כו' כמו במודה במקצת א"כ קשה מ"מ אמרה תורה מודה מקצת חייב שבועה ואמאי לא מהימן בלא שבועה במגו דאי בעי כפר הכל כיון דאמרינן דבכופר הכל אדם מעיז ומשתמיט ותי' דמכל מקום קאמר רבה שפיר לטעמיה דחזקה דאין אדם מעיז לכפור הכל משום דאין לו כ"כ פנים לכפור הכל כמו לכפור במקצת וליכא מגו:
יא
אין אדם מדקדק בדבריו חוץ לב"ד ומקרי ואמר בתשו' הר"ן ז"ל סי' נ"ב על עסקי עד א' שאמר חוץ לב"ד תחלה על אשה א' שהיתה זקוקה ליבם ואח"כ אמר בב"ד ששמע שמת היבם זה זמן רב. כתב אני דן אם נסמוך עליו במ"ש והעיד בב"ד מי אמרינן כיון דבעדו' אשה א"צ שיעיד העד בב"ד הרי עדותו חוץ לב"ד כאלו העיד בב"ד וכי היכי דבעדו' שנתקבל בב"ד אמרי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ה"נ בעדות זו כיון שהגיד חוץ לב"ד שוב אינו חוזר ומגיד אפי' בפני ב"ד או"ד אפ"ה כל שלא העיד בב"ד חוזר ומגיד בב"ד אע"פ שמכחיש דבריו הראשונים לפי שאין אדם מדקדק בדבריו שאומר חוץ לב"ד. ומסתברא דהכי קושטא דמילתא ויש ראיה לזה מאותה ששנינו העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לאסור בין להתיר בין לזכות בין לחייב אם עד שלא נחקרה עדותם בב"ד אמרו מבודין אנו הם נאמנים. הרי שכללו כאן כל מיני עדויות אפי' אותם שא"צ שיהיו נעשים בב"ד שהרי שנינו לאסור בין להתיר ואפ"ה אמרינן שאע"פ שהעידו בב"ד כל שלא נחקרה עדותם עדיין יכולין לומר מבודין אנו לפי שאין העדים מעידים עד שעת גמר עדותן בב"ד וזו ראיה שאין עליה תשובה ע"כ. ובתשו' הרא"ש כלל נ"ט סי' א' כ' אם אמר העד שפ' היה עמו ואותו פ' אומר שלא הי' עמו אין זה הכחשה דאין עד מדקדק מי עמו בשעת עדות ע"ש:
יב
אין העדים חותמים על השטר אלא א"כ נעש' בגדול ופרש"י אא"כ נעש' בגדול כל מעש' השט' בגדולים הלוקח והמוכר וגבי עדים נמי אמרי' חזקה אין הלוקח מחתים בו קטנים. בפ"ב דכתובו' דף י"ט וב"ב דקנ"ה וסנהדרין דכ"ט וכ' הרב מרן זקני בגופי הלכות דהך חזקה אלימתא היא ואף דבב"ב דף ה' אבעיא לן אי אמרינן מגו במקום חזקה ולא איפשיטא הכא סבר ר"מ דאפי' דאין כ"י יוצא ממקום אחר אינן נאמנין לומר קטנים היינו במגו משום דהוי חזקה אלימתא דהכל יודעים דאין מעשה קטן כלום וכ"כ התו' בפ"ק דכתובו' דף ט' ד"ה לא דקא טעין וז"ל דאע"ג דאבעיא לן אי אמרי' מגו במקום חזקה מ"מ חזקה כזו דאין אדם טורח בסעודה כו' היא חזקה אלימתא והא דלא איפשיטא בעיין מדרבנן דר"מ דס"ל דאפי' בחזקה אלימתא כי הכא סברי רבנן דהלכתא כותייהו דאמרי' מגו וכ"ש בחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דרעוע קצת דכמה אינשי דפרעי גו זמניה ורבא נמי סבר הכי התם מ"מ לא מצי למפשט מהכא אפי' לרבנן משום דקי"ל מגו במקום עדים לא אמרי' דעדים עדיפי ממגו אם כן הכא בשמעתא דקטנים היינו דהחזקה מרע לטענת העדים איכא למימר דמש"ה ס"ל לרבנן הכא דאמרי' מגו להאמין לעדים אפי' במקום חזקה כיון דאיכא עדים ומגו אבל התם, בב"ב החזקה היא נגד בעל הדין שהוא הלוה א"כ בההיא ודאי איכא לספוקי אם יאמרו רבנן נמי כי הכא דאמרי' מגו במקום חזקה או דלמא שאני הכא דאיכא תרתי עדים ומגו נגד החזקה וכולהו ת"ש דמייתי התם למפשט הוי החזקה נגד בעל דין. ובכן יישב קושית התו' דהכא בשמעתין דקטנים היינו וע' תשו' מהרימ"ט חא"ה סי' כ"ח כ' בפשיטו' ובמקום מגו לא אמרי' חזקה והר"ש חיון סכ"ט ובכנה"ג ח"מ סי' רל"ה בהגהת ב"י אות י"ו. והריב"ש ז"ל בסי' שע"א כ' במדה זו דאין העדים כו' וז"ל ועוד אני אומר מסברא דההיא דחזק' אין העדים חותמים ע"ה אלא א"כ כו' לא נאמרה אלא בעדים ידועים ומוחזקים כמו סופרי הדיינים שהיו רגילים לכתוב השטרו' בזמן חכמי התלמוד והם בקיאים ברוב הדינים כדאמרי' בריש גיטין סתם ספרי דדייני מגמר גמירי אבל באות' עדים שחתמו בשטר מכירה זו שלא היו בודאי מוחזקים ולפי הנשמע היו קלי עולם אין לומר בהם הך חזקה כי לא לקלים דעת ותבונ' לדעת חק ומשפט וחכמה מה להם ואף אם נאמר בהם חזקה זו בקטן המוכר בנכסי עצמו שדי בזה שלא יהיה קטן גמור וזה אפשר דידעי אבל במוכר בנכסי אביו שאין די שיהיה גדול אבל צריך עוד שיהי' בן כ' האם נאמר בזה חזקה אין העדים כו' אא"כ נעשה גדול מבן ד' ודין זה אפי' ממקצת מהחכמים נעלם ונ"ל ראיה מדגרסי' בפ' ז"ב ההיא אודיתא דלא הוה כתיב בה אמר לן כתובו וחתומו והבו ליה אביי ורבא דא"ת היינו דר"ל חזקה אין העדים חותמין כו' מתקיף לה ר"פ כו' מו איכא מידי דאנן לא ידעינן וספרי דבי רב ידעי שאלו לספרי דאביי וידעי לספרי דרב' וידעי. הנה שלא נאמרה חזקה זו אלא בעדים מובהקים וכן דנתי לפני מורינו הרב רבינו נסים נר"ו והודה לדברי ע"כ, וכיוצא בזה מצאתי להרשב"א ז"ל סי' אלף קמ"ט שכתב כדברי הריב"ש וז"ל ואין לומר כאן דמסתמא כל שכתבו הדיינים בודאי הוא א"ל כתובו אע"פ שלא נז' כן בתוך הכתב מההיא דר"ל דחזקה אין העדים כו' וכ"ש בדיינים שאין חוששים לב"ד טועין וכדאמרי' בסנהדרין גבי ההיא אודיתא כו' אפ"ה הכא מסתברא שאין אומרים כן דאנן סהדי דרוב הדיינים שיושבים עכשיו בדין אינם בקיאין בכך ולפיכך יש לחוש בכך דאפי' הם עצמם טועים הם בכך וכדאי' התם בההיא אודיתא מי איכא מידי דאנן לא ידעי' כו' הילכך הכא יש לחוש ונשאל אותם אי ידעי א"ל ובכל כי האי חוששין ובודקין וחוקרין להוציא הדין לאמתו ע"כ. אכן ראיתי למרן הב"י ז"ל סי' רל"ה מחודש א' הביא תשו' הרשב"א ז"ל דנראה דחולקת על התשו' הנז' שכ' וז"ל וששאלת מ"ש ולמכור בנכסי אביו עד שיהי' בן כ' מי צריך להביא ראיה המוכר או הלוקח. תשו' שורת הדין כל שנתקיים שטר המקח הלוקח נאמן לפי שאין העדים רשאים לחתום על השטר ממכרו עד שיהא בן ד' ולפיכך כשחתמו חזקה נתברר להם שהוא בן ד' כדר"ל אין העדים חותמים ע"ה אא"כ נעשה בגדול אלא שאני מפקפק עכשיו שאין העדים יודעים זה אם נסמוך על חתימתם דומה למ"ש בסנה' גבי ההיא אודיתא כו' אלמא כל היכא דאיכא לספוקי אי ידעי אי לא ידעי מספקי' כ"ש עכשיו שהוא ודאי דלא ידעי אלא שי"ל דכל כי האי מסתמא לא חיישי' מדלא אשכחן דחשו לה בכל דוכתא ובכ"מ אמרו חזקה אין העדים כו'. ואלו בתשו' שכתבנו עלה בהסכמה דיש לחוש וחוששין ובודקין אם העדים ידעי א"ל להוציא הדין לאמיתו ושקולין הם הנדונים דהתם בכתובו וחתומו והכא במוכר בנכסי אביו דבעינן עד שיהי' בן ך' שנה אפי' מקצת החכמים נעלם דינים אלו כנז'. ומרן ז"ל בח"מ סמ"ו מחודש ט"ל כ' עוד תשו' הרשב"א ז"ל עדים החתומים על השטר שאמרו שהלוה היה קטן באותה שעה אינם נאמנים דכיון דקי"ל חזקה אין העדים חותמין ע"ה אא"כ נעשה בגדול צריכים הם לבדוק אם הוא גדול וכל שלא בדקו משוו נפשייהו רשיעי ואין אדם מע"פ ע"כ וגם שם בסע"ט כ' עוד מרן בש"ת הרשב"א מחודש א' ז"ל כ' הרשב"א בתשו' אם אמרו עדי השטר שכחנו לבדוק אם היה גדול לא מהימני דהא קי"ל חזקה א"ה תע"ה אא"כ נ"בג וכל מי שלא עשה כן רשע מקרי וא"א מע"ר ע"כ ואין מתשו' אלו ראיה דס"ל דבסתם עדים אמרי' לחזקה זו דהגם דהיה הנדון בקטן ממש לכ"ע אמרי' לחזקה זו בסתם עדים דהא ודאי כ"ע ידעי דאין מעשה קטן כלום וכמ"ש הריב"ש בתשו' הנז"ל ואף בתשו' הב' גם אם נאמר דמיירי במוכר בנכשי אביו דבעי' בדיקה שיהא בן ד' ואמרו שכחנו לבדוק אם היה גדול לא קשיא דהא השתא פיהם ענה בם דבקיאי בדין דבעי שיהא בן ך' אלא שאומרים שכחנו מלבדוק אבל בעלמא י"ל כמ"ש בסי' א' קמ"ט דבעי' דוקא עדים דבקיאי כסופרי הדיינים היכא דהוי דינא דלאו כ"ע גמירי ליה כנז' בדבריו שם. אלא דתשו' דהביא מרן בסי' רל"ה הנז' סותרת תשו' הנז' והר"ב כנה"ג סמ"ו בב"י אות פ"ד שמביא תשו' הללו דמשמע מינייהו דחזקה זו בסתם עדים וכתב דהריב"ש חולק על הרשב"א וחילק ביניהם שלא יהיו חולקים הריב"ש והרשב"א ע"ש ותמהני איך העלים עינו היפה מתשו' הרשב"א סי' אלף קמ"ט שהרשב"א עצמו לא השוה מדותיו בזה והן נסתר מחמתו ולא יכון החילוק שחילק ליישב תשו' הרשב"א הנז' ע"ש ולענין הלכה כתב הרב כנה"ג בסי' רל"ה בב"י אות כ"ב בשם מר"א מוטל הובאו דבריו במהרש"ח סי' כ"ט דמאחר דהריב"ש ז"ל דן כן לפני רבו ז"ל והודה לדבריו הכי פסקינן דלא אמרינן חזקה זו אלא בעדי' ידועים ומוחזקים כסופרי הדיינים. וכתב הרב בעל כנה"ג על זה ואני ממאן בזה דמאחר דהרשב"א הוא רב גדול ומובהק וס"ל דחזק' זו נאמרה בסתם עדים וכן נראה מדברי הרשב"א שהביא מהר"ר בצלאל ז"ל סימן כ"ה ומדברי הנ"י ז"ל וכן הסכימו מהרשד"ם ח"מ סי' רמ"ג ומהרש"ך ח"א סי' קס"ט המוציא מחבירו עליו הראיה. וכתב עוד שם בשם תשו' הרשב"א פ"י ה' קרקעות סימן ר"ב ז"ל חזקה זו לא נאמרה אלא בסתם אבל אם עדים מעידים שהי' פחות מבן ך' חזקה במקום עדים לא אמרינן ואפי' היו כאן עדים החתומים בשטר ומעידים בפירוש שהיה גדול הו"ל תרי ותרי ואוקי ארעא בחזקת מאריה ע"כ הנה דבריו ברור מללו דבמקום הכחשה לא נאמרו חזקה זו. ובהכי ניחא לי מה שהקשו התוס' בכתובות דף י"ט עלה דקטנים היינו אינם נאמנים כתבו שם בד"ה חזקה וז"ל הכא משמע דלא אמרינן מגו במקום חזקה ולרבנן אמרי' וצ"ע דבב"ב דבעי אי אמרינן מגו במקום חזקה ולא איפשיטא ע"כ ר"ל דתפשוט דאמרי' מגו אפי' במקום חזקה מדרבנן דהלכתא כוותייהו דסתם מתני' כותייהו. אמנם לפי דעת הרשב"א ז"ל דלא נאמרה חזקה זו אלא בסתם אבל היכא דאיכא הכחשה לא נאמרה. איכא למימר דמש"ה סברי רבנן הכא דאמרינן מנו להאמין העדים אפי' במקום חזק' משום דעדים גופייהו מרעי לחזקה וכל דאיכא ריעותא דהכחש' חזקה כמ' דליתא דמי ודוק ועיין בפרט חזקה זו בהרשב"א תשו' ח"ב למרחץ לא עבדי אינשי בספ"ק דע"ז
יג
אריסותא ישכור אדם מרחצו לגוי מפני שנקרא על שמו אבל שדהו לגוי מאי שרי דאמרי אריסותיה קעביד מרחץ נמי אריסותי' קעביד אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי:
יד
אין אדם עשוי לשקר מפני הנאת אחרים. בתשו' מרן הב"י ז"ל ס"ד דהא דאמרי' בפ"ב דיבמות ההוא דאמר לישראל קטול אספסתא ושדי לחיואי בשבתא ואי לא קטילנא לך כדקטלינא לפ' בר ישראל כו' דלאו קושטא קאמר. היינו דוקא התם דהוה מטי ליה הנאה מההוא דיבורא אבל היכא דלא הו"ל הנאה מההוא דבור כלל איכא למימר דקושטא קאמר והכריח שם דאע"ג דמטי הנאה לעכו"ם חביריו א"ל דקושטא הוא לא הוה אמר דכל דלאומר גופיה לא מטי הנאה לא חיישי' דמשקר דאין אדם עשוי לשקר מפני הנאת אחרים ע"ש ובתשו' ת"א ס"ה:
טו
אין אדם מוסר הפקדון שבידו לאחר. כתב מרן ז"ל בתשו' סקי"ב דאע"ג דחיישי' לשאלה אם יש עדים שמסרו לפ' פקדון ואח"כ נמצא הרוג עם פקדון זה דיש להתיר לאש' הנפקד להנשא וסי' גמור מדאוריי' הוא דאין אדם מוסר הפקדון שבידו לאחר ואין לך סי' מובהק גדול מזה וע' בתשו' מהרימ"ט ח"ב סל"ה:
טז
אין דרכה של אשה לחזור אחר בתי דינין בפ' השולח דף מ"א הוי פלוגתא דת"ק ורשב"ג ז"ל תניא עשה שדהו אפותיקי לב"ח או לאשה גובין משאר נכסים רשב"ג אומר אשה אינה גובה משאר] נכסים] שאין דרכה של אשה לחזור אחר בתי דינים וע' בהרמב"ם ז"ל הל' מלוה פ' י"ח דין ד' וע' מ"ש התוס' שם בד"ה אשה אינה גובה כו':
יז
אין אדם מערב דבר היוקר בזול כתב הרמב"ם סוף פי"ז מהל' מ"א ז"ל המורייס במקום שדרכן לתת לתוכו יין אסור ואם הי' היין יקר מן המורייס מותר וכיוצא בזה מורין בכל דבר שחוששים לו שמא ערבו בו הגוים דבר אסור שאין אדם מערב דבר יוקר בזול שהרי מפסיד אבל מערב הזול ביוקר כדי להשתכר ע"כ ונפקא מינה לחשש חלב טמא דבמקום דחלב חמור וגמל ביוקר מחלב בהמות כשרות דמורין להיתר לדברי הרמב"ם:
יח
אין אדם משטה בשעת מיתה. בב"ב פ' גט פשוט דף קע"ה בעי רבא ש"מ שהודה מהו צריך שיאמר אתם עדי או לא משטה בשעת מיתה או לא בתר דבעיא הדר פשטא אין אדם משטה בשעת מיתה ופסק' הטור בסי' ל"ב. כ' רבינו הר"ב כנה"ג בשם יש מי שכתב שצואת ש"מ בתנאי שלא הי' משפטי התנאים מקיימינן לה מהך טעמא דאין אדם משטה בשעת מיתה. וכיוצא בזה כתב מהרימ"ט בח"מ סס"י מ"ח מדברי הרמב"ן שבס' המלחמות שמעולם לא אמרו משפטי התנאים בש"מ שכל דברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמי בין במעשה בין בתנאי שלא יהא צריך לדקדוקי התנאים ותטרף דעתו עליו ע"כ. ונרא' דהרמ"ע מפאנו ז"ל לא ראה דברי הרמב"ן הנז' שכתב בסי' נ' ז"ל אבל מה שהתנה האב שלא תתקדש אלא ברשות האפטרופוס תנאי בטל הוא והמעשה קיים שלא הי' כאן משפטי התנאים ואע"ג דדברי ש"מ ככתובים וכמ"ד הבו דלא להוסיף עלה ותורת התנאי במקומה עומדת חקה א' לבריא ולש"מ ע"כ. ואני בער ולא אדע שכו"ל ס' יש מי שכתב דבש"מ לא בעינן תנאי כפול מטעמא דאין אדם משטה בשעת מיתה וכן לטעם הרמב"ן ז"ל שלא יהא צריך לדקדוקי התנאים ותטרף דעתו עליו דהא בפרק מי שאחזו דף ע"ה אמרינן אתקין שמואל בגיטא דש"מ אם לא מתי לא יהא גט אם מתי יהא גט ופריך התם ולימא לא יהא גט אם לא מתי ומשני בעינן תנאי קודם למעשה והדר פרכינן מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי ב"ג וב"ר מה התם הן קודם ללאו אף כל לאפוקי הכא דלאו קודם להן כו' הרי התם דבש"מ עסקי' ועכ"ז הצריכו כשמוסר הגט ביד האשה שיאמר דבריו בכל דקדוקי משפטי התנאים ושמא י"ל דבגט דאיכא איסור ערוה החמירו לכתחיל'. עוד זאת כתב הרדב"ז ז"ל סימן קע"ג על ראובן שקנה בית ואמר שקנה אות' להקדש שוב אינו נאמן לומר משטה הייתי ואמרתי שהיא של הקדש דבהקדש ירא הוא מחומר הקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וכן דקדקתי אני הפעוט כדברי הרדב"ז ממ"ש המרדכי ז"ל פרק זה בורר על מי שאמר לחתנו העשיר תלמד עם בנך ואני משלם לך פטור כיון דלאו עני הוא ובלא"ה חייב ללמד עם בנו ומצי למימר משטה הייתי בך ואע"ג דלא טעין טענינן ליה אע"ג דלא טענינן ליה בשאר משטה כמו שהביא מור"ם סימן פ"א נראה דאם הי' עני לא מצי טעין טענת השטאה כמ"ש הרדב"ז שם כדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שאמירה לעני הוא כאמיר' לגבוה ובודאי לא משטה. עוד זאת הביא מרן ז"ל סימן ל"ב סברת הרב המאור וסייעתו דס"ל שהודאה בפני עד א' אין בהודאתו כלום ואפי' מודה וכ"ש אם כפר ביה וכתב בתשו' הרב משפט צדק ז"ל ח"ב סימן ה' דאפשר דע"כ לא קאמר הגאון ז"ל וסייעתו דלא הויא הודאה אלא בבריא אבל בש"מ הויא הודאה ע"כ עוד ראיתי במהריב"ל ח"א כלל ב' סימן י' דף י"ד כתב דאע"ג דקי"ל דאין אדם משקר בשעת מיתה עכ"ז אין אדם נאמן בשעת מיתה לומר דיש לו אחים או אין לא אחים ומוחזק דיש לו ולענ"ד מכאן ראי' לתשו' הרב משפט צדק ח"ב סימן ט"ו שכ' בהא דאין אדם משטה בשעת מיתה הני מילי בדליכא עדים מעידים הפך מה שאמר הש"מ בשעת מיתה ע"ש דלפי דברי מהריב"ל אף ע"ג דאין אדם משקר בשעת מיתה מ"מ במקום חזקה דהי"ל אחי לא מהני טענת דאין אדם משקר. א"כ כ"ש במקום עדים דעדים עדיפי מחזקה וכמ"ש התוס' בפ"ק דב"ב דף ה' ע"ב ד"ה מי אמרי' במקום חזקה כו' ומרן בסי' ל"ב כתב ונרא' לי שכל שהוא חולה מושכב על מטתו מקרי שעת מיתה לענין מ"ש אין אדם משטה בש"מ וכן אם הוא מסוכן אעפ"י שהולך על רגליו ונראה לי עוד שאם הודה בשעת מיתה אפי' קם על רגליו ותבעו חייב לשלם דהא אין אדם משטה בשעת מיתה ודבר פשוט הוא שהרי אם הוא היה יכול לטעון כן הוה טענינן ליורשי'. ורבינו הר"ב כנה"ג ז"ל צדד לומ' דהתוס' ז"ל בפרק זה בורר ד"ה כך אדם עשוי כו' נראין כחולקין על זה וס"ל דהא דאמרינן דאין אדם משטה בש"מ היינו דוקא כשמת מאותו חולי דסופו הוכיח על תחלתו דלא היה משטה ולכך אף לבניו טענינן אבל כשקם מאותו חולי איכא למימר אמת ויציב דאין אדם משטה בש"מ אבל החולה הזה נכון לבו בטוח שלא ימות מחולי זה דלב יודע מרת נפשו ולכך השטה אלו דבריו בקיצור:
יט
אין בעל הבית עובר בבל תלין גמ' שבועות דף מ"ה ב' חזקה אין ב"ה עובר בב"ת:
כ
אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום א' ויראו לו בב' ובג' מקומות בריש פ"ז דב"ב דק"ג לענין האומר לחבירו בית כור עפר פני מוכר לך והיו בתוך השדו' גאיות קטנים עמוקים י' טפחים או סלעים גבוהים י"ט אין נכללים בתוך הבית כור מהאי טעמא דאין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום א' ויראו לו ב' מקומות דאיכא טירחא בב' מקומו' טפי ממקום א' ופסקו הטור סרי"ח וע"ש דיניו:
כא
אין אדם עשוי שסותמים אורו בפניו ושותק. בפ' חזקת הבתים ריש דף ס' ז"ל ולסתום לאלתר הוי חזקה שאין אדם עשוי שסותמים אורו בפניו ושותק ופרש"י ולסתום אם החזיק ראובן בחנון ג' שנים בחצר השותפין ובא חבירו וסתמו שבנה כותל כנגדו והוא שותק לאלתר הויא חזקה לזה הסותם כו' שאין אדם עשוי שסותמי' אורו בפניו ושותק ומדשתק אודיי אודי ליה דכשלא כדין החזי' מעיקרא. ומצאתי בתשו' מהר"ם אלשי"ך ז"ל סימן ע"ב שכתב בתוך התשו' דלא מהני שתיקה במחילה אלא בהא דאין אדם עשוי שסותמים אורו בפניו ושותק ובהכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע עמהם ושתקה אבל בשאר מילי השתיקה לאו כמחילה דמי ע"ש. ורבינו מהרימ"ט בח"מ סימן מ"ה עמד בפרט הלז וכתב דודאי מחילה בלב לאו כלום הוא דהא קי"ל דברים שבלב לא הויין דברים כדאמרינן בפ' האיש מקדש ובכלן שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת וכן לענין ממונא בההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י כו' ועיקרא דמלתא בהכי תליא דודאי כל היכא דליכ' הוכח' למה שבלבו דברים שבלבו לא מידי הויין אבל היכא דאיכא הוכחא הויין דברים ושתיק' כמחיל' כדאמרי' בפ"ד דנדרים גבי נודרים להרגים ובלבד שיאמר בלבו היום אע"ג דבשאר נדרים סתמא לעול' משמע גבי אונסים שאני שהדבר מוכיח והילכך גבי אורה ליכא הוכחא דהא אין אדם רואה שסותמי' אורו בפניו ושותק וכן גבי אונאה דאמרי' בפרק הרבית עד מתי מותר להחזי' עד כדי שיראה לתגר ואם שהא יותר מכאן מחל דכיון שהיה יכול להראות לתגר ונתעצל ולא הראה ודאי מחיל ובכותב כל נכסיו לבניו בפני אשתו דמחלה כיון דיותר ממה שהאיש רוצה לישא כו' כי יהיב בעל קמי דידה ושתק' אנן סהדי דאחולי אחלה לקיים דבריו בשעת מיתה ובהניח בן וב' בנות ונשאת הראשונ' ואח"כ מת הבן דאמר ר"י שניה ויתרה כדאמרינן בפ"ק היינו טעמא דאנן סהדי דמחלה משום ריוח ביתא. אבל בעלמא היכא דליכא הוכחא הו"ל דברים שבלב ולא הויא מחילה. ועיין ברבינו כנה"ג סי' קל"ח ובמהדורא ב' סימן הנז' בפרט הלזה בארוכה:
כב
אין אדם דר חציו למטה וחציו למעלה ריש פרק הבית והעליה נפחתה העליה ואין ב"ה רוצה לתקן הרי בעל עלייה יורד למטה ומפרש התם בגמרא נפחתה בכמה רב אמר ברובה אבל בד' לא שאדם דר חציו למטה וחציו למעלה ושמואל אמר נפחתה בד' אין אדם דר חציו למטה וחציו למעלה וכן פליגי התם דף קי"ח גבי בית הבד שהוא בנוי בסלע וגינה א' בג' ונפח' הרי בעל הגינ' יורד וזורע למטה דלרב נפחתה ברובה אבל בד' לא לפי שאדם זורע חציו למטה וחציו למעלה ושמואל אמר בד' אין אדם זורע חציו למטה וחציו למעלה:
כג
אין אפטרופוס לעריות בפ"ק דחולין די"א עלה דבעי למילף דאזלינן בתר רובא דליתיה קמן ממכה אביו ואמו דאמר רחמ' קטליה וליחוש דלמא לאו אביו הוא אלא לאו דאמרינן זיל בתר רובא ורוב בעילו' אחר הבעל ופרכינן ממאי דלמא כגון שהיה אביו ואמו חבושים בבית האסורים כלומר ששם בבית האסורים עברתו אמו ואין לחוש שמא בא עליה אחר ששניהם לבדם הוי עד שהוכר העובר ופרקינן אפ"ה אין אפטרו' לעריות:
כד
אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. פ"ק דכתובו' דף י' חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה ר' ולאלמנה ק' והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסיד' וה"נ מייתי לה בפרק האיש מקדש עלה דההוא דאמר לקריבאי והיא אמרת לקריבה כפתיה עד דא"ל לקריבה אדאכלי ושתי אתא קריביה באיגרא וקידשה אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה דודאי לא נתרצ' האב כיון דטרח אבי הבת לעשו' סעודה והתוס' בכתובות ד"ט ע"ב ד"ה לא דקא טעין כו' כתבו דאלימא האי חזקה ואינו נאמן אפי' במגו. עוד שם בפ' המדיר דף ע"ה חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בידקו לענין נמצאו בה מומים דאם הביא הבעל שהיו בה מומים הללו קודם קדושין והיה מקחו מקח טעות כיון, שהכניסה לחופה דהוי שתית הכוס בידוע שבדקה דחזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו והאי ראה ונתפייס הוא והתם אמרי' חזקה אין אדם מפייס במומין ופרכינן אי הכי ליהמניה כדמייתי ראיה דעד שלא תתארס היו בה מומים אילו דהא ליכא למימר חזקה אין אדם שותה בכוס כו' דהא איכא חזקה אחריתי דאין אדם מפייס במומין ומשני הכא איכא ב' חזק' העמד הגוף על חזקתו וחזקה אין אדם שותה כו' והכא ליכא אלא חזקה חדא דאין אדם מפייס במומין וע"ש בתוס':
כה
אין אדם דר עם נחש בכפיפה בפרק הכותב אמתני' דהמושיב את אשתו אפוטרופייא דא"ר אליעזר ה"ז משביעה אפי' על פילכה ועל עיסתה ותניא עלה אמרו לו לר"א אין אדם דר עם נחש בכפיפה דאמרה ליה הואיל ומשבע' לי על פלכי איני יכולה לסבול קפדנותך ועד"ז אמרינן לה גבי גברא בפרק המדיר תניא הי' רבי יאוד' אומר כל היודע באשתו שאינה קוצה לו חלה לא יגרשנה ויחזור ויפריש אחריה אמרו לו אין אדם דר עם נחש בכפיפה דזמנין דמקרי ואכיל:
כו
אין אדם משמר מה שביד חבירו. לענין טהרות בשלהי פ"ב דחגיגה א"ר יוחנן חזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו. והוא טעם למאי דאמרי' התם נפלה מעפרת' הימנו ואמר לחבירו תנה לי ונתנה לו טמאה ופרכינן וניעביד לה שימור בידיה דחבריה ומשני הא דחזק' אין אדם משמר מה שביד חבירו לפיכך הוא לא שמרה ביד חבירו וגם זה שנתנ' לו לא הי' חש לשומר' דמימר אמר כיון שאמר לי תנה לי והוא אינו יודע אם טמא אני או טהור לא חש לטהרתו ויש כאן היסח הדעת ולמחמירי בטהרות הוי היסח הדעת טומאה:
כז
אין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זתים. פ"ג דכריתות דף פ"ו ע"א אמתני' דיש אוכל אכיל' א' וחייבים עליה ד' חטאות ואשם א' כגון טמא שאכל חלב והי' נותר מן המוקדשים ביה"כ ואמרינן התם וניתני ו' חטאות כגון דאכל כזית פגול מבהמה א' בהדה ואכל כזית דם בהדה ומשני בחדא אכיל' קא מיירי בב' אכילות לא מיירי ושיערו חכמים דאין בית הבליע' מחזיק יותר מב' זתים:
כח
אין אדם תובע לחבירו אלא א"כ יש לו עליו בפ' שבועת הדיינים דף מ' סע"ב אמתני' מנה לי בידך אין לך בידי פטור א"ר נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת מ"ט חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו עליו אדרבא חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה סבר עד דהוו לי מעות ופרענא לי' תדע דהא הכופר במלוה כשר לעדו' בפקדון פסול לעדות:
כט
אין המת משתכח מן הלב ל' יום. פ"ק דמ"ק דף ח' ע"א אמתני' דלא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל ל' יום אמר שמואל לפי שאין המת משתכח מן הלב ל' יום לפיכך אי מספידו פחות מל' יום לפני הרגל אתי למספד ברגל דאכתי לא שכחי' וע"ש בתוס':
ל
אין אדם מעמיד עצמו על ממונו. ריש פרק מי שהחשיך עלה דתנן מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי כו' ופריך מ"ט שרו לי' למיתב כיסיה לנכרי ופריק קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אי לא שרית לי' אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר. ובריש פ' המדיר מייתי תלמודא עלה דכל הזן אינו מפסיד וא"ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד בדליקה למעוטי מאי מאי לאו למעוטי כה"ג לא למעוטי שאר איסורים בשבת ופרש"י ז"ל בדליקה התירו בשבת לומר דמתוך דאדם בהול על ממונו אי לא שרית לי' אתי לכבויי אבל שאר איסורי שבת דחמירי לא התירו בהם לומר העושה מלאכה זו אינו מפסיד כדי שיבאו הגוים ויעשו. ובפ"ק דפסחים דף י"א עלה דאמרינן התם דבמילי דבדילי אינשי מיני' לא גזר ר' יאוד' פריך והתניא בכור שאחזו דם אפי' הוא מת אין מקיזין לו דם דר"י וחכ"א יקיזו ובלבד שלא יטיל בו מום והא קדשים דבדילי מינייהו אינשי וגזר ר"י אפי' במקום שאינו עושה בו מום אטו מקום שעושה בו מום ופריק התם מתוך שאדם בהול על ממונו אם שרית לי' במקום שאין עושה בו מום אתי למעבד במקום שעושה בו מום ורבנן סברי כ"ש דאי לא שרית לי' כלל אדם בהול על ממונו ועביד איסורא והתנן ר"י אומר אין מקרדין את הבהמ' בי"ט מפני שהוא עושה חבורה אבל מקרצפין וחכמים אוסרים אלמא לא גזר ר"י מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית לי' קרצוף עביד קרוד ופריק התם גבי בכור דאי שביק לי' מית אמרי' אדם בהול על ממונו הכא אי שרית לי' צערא בעלמא הוא לא אמרי' אדם בהול על ממונו שמעינן מינה פלוגתא חדתא דלר"י היכא דקי"ל לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו אדרבא לא מקילינן גביה דמתוך שבהול על ממונו עביד באיסור ולרבנן כ"ש דאי לא שרית לי' עביד איסורא. וסוגיין דריש פרק מי שהחשיך דשרו להניחה על החמור וכשהיא עומדת נוטלה הימנה וכשהיא מהלכת נותנה עליה דהתירו טלטול משום דאדם בהול ע"מ ואי לא שרית לי' אתי לאתויי אתיא סתמא דתלמודא כרבנן וכן ההיא דרבי אמי דאמר דדוקא בדליק' התירו לומר כל המכבה משום דאדם בהול ע"מ אתיא כרבנן. ושבתי וראה בשיטת הרשב"א ז"ל ריש פרק מי שהחשיך הביא דברי ר"ת ז"ל הביאו התוס' דמכאן יש ללמוד למי שמתיירא מן הלסטים או מן השלטון שהוא מותר לטלטל את המעות כדי שיחביאם דמשום הפסד התירו לו לטלטלו כמו שהתירו כאן וכתב דהרמב"ן ז"ל חולק בדבר ואומ' שלא התירו כאן אלא דוקא במה שהוא בידו משום דקי"ל לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו לזורקו מידו אבל מה שאינו בידו לא התירו לו טלטולו משום הפסד ממונו ותדע לך שהרי בדליקה התירו לו אפי' אמירה לגוי כו'. ועוד כתב הרמב"ן דדוקא למי שהחשיך לו בדרך אבל השוכח ויוצא בכיסו לדרך אסור וכתב הרשב"א ומקצת דברי הרב אינן מחוורין בעיני לפי שאני סבור דבין החשיך לו בדרך בין שכח ויצא שלא מדעת בכיסו בין שכיסו בידו בין שהיא לפניו שרי דהא קאמ' תלמוד' קי"ל לרבנן שאין אדם מעמיד על ממונו ומ"ל בידו ומ"ל לפניו והוא רואה אותו אבוד הכל א' ותדע לך שהרי אמרו בגמרא ל"ש אלא כיסו אבל מציאה לא ומציאה לא אמרן אלא דלא אתאי לידיה אבל אתאי לידיה ככיסיה דמי דאלמא לא אסרו מציאה אלא בדלא אתי לידיה ומינה דכיסיה כבענין זה דלא תפיס ליה בידיה שרי וגם כיוצא בשוכח ה"ה והוא הטעם דאי לא שרית לי' אתי לאתויי וההיא דדליקה אינה ראיה דהתם טעמא אחרינא איכא משום דדליקה דולקת והולכת ואי שרית לי' דלמא משתלי מתוך שהוא בהול ע"מ ואתו לכבויי עד שלא הגיע שם הדליקה כו' ואי קשיא לך נשברה לו חבית בראש גגו שלא התירו לו להציל בב' כליו אלא מזון ג' סעודות וטעמא משום גזירה דשמא יביא כליו דרך רשות הרבים כדי להציל התם נמי מפני שהוא לאיבוד ופעמים שאין עמו כלים רקים ואי שרית לי' אתי לאתויי כליו מרה"ר ומציל עכת"ד ואיכא למידק עליה דהרשב"א ז"ל דאמאי לא נימא גבי דליק' וגבי חבית שנשברה דלישרי לי' וכדרבנן דקאמרי דאדרבא אי לא שרית לי' כלל אדם בהול על ממונו ועב' איסורא דאוריית' והך טעמא דקאמר הרשב"א גבי דליק' דמתוך שהוא בהול על ממונו משתלי ואתי לכבויי אי שרית לי' אמירה לעכו"ם הוא לשיטת ר' יודה דקאמר דהיכא דבהיל לא שרית לי' כלל דלמא אתי למעבד איסורא גופא וקי"ל כרבנן. ותו איכא למידק עליה אמאי לא ק"ל על הרמב"ן ז"ל מהא דקי"ל כר' אמי דבדליק' התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד אע"ג דבשאר איסורי שבת גזרו בדליק' מתוך שהוא בהול ע"מ אי לא שרית לי' אתי לכבויי התירו אלמא דמשום הפסד ממון התירו מאי דאסור בשאר איסורי שבת ול"ש לן בין כשהוא בידו בין כשהוא לפניו ורואה אותו וה"נ גבי בכור שאחזו דם דלרבן התירו הקזה ולא גזרו מפני שהוא בהול ע"מ אלמא דבכל גונא אין אדם מעמיד עצמו ע"מ כל שהוא רואה בהפסדו וכ' עוד שם הרשב"א ומיהו אין דינו של ר"ת נר' בעיני דהכא לאו משום הפסד התירו לו לטלטלו ולהעביר פחות פחות מד"א אלא מפני שהוא בדרך במקום שאם לא התירו לו כן אינו מעמיד עצמו ע"מ ואתי לידי איסורא דאורייתא ותדע לך שהרי שנינו הגיע לחצר החצונה נוטל כלים הנטלין בשבת ושאינן נטלין בשבת מתיר חבלים והשקים נופלים מאליהם ואמרי' בגמ' דאפי' שיהא הפסד מרובה בנפילת השקים לא חששו ומאבדן ביד ואעפ"י שעד עכשיו התרתו בטלטולן בעודו בדרך דאלמא שמעינן מינה בהדיא דלא התירו לו כלל משום הפסד ממונו אלא מפני שהוא במקו' שקרוב לבא בו לידי איסור דאורייתא וכל מי שמתיירא מפני לסטים מאי איכא אי לא שרית לי' אתי לטלטולי אטו כדי שלא יבא לידי טלטול מי שרינן לי' טלטול הלכך לא שרינן לי' עכ"ד. ולכאור' ההיא דבכור שאחזו דם דשרו רבנן משום דבהול ע"מ דמית הבכו' נראה דמשום הפסד ממון התירו וק"ל:
לא
אין דרכו של עכבר לפרר פ"ק דפסחים אמר רבא עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה מפני שאין דרכו של עכבר לפרר תנוק נכנס וככר בידו ונכנס אחריו ומצא פרורין א"צ בדיקה מפני שדרכו של תינוק לפרר:
לב
אדם עשוי שלא להשביע את עצמו בפ' זה בורר דף כ"ט ההוא דהוו קרו לי' קב רשו אמ' מאן מסיק בי אלא פ' ופ' אתו תבעו ליה לדינא קמי' דר"ן אמ"ר נחמן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואמרינן תו התם ההוא דהוו קרו לי' עכברא דשכיב אדינריה כי קא שכיב אמר פ' ופ' מסקי בי זוזי בתר דשכיב אתו תבעינהו ליורשים אתו לקמיה דר"י ב"ר יוסי א"ל כי אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ה"מ מחיים אבל לאחר מיתה לא פרעו להו פלגא הדרו תבעינהו לדינא לאידך פלגא אתו לקמי' דר' חייא א"ל כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו ופסקו הטור סי' ל"ג דאפי' הודה בשעת מיתה אמרינן אדם עשוי שלא להשביע אלא שבסי' רנ"ה כתב שאם אמר תנו מנ' לפ' לא מצי טעין שלא להשביע את בני הודיתי ובמוסר דברי' כגון ש"מ המצוה לבניו וניכר מתוך צוואתו שרוצה שיתקיימו דבריו שמצוה דברים אחרים ובכללן אמר מעות פ' הם של פ' כתב הר"ש הלוי ח"מ סי' י"ט דלא שייך טענת השבעה ולא הי' צריך לכל זה לפי דברי הטור דכל דאמר תנו כו' ליכא טענת השבע' וכתב עוד שם דלא שייך טענת השבעה אלא באומר כן בפני אנשים אבל בינו לבין בניו לא ורבינו הרב כנה"ג חולק עליו בזה וכתב ואין אני מודה לו בזה דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו בפני בניו כדי שלא יחזיקוהו בעשיר ויהיו תובעים עמנו שיתן להם ולע"ד ראי' לדבריו מההיא דפ' זה בורר דתניא הרי שראו את אביהם שהטמין מעות וא"ל של פ' הם אם כמערים לא אמר כלום ופי' המפרשים הטעם דאפשר שאמר כן שלא להשביע את עצמו אלמא אפי' בינו לבין בניו. עוד כתב הרב בשם תשו' הרדב"ז סי' קע"ג ראובן שקנה בית ואמ' שקנה אותה להקדש דאינו יכול לטעון שלא להשביע את עצמו אמרתי שהוא של הקדש כי ירא הוא מן ההקדש דאמירתו לגבוה כו' ולע"ד איכא למידק עלי' דמנ"ל לרב הא דאי משום איסורא דנמצא שיהא נהנה מן ההקדש כיון שביטא בשפתים לומר שקנה אותה להקדש הלא גדולה מזו אמרו במקדיש נכסיו ממש דעביד קנוניא על ההקדש ולא חש אאיסורא דנהנה מן ההקדש וכדאי' בפ' שבועת הדיינים דמ"ב דמוקמי' ברייתא דתני ליפרע בשבוע' דהיינו ליפרע מנכסי הקדש ופריך הא תנינא לה מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ופריק אצטריך סד"א הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על ההדיוט אבל הקדש נימא אין אדם עושה קנוניא על ההקדש קמ"ל דבבריא אדם עושה קנוניא על ההקדש ולא חש לאיסור דהקדש וכ"ש בדבור הקל כנדון הרב שאמר שקנה אותה להקדש דבעיניו לאו כלום הוא ומקרי ואמר שלא להשביע את עצמו ולא חש לאיסורא דהקדש. ושמא י"ל דשאני התם דעביד קנוניא לרווחא אבל הכא דשלא להשביע את עצמו לא חשיד למעבד איסורא וליהנות מן ההקדש ואולם אי קשיא הא קשיא מאי דק"ל לרבינו הרב כנה"ג ז"ל ממאי דאמרינן בפ' זה בורר שם תניא אמר להם אחד ראיתי לאביכם שהטמין מעות יח ח"ב בשידה תיבה ומגדל ואמר של מעשר הם בבית לא אמר כלום הרי שראו את אביהם שהטמין מעות כו' ואמר של פ' הם של מעשר שני הם אם כמוסר דבריו קיימין אם כמערים לא אמר כלום ופי' כל המפרשים ז"ל הטעם משום דאפשר דאמר כן שלא להשביע את עצמו אלמא אפי' בהקדש שייך טענת השבע'. והרב בני חיי ז"ל כתב עליו ונראה דהרב גריס שם של מעשר שני הם ולא גריס של הקדש כגירסתנו בגמ' וא"כ יש לתמוה לפי גרסתו מאי קא ק"ל דהא מעשר ב' ממון הדיוט הוא ואינו נתפס בדבור כהקדש דאמירתו לגדוה. והרב לחם רב סי' קל"ו עלה בהסכמ' דאפי' בהרי שייך טענת השבע' וחיליה מהך ברייתא והביא הראי' מדברי הטור שכתב של הקדש הם כגירסתינו והיא קו' אלימתא על הרדב"ז לפי גיר' הטור. ואפשר לע"ד ליישב בדוחק דשאני נדון הרדב"ז ז"ל שנתבאר בשאלה ז"ל גם העיד פ' ששמע מראובן כמה פעמים על הבית הזה שקנה אותה להקדש כו' דיש לחלק דשאני ההיא דפרק זה בורר דלא קאמר אלא פעם א' איכא למימר דמקרי ואמר של הקדש הם שלא להשביע א"ע משא"כ בנדון הרב ז"ל ששמעו ממנו כמה פעמים ותבלין מצאתי לחילוק זה למהריב"ל ח"ב סי' נ"א שכתב גבי דין ההדיוט דאפי' אמרו פעמים רבות מצי למימר טענת שלא להשביע כו' ע"ש. אם כן י"ל דס"ל להרדב"ז סברא אמצעית דהיכא דהוי הקדש כי ירא הוא מן ההקדש כיון דאמר פעמים רבות אומדנא דמוכח היא דלאו משום שלא להשביע את עצמו קאמר בהקדש כחוכא ואיטלול' פעמים רבות ובהא דאין חילוק בין מחיים לאחר מיתה לעולם אמרינן כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך עשוי שלא להשביע את בניו נראה לע"ד דלפי דברי הטור דבהקדש נמי שייך טענת השבעה ולא חש אאיסורא דאמירה לגבוה כו' כדי שלא להשביע יש לדון דהיינו דוקא בטענת שלא להשביע את עצמו אבל בטענת שלא להשביע את בניו לא אמרינן גבי הקדש כיון דאיכא איסורא דהקדש נתפס בדבור חזקה אין אדם חוטא ולא לו וכדאמרינן בפ' שבועת הדיינים דבבריא דוקא אדם עושה קנוניא על ההקדש אבל בש"מ לא משום דאין אדם חוטא ולא לו וכ"כ לעיל במדה זו בשם הרמב"ם פ"ו מהל' גירושין בחכם שאסר אשה על בעלה או עד שהביא גט או שהעיד לאשה שמת בעלה שהדין בכל אלו שלא ישאנה מפני החשד עכ"ז מותרת לבנו שאין אדם חוטא כדי שיהנה אחר והיא משנה שלימה ספ"ב דיבמות א"כ מ"ש רש"י גבי קנוניא על ההקדש דאמרינן דבש"מ אין אדם חוטא ולא לו שכתב אין אדם חוטא ולא לו בשביל יורשים אף הבנים בכלל וסתם יורשים קאמר. ולא ידעתי למה הוזכר דין זה בפוסקים בדין ההקדש. ולענין אם הא דאמרינן כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך עשוי שלא להשביע את בניו אי הוא הדין נמי דאמרינן אדם עשוי שלא להשביע את יורשיו מצאתי במהדורא ב' לרבי' הרב כנה"ג ח"מ סי' ל"ב שמהרא"ג נסתפק בזה ואיהו דידיה אמר יראה לע"ד דלאו דוקא אדם עשוי שלא להשביע את בניו וה"ה אדם עשוי שלא להשביע את יורשיו והיינו דוקא באב או באחים ואחיות אבל שאר קרובי' לא. ושם נסתפק אי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את העובר שלו ולא ידעתי מאי מקום לס' זה כיון דטעמא משום דדעתו של אדם קרובה אצל בניו ועשוי שלא להשביע' מ"ל בניו הנולדים מ"ל העובר ובפרק יש נוחלין מוקמינן למתני' דהאומר לאשתו אם תלד זכר דהוי בעובר שלו דאע"ג דאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם דעתו של אדם קרובה אצל בנו ומקני. ועל מ"ש רבינו דה"ה יורשיו אב או אחים ואחיות. הנה ראיתי להרמ"ע מפאנו ז"ל בתשו' סי' ח"ן שכ' בהא דדעתו של אדם קרוב' אצל בנו דוקא בנו אבל אין דעתו קרובה אצל אחין ואפי' אצל אביו ואפי' אצל בנותיו כמו אצל הבנים שלו ע"ש ויש להסתפק אם אמרי' נמי גבי אשה אם עשויה שלא להשביע את בניה שדעתה קרובה אצל בניה או לא אמרו חכמים סברא זו רק באב ועיין מה שכתבתי בזה באות הדלי"ת במדה דדעתו של אדם קרובה אצל בנו בשם תשו' המבי"ט: