אור ברסלב
קהלת יעקב - ב כל דבר שהיה בכלל וכל שלא היה בכלל › אות ש

קהלת יעקב - ב· רבי ישראל יעקב אלגאזי

כל דבר שהיה בכלל וכל שלא היה בכלל · אות ש

אות ר

תשמד

שעת כתב מהרימ"ט ח"א סי' קכ"ב דל' בשעת או בעת לאו דוקא בשעה ממש אלא קודם כדאמרינן בעלמא מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן ובגיטין מי שאמר בשעת מיתתו פ' שפחתי עשתה לי קורת רוח כו' והיינו שעה שקודם המיתה וכן ההיא דאמרינן בשלהי בתרא הלכתא ערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין לאחר מ"מ בעי קנין אלמא בשעת מתן מעות היינו קודם מ"מ וכן בכמה דוכתין ובח' אה"ע סי' כ"ו דכ"ט כ' עוד דלפעמים מצי' ל' שעה שהיא שעה קטנה פחות משיעור שעה דומיא דפ"ק דסוטה שאמר מרים המתינה לו למשה שעה א' וכמ"ש התו' שם:

תשמה

שי"ן כתב מהרימ"ט ח"מ סי' נ"ו עלה דאמרו בפ' י"נ כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין ומפורש התם תנתן שדה פ' לפ' וירשה זו היא מתנה בתחל' ויש מי שר"ל דהיינו דוקא שאמר וירשה בוא"ו אבל אם אמר שירשה בשי"ן לא קנה דמשמע דפרושי קמפרש שהמתנה היא ירושה והוא ז"ל כתב דלא שנא בוי"ו ול"ש בשי"ן קנה דלקיים המתנה גלוי בעלמא סגי לן שלא נתן דוקא משום ירושה ולא משום מתנה שהרי בכותב ל' ירושה לבד הוי גילוי מילתא ממתנה שנתן לאחר בשדה אחרת בל' מתנה אע"פ שהם ב' בני אדם וב' שדות הרי אלו מוכיחו' זו את זו כ"ש כשהחזיר בתחלה ל' מתנה שלא תחזור ותבטל מפני שאמר אח"כ שירשנו דודאי דלשון בני אדם ירושה קרו לה כענין שנא' והנה בן ביתי יורש אותי ובני עשו ירשום ע"כ:

תשמו

שיעבוד אמרו בגיטין פ' השולח כי אתא ר' דימי אמ' ר"י מי שאמ' פ' שפחתי אל ישתעבדו בה כופין את היורשין ומשחררין אותה א"ל ר"א ור' אסי אי אתה מודה שבניה עבדים ופרש"י אי אתה מודה דאל ישתעבדו אינו ל' שיחרור אלא לא יטרחוה בעבודתה אבל ולדות היוצאים ממנה הוו עבדים ואמאי כופין לשחררה ויפסידו ולדות מכאן ולהבא מה שלא ציוה אביהם דהא אל ישתעבדו קאמר:

תשמז

שיעבוד לשון זה ול' זכייה שוין לענין המזכ' לעובר דכי היכי דאין ל' זכייה מועיל לזכות לעובר במתנה או ירושה כך אין מועיל ל' שיעבוד לשעבד לעובר דבר דשעבוד וזכייה בהא מילתא דינן שוה כדמוכח בגטין בשמעתא דמעמד ג' נמקי יוסף פ' אלמנה לכ"ג בשם הריטב"א והביא דבריו מרן ז"ל סס"י ר"י ושם כ' בשם הריטב"א דיכול אדם לזכות לעובר בקנין ע"מ להקנו' כדאי' בנדרים ועיין בתשו' מהרש"ח סי"ז:

תשמח

שבועה בל' נדר דאינו שבועה היינו דוק' באומר אכילת ככר זה עלי שבועה ונדר בל' שבועה הוא שאומר הרי עלי שלא אוכל בשר. אבל האומר אני מקבל שלא אשלח בני במקום פ' לא הוי נדר בלשון שבועה מהרלנ"ח סי' נ"ו:

תשמט

שבת זו בריש פ' קונם יין אמר קונם יין שבת זו אסור בכל השבת והשבת לשעבר כלומר שאם נדר בא' מימי השבוע אסור בכל ימי השבוע ויום שבת עצמו בכלל איסור שבוע שעבר דכי אמרי אינשי שבת זו דעתייהו על ימי החול הבאים ועל יום השבת. שבוע זו אסור עד שישלימו ו' שנים של שביעית ושביעית בכלל האיסור. שנה זו אסור בכל השנה ור"ה לעתיד לבא דעד תשרי בלבד אסור אבל ר"ה לע"ל הוא נמנה ואינו מכלל האיסור כמפורש הכל שם:

תשנ

שנה כתב הר"ב עדות ביעקב סי"ק דיש חילוק בין אומר שנה לאומר השנה שהרי שנינו בנדרים קונם יין שאיני טועם השנה נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה והרשב"א ז"ל כ' בתשו' ח"ב סי' ק"ל עלה דאמרי' המשכיר בית לחבירו נתעברה השנה נתעברה לשוכ' כו' דהיינו דוקא כשאמר לו שנה זו אבל שנה סתם לא ולכאורה קשה דהרי גבי נדרים שנה סתם אסור בה ובעיבורה וצ"ל דשאני התם דקאמר השנה בה"א דמשמעותו ופירושו הוי כאומר שנה זו דומיא דקתני לעיל הנודר מן הכבוש אינו אסור אלא מן הכבוש של ירק כבוש שאיני טועם אסור בכל הכבושים דכוותא ה"נ אי אמר קונם יין שאיני טועם שנה משמעותו הוי לומר שנה ככל שאר השנים שאינן אלא י"ב חדש לא של י"ג שהוא מן המיעוט וכשאומר השנה הוא לומר שנה הזאת שהיא מן המיעוט דומיא דמן הכבוש ע"כ:

תשנא

שלום בעולם שאמרו גבי אשה עם בעלה. כתב רא"ם סי' ל"ו ז"ל כ' ראבי"ה ופשוט הרבה לכל יודעי דת ודין שאם באנו לומר ושלום בעולם בכל מלכו' א' או בהגמונייא א' נתת דבריך לשיעורין ותפסת מרוב' לא תפסת ואין לעגן בת ישראל כל ימה בדברי הבאי ע"כ:

תשנב

שלום שנינו במס' טבול יום שלהי פ"ד התורם את שלום הכור ואמר ה"ז תרומה ע"מ שתעלה שלום. שלום מן השבר ומן השפיכה אבל לא מן הטומאה רש"א אף מן הטומאה וכל הפוסקים פסקו כת"ק דבל' שלום אין במשמע אלא שלום מן השבר ומן השפיכה דהוו מילי דשכיחי ולא על הטומאה דהוי מילתא דלא שכיח ומהך מתני' השיגו על הרא"ש ז"ל שכ' בתשו' הביאה הטור סי' רכ"א על ראובן שמכר לשמעון מרתף של יין שהי"ל בכפר פ' בכך וכך המדה ועשה לו שטר במעות כו' והתנו ביניהם שלא יהיה אחריו' על המוכר מאותו יין רק אם תשבר החבית או תשפך בלבד וגם לא יהיה אחריו' על הלוקח כ"א בענין הטעם אם יחמיץ ואירע מעשה שבא עכו"ם על הכפר ונסך את היין כו' ונפל ספק בין המוכר והלוקח אחריו' אותו היין על מי יהיה המוכר היה מסתייע מתנאו שהזכיר אונס שפיכה ושבירה דמשמע דהיה שולל כל אונסים אחרים והלוקח היה מסתייע מתנאו שהזכיר אחריו' הטעם אם יחמיץ דמשמע דהיה שולל כל אונסים אחרים. והשיב דעל המוכר הוא אחריות היין שנתנסך משום דהלוקח הוא מוחזק והמוציא מחבירו ע"ה ועוד דאונס דשפיכה ושבירה דמי לאונס דנסוך דכלהו אונסי דאתו מבחוץ נינהו אלא שכתבו אונס דשפיכה ושבירה דשכיח אבל אונס דנסוך דלא שכיח לא אסיקו אדעתייהו לאתנויי לכותבו אבל האונס שקבל עליו הלוקח הוא אונס' דאתי מגופיה ונסוך אתי מעלמא ולא דמו ע"כ וצ"ע למה לא הביא הרא"ש ראיה לדינו מהך מתני' והוצרך לטעם שהלוקח הי' מוחזק ועוד דלכאור' נראה דפסק כר"ש דאמר שלום אף מן הטומאה דפסק דגם אונס נסוך על המוכר כמו שעל התרומה אונס טומאה על המרים ודיני ניסוך וטומאה דמו אהדדי כדאיתא בכמה דוכתי' והרמב"ם ור"ש פסקו הלכה כת"ק:

תשו' פ"מ ח"א סי' י"ב למהר"ש ן' ויילסיד ז"ל:

שופרא דשטרא

תשנג

שטר כתב בס' התשבי שטר קרוי כך ע"ד ל' דתשים שטר משטרו בארץ ע"ש שהוא כתב שכתוב בו הממשלה שנותן אדם לזולתו עליו שיגבה ממנו:

תשנד

שטר כתבו התוס' בתמורה ריש פ' אלו קדשים ד"ה לא מבעיא ובולדן כו' ז"ל וא"ת וליתני ע"ס העולם ולא ליתני ולדן ולד ולד וי"ל דזו אף זו קתני שכך דרך המשנה לשנויי הכי ותימא דבריש פ' הכותב בעי פירי פירו' דוקא או עד עולם דוקא או תרוייהו דוקא והכא לא הוי הכי וי"ל דבלישנא דשטרא דייקינן דאין לכתוב בשטר דבר שאינו צריך אבל בלישנא דמתני' ליכא למידק כוליה האי. והריב"ש ז"ל כתב סי' ת"פ ז"ל ראוי לדקדק בל' השטר ולא אמרי' האי גברא לא גמיר כוליה האי וכדדיי' בפ' י"נ גבי תנו לפ' בעל חובי בראוי לו כו' ש"מ דיש לדקדק בשטרו' בדקדוקים הראויים ולא אמרינן דלאו כ"ע דינא גמירי ובסי' רס"ד כתב עוד דבשטרו' לא תלינן בטעו' ופסל הרב שם שט"ח שלפי הזמן הכתוב בו עדיין לא נולד הלוה ע"ש ואע"ג דכתב דאפי' אם נתלה בט"ס אינו כשר לגבו' אלא מבני חרי ודאי צ"ל דלרווחא דמילתא כ' כן שהרי בהדיא כ' הריב"ש עצמו בסי' שפ"ב שהשטר פסול לגמרי ואין כאן עדו' ואין תולין בע"ס ומה שכת' בסי' רס"ד הוא אפי' אם היינו תולין בט"ס אפ"ה אינו כותב ממשעבדי גם מהרא"י בכתביו סי' י"א פסל גט שהיה מוקדם ד' שנים ע"ש דברי קדשו דנראה בהדיא דגיטי נשים ושטרו' שוין ברין זה שהרי שם הוק' לו מההיא דאם דילג לבריאת עולם או אם לא כתב האלפי' כו' וההיא בשטרו' אתמר ולא בגט ועוד שהביא ראיה מהמרדכי ז"ל בכתובה שדלג ד' וכת' אלפים וכן הראיה שהביא שם מדברי הרא"ש ז"ל בשם ר"י שהב' ראיו' שניהם משטרו' דממון ומשם למד דלא תלינן בט"ס אע"ג דע"כ ידעינן מבחוץ שלא נכתב בזמן הכתו' בשטר ועיין בתשו' הרשב"א שהביא מרן בסי' מ"ג בשטר שכתו' בו חתנו ובזמן הכתו' בשטר עדיין לא הי' חתנו שלא תלה בט"ס אכן היכא שאנו מבינים כונת השטר אלא שכתו' בדרך אחרת יש לנו לתלותו בט"ס כמ"ש מהרד"ך בית ד' ח"ז. ובתשו' הרמב"ן סס"י נ"א כ' דבדברים שטועים בהן הרוב תלינן שטעו בין בסופרים בין בדיינים והרא"ם ז"ל בח"א סי' ס"ו כ' בשם הרמ"ה ז"ל דאע"ג דקי"ל סתם סופרי דדייני מגמר גמירי ה"מ מסתמ' אבל היכא דאתחזיק ריעותא לא ע"כ ומרן ז"ל כת' בסוף סי' ס"א בשם רבינו ירוחם בנ"ב ח"י שכתב וכלל גדול בידינו דכל תנאי דאדם מתנה עם חבירו שאין להלך אחר הל' הכתוב בשטר אלא אחר הכונה בלבד ע"כ. ומה שכתו' בתשו' מהרי"ב ז"ל סי' י"ג דאפי' בתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין ללכת אחר הכונה אלא מה שאומרים בפירוש בלשונם אינו חולק עם רי"ו דיש לחלק בין הל' הכתו' בשטר למה שפי' בלשונם על פה. כנה"ג ח"מ סי' ר"ז ועיין בתשו' לחם רב סי' קי"ג כת' בפי' דבשטרו' אזלינן בתר הכונה אע"פ שאין הלשון מוכיח. והריב"ש בסימן ר"ז כתב ז"ל כל ענייני שטרו' הולכים בהם אחר ל' בני אדם דומיא דנדרי' כדמשמ' בס"פ קונם יין דמדמי שטרי לנדרי' לענין שיש לכתו' בשטרו' ל' שמשמעותו כן בנדרים וכן נמי בפ' מי שמת ההוא גברא דאמר נכסי לבני כו' מי קרו אינשי לבר ברא ברא ואמרי' התם תניא כותיה דר"א הנודר מן הבנים מותר בבני בנים ובכמה מקומו' בתלמוד הוא כן בשטרו' והקנאו' וחיובים מי קרו אינשי כך. ונחזי היכי קרו אינשי והא במה של' בני אדם מתחלף מל' תורה הולכים אחר ל' בני אדם ולא אחר ל' תורה כמו שבנדרי' הולכים אחר ל' ב"א ואפי' להקל ולא אחר ל"ת ואע"פ שהוא להחמיר כדאמרינן בריש פרק הנודר מן המבושל שהנודר מן המבושל מותר בצלי ואע"פ שבל' תורה הצלי נק' מבושל כדכתיב ויבשלו את הפסח אפ"ה אזלינן לקולא משום דבנדרים הלך אחר ל' ב"א ושטרו' נמי לעולם הולכים בהם אחר ל' ב"א אלא שלפעמים כשאין ל' ב"א ברור בדבר ההוא הולכים אחר ל' תורה כדאמרינן בפרק מ"ש גבי ההוא דאמר לדביתהו נכסי ליך ולבריך א"ר יוסף קנה פלגא דתניא והית' לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו וכן נמי התם מי קרו אינשי לחד ברא בני ת"ש ובני דן חושים ובני פלוא אליאב ובני איתן עזרי' וע' בתשו' גנת ורדים ח"מ כלל ג' סס"י ל"ט:

תשנה

כתב הרשב"א בתשו' הביאה מרן סי' מ"ב מחודש ה' ז"ל כלל גדול אמרו המע"ה ולפיכך כל מוציא שטר ידו על התחתונ' ופעמים שיד בעל השטר על העליונ' בזמן שהלשון שאמר כולל לפי דעת השומעים ולפיכך מי שכתב סתם על דעת משמעו' השומעים היא בוטח שאלולי כן הו"ל לפרושי כיון שהוא יודע שסתמן של דברים משמע בהפך כונתו כו' ובתשו' אחרת כתב ז"ל כל היכא דאפשר לקיים ל' השטר כלו מפרשי' ומקיימי' ואפי' לעשו' בעל השטר על העליונ' ובתשו' אחרת כתב דכל, שמשמעו' השטר ניכר לב"ד מתוך הכתב שהוא כן דנין אותו ואפי' ליפוי כח של בעל השטר וכן אם דרכן של בנ"א לכתוב כן בענין שיהא בו יפוי כח לבעל השטר דנין אותו ואע"פ שאפשר לדונו למשמעו' אחר שיהא לגרעון בעל השטר וכדאמרינן בפ' גט פשוט פריטי דל מהכא דלא כתבי פריטי בשטרא ע"כ ועיין בזה בתשו' מ"צ ח"ב סי' נ"ג וכתב עוד שם בשם תשו' הרא"ש כלל ס"ח סי"ט דכל היכא שאם נפרש משמעו' א' בשטר מתבטל השטר לא אמרינן בכה"ג יד בע"ה עה"ת וכ"כ ה"ה ז"ל בפכ"ג מה' מלוה בשם ר"ח ור"ש והרמב"ן והרשב"א. וכתב מהריב"ל ס"א כלל י"ט סימן ק"ה דה"ה בשמתבטל חלק מהשטר אבל דעת הרשב"א ז"ל אפי' כשמתבטל חלק מהשטר אמרינן יד בע"ה על התחתו' ועיין ברבינו הרב כנה"ג ז"ל בסי' מ"ב שהביא תשו' הרשב"א דממנה יש להוכיח דס"ל דאף אם מתבטל השטר לגמרי אמרי' יד בע"ה על התחתונה. וכתב דיש לחלק ולומר דס"ל להרשב"א דכי אמרי' דהיכא דהשטר מתבטל לגמרי לא אמרינן יד בע"ה ע"ה דהיינו דוקא היכא דהשטר עשוי כתקנו בכל דיניו אלא שאנו מסופקים בהבנתו אבל היכא דאפשר להבין דהשטר לא נעשה כדינו כגון נדון הרשב"א דאפשר דלא נטלי קנין אמרי' יד בע"ה ע"ה אי נמי במ"ש מהרי"ק שורש נ"ד דהא דהיכא דהשטר מתבטל לא אמרינן יד בע"ה כו' דהיינו דוקא היכא דהספק נופל בכולר הנותן או הלוה אבל היכ' דאיכא למימר טעו ודאי אמרי' יד בע"ה עה"ת וע"ש שכתב שהרי"ף ורבי' מהמפרשים ז"ל ס"ל דאפי' בדבר שהשטר מתבטל, לגמרי אמרי' יד בע"ה ע"ה ע"ש ושם כ' בשם כמה רבוותא דלא אמרי' יד בע"ה ע"ה אלא להוציא אבל להחזיק יד בע"ה עה"ע דלא כמהריק"ו בשו' ז' שכתב דאמרי' הכי אפי' בבא להחזיק במה שהוא מוחזק אם בא להפקיע בשטר מה שהוא מחוייב בדין ושהרדב"ז רסי' קל"ח כ' בפשיטו' דלהחזיק יד בע"ה ע"ה וכן הוא דעת מרן בס' בדק הבית

תשנו

כתוב בשטר כל לישנא דמשתמע לתרי אנפי יהיה לזכו' פ' יד אותו פ' על העליונה מהרש"ך ח"א סי' כ"א ומהרימ"ט ח"א סי' קכ"ב כתב אפי' מתנה הלוה בפי' שכל דבר שיפול ספק בשטר שיהיה יד המלוה על העליונה אם נפל ספק בענין חיובו או בתנאי שגורם לו חיוב או פטור אין מועיל התנאי לחייבו דמי קא ידע הספק דמשעבד נפשיה אלו היה נודע הספק היה מבררי' אותו וכל דלא ידע לא גמר ומשעבד נפשיה כדאמרי' בפרק הזהב האומר ע"מ שאין לך עלי אונאה י"ל עליו אונאה ומשני התם דאע"ג דכל דבר שבממון תנאו קיים הכא מי קא ידע דמחיל הילכך אע"ג דהתנה בפי' לא מהני שהוא סבור שלא היה בו אונאה ה"נ אפי' התנה בהדיא מי קא ידע שיפול בל' השטר ס' שישתעבד לומר שיהיה בעל השטר עה"ע ואפי' קנו מיניה הא אמרינן בעלמא קנין בטעו' לאו כלום הוא. ומזה תמה על מי שהבין דברי הטור ח"מ סי' קי"ג שכתב הרמב"ן בשם רב סעדיא גאון על מה שכותבים בשטרו' דלא כאסמכתא ודלא כטופסי שטרו' שלפי שטופסי השטרו' ונוסחתם נכתבים בל' שבעל השטר על התחתונה לפיכך כותבים דלא כטופסי דשטרי ליפות כחו שלא יהא טופס זה כשאר טופסים אלא כל ל' מסופק תהיה יד בע"ה על העליונה ע"כ והרבה להשיב על דברי הגאון מהטעם הנז' ומטעמים אחרים. והעלה שכונת הגאון ז"ל הוא ע"פ אותה ששנינו בפרק כל הגט הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש כו' שטרי מלוה צריך שיניח מקום המלוה כו' שטרי מקח כו' מפני התקנה ומפרש בגמ' משום תקנת סופרים שיהיו להם טופסי שטרו' מזומנים לעת הצורך ואותם שטרי מקח או מלוה נכתבים בל' שיהא בעל השער על התחתונה לפי שאין יודעים איזה מוכר או איזה מלוה יזדמן להם שמא יקפיד בדברים ולא יועילו להם אותם הטופסים אם נכתבים בל' של זכות ויפוי כח לכך כותבים סתם בל' שיד בע"ה על התחתונה ואם יזדמן שירצו לפרש דבר יכולים להוסיף למטה כל מה שירצו בחזוקים ביפוי כח ושוב חזרו לכתוב זה הלשון ודלא כטופסי דשטרי לומר שהמוכר הזה או המלוה ציוה לכתוב שטר זה בכונה בכל ל' של זכות ויפוי כח דלא כטופסי דשטרי שלא היו יכולים לפרש בהם כל לשונו' של זכות הללו ולעולם אין ל' זה מועיל אלא לנוסחת השטרו' השוה לכל אדם שיהיו נדונים בכל לשונו' של זכות ויפוי כח שהורגלו בהם שאר שטרו' אבל לכל ספק שיסתפק בעיקר החיוב בכלל או בפרט אשר לא יעלה על לב איש ואין לנו ללמדו ממקום אחר אינו מועיל אותו ל' דלא כטופסי דשטרי ואפי' אם היה מתנה בפי' לא היה מועיל כאמור ע"כ. ולא הבינותי לפי דבריו איך יפורשו סוף דברי הגאון שכתוב בפי' אלא כל ל' מסופק תהיה יד בע"ה על העליונה ועיין ברבינו בכנה"ג סי' מ"ב שהביא להקת הפוסקים ז"ל בזה דחולקים על הגאון בזה ושאין לדון כדבריו בזה ע"ש בהגב"י אות כ"ה. ושם כתב דאפי' לדעת הגאון יש ד' סברות לפוסקים בזה. הא' דהיינו דוקא בל' שכותב האדם מעצמו ומשעבד מעצמו אבל בבא לזכות מצד הדין לא מל' השטר לא מהני לישנא דלא כט"ד לשוויי בעל השטר על העליונה הסברא הב' דלא אמר הגאון אלא בדבר שיש ספק אם נכתב לתועלת המלוה או לתועלת הלוה וכ"ע מודו שהלוה ציוה לכתוב את השטר וציוה לעדים שיכתבו דלא כאס' ודלא כט"ד אבל כשיש לנו ספק אם נכתב מדעת הלוה לא אמרינן יד בע"ה על העליונה. הסברא הג' דלא אמר הגאון אלא במילתא שאפשר לדון במשמעו' השטר אבל לעשו' מה שלא נכתב כמי שנכתב לא אמרי' יד בע"ה עה"ע. הסברא הד' הא דמהני לישנא דלא כאסמכתא ודלא כע"ד היינו דוקא כשנפל הספק אם המתנה הויא בסך מועט או רב אבל כשיש ס' בדין אם מכירתו מכירה ולדברי הכל אינו יכול למכור לא מהני הך לישני כלום ע"ש ומרן ז"ל כתב בח"מ סימן קי"ג על מאי דאמרי' בפח"ה אי אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי קנה מקרקעי קנה מטלטלי א"ר חסדא והוא דכתיב לי' דלא כאסמכתא ודלא כט"ד. וכתב הטור הטעם מפני שעיקר שיעבוד הב"ח על הקרקעו' ושיעבוד מטלטלי אגב מקרקעי דומה לשיעבוד הערב שהוא כאסמכת' שאם לא יפרע הלוה יפרע הערב שהוא כאסמכת' אף כאן אם לא ימצא קרקע שיפרע מהמטלטלים המשועבדים ע"כ צריך לפרש שדעתו סומכת על המטלטלים כמו על המקרקעי ודלא כאסמכתא כתב שם בשם הרמב"ן שאם ענין השטר הוא אסמכתא גמורה אע"פ דכתוב דלא כאסמכתא לאו כלום הוא אבל ערב לאו אסמכתא גמורה היא דהא ערב לאחר מתן מעות בקנין משתעבד אע"ג דקנין באסמכתא גמורה לא מהני ושיעבוד מטלטלי אגב מקרקעי הרי הם כערב דדמי לאסמכתא וכיון שכ' דלא כאסמכתא לומר דעיקר דעתו עליהם כקרקעו' לאו אדעתיה דלאו אסמכתא הוא אלא עיקר שעבוד עליהן כקרקעו' ומהני כי היכי דמהני בערב אי משום קנין או משום הנאה דהימניה אבל באסמכתא גמורה אע"פ דכתב דלא כאסמכתא לאו כלום הוא. ומן התימה על מרן ז"ל שכתב בסי' ר"ז על מ"ש הטור תשו' הרא"ש על שטר שכתוב בו אם לא יפרע לזמן פ' שיתחייב בכו"כ ממון וכתוב בשטר דלא כאסמכתא כו' אם אותו הקנס נגבה בב"ד. דע כי אסמכתא היא הא דגזי' שקבל עליו אם לא יפרע בזמנו שיתחייב בדבר שלא היה חייב ואסמכתא לא קניא אלא באומר מעכשיו ובבד"ח אע"ג דכתיב בשטר דלא כאסמכתא לא מהניא מידי דהא חזינן דאסמכתא היא ומאי אהני דכתיב דלא כאסמכת' ע"כ כתב שם דרבי' ירוחם כתב בשם גאון שאם כתוב בשטר דלא כאס' גלי דעתיה דגמר ומקני ודברי רשב"ם בפ' ח"ה עלה דא"ר חסדא והוא דכתב ליה דל"כ ודלא כט"ד נוטים לדברי הגאון וכ"כ בס' התרומו' בשם גאון וכן נראה שם שהסכין הרמב"ן ע"כ והוא פלאי דלא הסכים שם הרמב"ן לומר דמהני הך לישנא אלא לשעבוד מטלטלי אג"מ דלאו כאסמ' גמורה היא אבל באסמכתא גמורה לא אמרינן כמ"ש הוא עצמו בשם דברי הרמב"ן שכתבנו ועיין בכנה"ג סי' ר"ז שעמד בזה ומצאתי בתשו' מהראנ"ח ח"ב סי' ל"ו דהיינו דוקא בדכתב דלא כאסמכתא אבל אם כתוב בשטר מבלי שאוכל להפטר בשום טענה ממיני אסמכ' ושום טענה שבעולם תנאו קיים ואינו יכול לפטור עצמו בטענ'

תשנז

כתוב בשטר דלא כאס' כו' אע"פ שאין כתוב ודלא כט"ד כיון שכתוב כו' הרי הוא כאלו נכתב כנה"ג בשם מהרש"ך ח"ב סי' קצ"ה ומהרח"ש סי' ך' וכן נהגו הסופרים עכשיו לכתוב דלא כאסמ' כו' ואין כותבין ודלא כט"ד ואין מערער ע"ז. ועד"ז כתב מהרשד"ם ז"ל חא"ה סי' כ"ד על הא דקי"ל דאין ב"ח גובה מהמטלטלים אא"כ כתב לו בפי' ששעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי. כתב הרב שם דשטרו' שכתוב בהם ואחריו' כו' יש לנו להוסיף במלת כו' כל מה שיכלול באותו אחריו' שקבל על נכסיו מטלטלי אגב מקרקעי כמו שרגילי' לכתוב ואחריו' כו' בכל השטרו' והרב כנה"ג כתב בח"מ סי' קי"ב עמ"ש הטור ואם שעבד לו נכסיו שקנה ושיקנה חל השעבוד גם על מה שיקנה אח"כ ודוקא שפי' לו בפי' אבל אם לא כתב דאקני לא ולא אמרי' בהא אחריו' ט"ס הוא כתב שם בשם תשו' מהריב"ל ח"א כלל י"ב סי' ס"ח וס"ב וסי' נ"ה דאם כתו' בשטר ואחריו' כו' הרי הוא כמו שפי' אחריו' דאקני ואצ"ל אם כתוב כמו שרגילין לכתוב בכל השטרו' ומסודר בכל חזוקי סופר בכל תוקף דמהנו הני לישני לאחזוקי האחריו' כראוי ע"כ. וכתב הרב ז"ל עליו אמר המאסף סבור הייתי שלא כתב הרב דהרי הוא כמו שפי' אחריו' דאקני אלא משום, דכתב בשט' ואחריו' כו' אבל אם לא כתוב מלת כו' לשון ואחריו' כראוי לבד לא הוי כמי שפי' אחריו' דאקני וכדרך שכתבו האחרונים ז"ל לענין נאמנו' עליו ועל יורשין דאע"פ שאין כתוב בשטר נאמנו' מפורש עליו ועל יורשיו אלא כל שכתוב נאמנו' כו' הרי היא כנאמנו' בפי' כמ"ש מהרשד"ם אה"ע סי' קי"ו אבל ראיתי למהרש"ך ז"ל ח"ב סימן מ"ד הבין דאפי' בלא מלת כו' כל שכתוב בשטר אחריו' סתם הוי כמו שפי' דאקני והוא ז"ל חלק עליו וכתב דכל שלא פי' אחריו' לא הוי כמפורש. ויש לחקור אי מ"ש הרב ז"ל דאחריו' סתם לא הוי כמי שפי' דאקני הוא דוקא בלא מלת כו' אבל אם כ' מלת כו' אמרי' דהוי כמי שפי' דאקני ויש להכריע דס"ל להרב דאפי' כ' מלת כו' לא הוי כמי שפי' ממה שהקשה על מהריב"ל מסוגית הגמ' ודחה דבריו ולא פי' שכונת דבריו כדכ' מלת כו' בסוגיי' הגמ' הוא באחריו' סתם ובלא מלת כו'. ויש לתמוה על מהרש"ך שכתב בח"ב סי' ל"ז דמלת כו' מהני לענין נאמנו' דאע"פ שאין מפורש בשטר עליו ועל יורשיו כל שכתוב נאמנו' כו' מהני לשוויי מפורש עליו ועל יורשיו ומאי שנא דלא מהני מלת כו' לשוויי כולל אף באחריו' דאקני ויראה דס"ל להרב ז"ל דמלת כו' לא תוסיף תת כח להכניס באחריו' מה שלא פי' אמנם שבאחריו' הנז' נכנס ג"כ יורשיו מהני לשוויי כולל אף ליורשיו דלא מרבינן ממלת כו' אלא במתחיי' לא בענין האחריו' עצמו ועיין במהרח"ש סנ"ד:

תשנח

כתב מרן בסימן ע"א מחו' כ"ב בשם תשו' רבי' האיי ז"ל שכתב וז"ל האי מאן דמקבל עליה למיכתב שטרא בכל לישנא דזכותא אע"ג דלא ידע ספרא לאחזוקי כראוי כיון דכתיב ביה ואחריו' שטרא דנא קבילית עלי כחומר כל שטרו' דנהיגי בישר' קיים לכל כללי דתחות ענייניה אבל תנאי' כגון תנאים דנאמנו' בהלואה וביטול מודעי לא מחשי' ליה עד דמפרשן ע"כ וכ"כ רי"ו נ"ד ח"א וכ' הרב פרח מ"א ח"ב ס"ט דיש ללמוד מדבריו דאע"פ שכתוב בראש השטר הוו עלי עדים וקנו ממני קגו"ש וכתבו בכל ל' המועיל וחתמו ותנו כו' אין בו מועיל לתקן ענין השטר ולו' דהו"ל כאלו כתוב לבסוף ואחריו' וחומר שטר זה קבלית עלי באחריו' כחומר כל שערו' העשויין כתקון חז"ל שהרי בתשו' זו הצריך ר' האיי ב' דברים שיצוה לסופר שיכתוב בכל ל' של זכות כו' וגם שיעידו העדי' שכך עשו שקבל עליו אחריו' ש"ז כחומר כל שטר העשויי' כתחז"ל וכ"כ הרמב"ן והביא דבריו בב"י סרמ"ב וז"ל אע"ג דהני שטרי דידן כתיב בהו בכל ל' של זכות כו' לא מהני מידי אם לא פי' בשטר כתחז"ל כמו שפי' ר"ח ואע"ג דהר' מהר"ש חיין בסי' י"ג עלה ע"ד לומר דמהני בכל ל' של זכות כו' כמו כתחז"ל מ"מ לא מלאו לבו לעשות הפך דעת ר"ח והרמב"ן ולבסוף מסיק דתרתי בעי' וצ"ע בתשו' הראד"ב סקצ"ג דכפי הנרא' בנדון ההוא לא היה כתו' בסוף השטר וחומר ש"ז אלא בתחלת השטר הי' כתוב הוו עלי עדים וכתבו בכל ל' ש"ז ויפוי כח וקיים בזה שטר אסמ' ע"ש וע' בתשו' כ"ש סס"י ז"ך ושם הביא הפמ"א ז"ל פלוגתא ביני רבוותא בתראי הרב מהר"ד אישטרונשא והרב מהר"ש גאון הובאו דבריהם בתשו' פ"מ ח"ב סי"ד ועיקר ויכוח' לתרץ ב' תשו' למהרשד"ם שנרא' לכאורה דסתרי אהדדי בא' בסכ"א מח"מ והב' בסרע"א וש"ט דבסכ"ח נר' שמפני שכתוב בשטר כהוגן וכתחז"ל מהני לתקן עוות השטר. וחילק הרד"א שיש לחלק בין כשהעדים מדברים משם נותן לכשמדברים משם עצמם והעדיף יותר כשהעדים מדברים משם הנותן שא"ל כתבו בכל ל' של זכות האי לישנא מספיק לתקוני תברי דשטרא כיון שהנותן רצה שיסודר בל' המועיל והעדים הם שטעו שלא כתבו התקונים המועילים ובכה"ג כ' רשד"ם דהך לישנא דכתבי בכל ל' של זכות מתקן עוות השטר. אך כשהעדים הם המדברים מצד עצמם שנעשה כתיקון המועיל אז לא מהני דמי יודע אם כיוונו לכך ומהר"ש גאון ז"ל מוחלפת שיטתו ואזיל לאידך גיסא דאדרבא טפי עדיף כשהעדים מדברים בשם עצמם שמעידים שהשטר נעש' כתחז"ל י"ל שבכלל עדותם הוא שמעידים שאף אם לא נכתבו בשטר בפרטות כל פרטי התקנו' מ"מ כך היו שהנותן פרט אותם בעת שהתנה אותם למקבל אלא. שלא חשו לכותבם והיא ההיא דכ' המרדכי בפ' מי שמת ז"ל ור' ברוך השיב אחרי שכתוב בשטר המתנה שנתנו לו כח הפירו' של הקרקע בקנין גמור מעת' שהעדים מעידים שנעשה כתחז"ל זהו תחז"ל להקנו' לו קרקע לפירו' ע"כ אך כשהם מעידים משם הנותן שא"ל ל' זה דכתבו כל ל' של זכות אין בכלל עדותם שהנותן פרט דרכי ההקנאות רק שא"ל ל"ז דכתבו כל ל' זכות בכולל וכיון שהנותן לא פרט בפרטות אופני ההקנאות לא מהני ולא מידי והביא ראיה לזה מתשו' הרא"ש כלל ט"ל ס"ו והרב פ"מ הביא ראי' מתשו' הרשב"א סתש"ד. ועוד חולק הרד"א בתשו' הנז' דשנא ושנא כשהריעותא הוא מחמת הל' כגון ההיא דמהרשד"ם דבסכ"ח שלא הי' ריעותא בקנין מצד עצמו רק מטעם אסמ' והאס' הוא מחמת ל' כל דאי אז ל' זה דכתבו כל ל' של זכות כו' מהני דלאיסור ל' מהניא הך לישנא לתקוני אך הנהו תשו' דבסי' רע"א וש"ט שהקנין מצד עצמו לא היה קנין המועיל דאתיליד ביה ריעותא אז אין כח בהני לישני לתקן הענין ע"כ. וכיוצא בזה מצאתי להכנה"ג בח"מ סי' ר"ג טור אות מ"ח הביא דברי ר' ברוך שכ' המרדכי וכ' ע"ז ז"ל יראה דס"ל לר' ברוך דאע"ג דהקנאה אינה עשויה כתקנה וחסר עיקר ל' ההקנאה כיון שכתו' בשטר שהכל נעשה כתחז"ל ממלא ל' חסרון ההקנא' וה"ה אם כתוב בשטר כתבו בכל ל' של זכות ויפוי כח לדע' הרב מ"צ ח"ב סי' י' ונ"א וכ"כ בתשו' כ"י למהרח"ש שאם הקנה לו קרקע ומטבע וכתו' בשטר קנין סודר אם כתו' בשטר כתבו בכל ל' ש"ז ויפוי כח מפרשינן שהקנ' בל' המועיל ושהקנ' המעות אגב קרקע ועיין להכנה"ג ח"מ סי' ר"ב הגה"ט אות ס"ד בשם מהרח"ש וכן צידד מהרש"ח בתשו' ס"י אלא שלבסוף חילק בין ל' כתבו בכל ל' זכות ויפוי כח להיכא שכתוב כהוגן וכתחז"ל דל' כהוגן וכתחז"ל עדיף טפי כמ"ש הרמב"ן אכן מוכיח מתשו' הראנ"ח ח"א סי' ע"ז דנדון דידיה היה כתוב בשטר והכל כהוגן וכתחז"ל ואעפ"כ צדד לבטל המתנה מחמת שלא הקנה המטבע כתקונו. ואפשר לומר שלא כתב ר' ברוך שאם כתוב בשטר שנעש' כתחז"ל זהו תחז"ל להקנות קרקע לפירות היינו היכא שהקנין לא מהני מחמת שחסר ההקנאה ולכן כשיכתוב כהוגן וכתחז"ל הקנוהו כראוי וחסר משם ההקנא' אבל כשיש שם הקנא' אלא שההקנא' אינה ראויה כנדון מהראנ"ח דנתן לו מתנה ומודה שהקנה לו אגב ד' אמות קרקע ולא הקנה לו מקודם הקרקע ואגבן מטל' וכן שחסרו בו כתיב' ומסיר' בהא ודאי לא מתקנינן לישנא במ"ש בשטר לבסוף כהוגן וכתבו חז"ל כיון דההקנאה גרוע' לא מתקנינן ההקנא' אלא שחסר ל' ההקנא' אבל כשהקנ' בהקנא' גרועה לא מתקנינן לישנא ובתשו' כתב יד למהרע"י ז"ל כ' כיון דאיכא פלוגתא אי מהני לישנא דכהוגן כו' להשלים ההקנא' הצריכה המוציא מחבירו עליו הראי' ועיין בפ"מ חלק ראשון סימן ס"ו. וכן כ' הרב כנה"ג ז"ל בסימן ר"ב ב"י אות ס"ד על שטר שכתוב בו דמקנה לחבירו סתמא ולא פי' מעכשיו ולאחר זמן שכ' מהרא"י סי' קע"ג דהוי ממילא מעכשיו דמסתמא לא הקנה מידי דכדי ע"כ כתב ז"ל וכתבתי בתשו' שלא אמר הרב כך אלא דוקא בנ"ד שאין בל' הקנין ל' גרוע אלא שחסר משם הפי' ולכן כדי שלא נאמר דהקנה מילי דכדי ודאי סתמא כפי' וכאלו אמר מעכשיו ול' הקנין אינו זו ממקומו אלא שצריך להוסיף עליו אבל היכא שהל' גרוע בעצמו ולא חל הקנין מפני דהוי קנין דברים אין לנו לומר שכונתו כך כדי שלא יהא מילי דכדי ע"כ. ובסי' ר"ז בב"י אות קס"ד כ' ז"ל כתוב בשטר בכל חזוקי סופר הרי הוא כמ"ש בכל ל' זכות ויפוי כח מ"צ ח"ב י"ז נ"א ועיין בסי' ר"ג שכתבתי שיש חולקין אאם כתוב כהוגן וכת"ח וכ"ש שחולקין אאם כתוב בכל חיזוק' סופר ואאם כתוב בכל ל' זכות ויפוי כח והמע"ה ובסי' ר"ג כ' על שטר שכתוב בו נכסי לפ' אע"ג דשטרות בכלל נכסי ושטרות אינן נקנין בבריא אלא בכתיב' ומסיר' אם כתוב בשטר וכתבו בכל ל' זכות ויפוי כח קנה הכל ואפי' שטרו' מ"צ ח"ב סי' י' אבל מהרע"י בתשו' כ"י חולק בזה וס"ל דאפי' דכתוב בשטר ורצה שיסודר שטר זה כהוגן וכתחז"ל לא קנה ומדהא לא קנה הא נמי לא קנה. ודעת הרב משפט צדק ז"ל בתשו' חלק שני סי' י"א נ"א דלשון כתבו בכל ל' זכות ויפוי כח או בכל חזוקי סופר מועיל לעשר' דברים. א) לקנות שאינו קצוב אע"פ שכ' שלא בלשון חיוב. ב) מועיל למכירת שטר חוב לחבירו אגב קרקע, דאע"פ שלא פירש אגב קרקע מהני מדין קנין קרקע לכ"ע. ג) מועיל לענין דאין מטבע נקנה בחליפין דאם הקנה קרקע ומלוה ע"פ בקנין סודר וכתוב בשטר כתבו בכל לשון זכות ויפוי כח מפרשינן שהקנ' לו המלוה ע"פ בל' המועיל במעמד שלשתן. ד) מועיל לענין ס' הפוסקים דלשון עתיד הוי קנין דברים ואין בו מועיל עד שיכתוב מעכשיו אם כתוב בשטר בכל לשון זכות ויפוי כח לכ"ע אפי' אין כתוב בו מעכשיו לא הוי קנין דברים וקנה. ה) הוא דעת מהרשד"ם ז"ל ח"מ סימן כ"ח שאם כתיב בשטר וציוה ואמר כתבו בכל לשון זכות ויפוי כח לכ"ע אין כאן אסמכתא וכתב הר"ב כנה"ג ז"ל בסימן כ"ז הגהת ב"י אות קס"ג דבתשו' הרמ"א סימן מ"ט כתב דאם המשעבד ציוה לעדים לתקן השטר בלשון המועיל יכולים לכתוב לו שטר אחר כהוגן שלא יהי' בלשון המורגל או אפי' בלא כתיבת השטר די על מה שמעידים בפה שאמר להם לכתוב בל' המועיל ע"כ. ומדבריו יש להוכיח דאם מתו העדים ולא כתבו לו שטר אחר ולא העידו ע"פ דאין לגבות בשטר א' ולא פליג על מהרשד"ם ז"ל דנדון מהרשד"ם הוא כשכתוב בשטר וצוה ואמר כתבו כו' אבל בנדון הרמ"א הוא כשאין כתוב בשטר כן ולכן צריך שיעשו שטר אחר או שיעידו כן ע"פ. ו) הוא דעת מהרש"ח ז"ל סי' י"ג דל"ז מועיל לקנין דבר שלא בא לעולם שאע"פ שאינו כתוב שהקנה לו בל' חיוב כיון שהם מעידים שהנותן אמר כתבו כל לשון של זכות מסתמא הכל עשו יפה בעתו ודבר שלא בא לעולם בלשון חיוב הקנה. עיין במהרש"ך חלק שני סי' צ' במתנת ש"מ שכתוב בה מעכשיו או מהיום ולבסוף כתוב בכל חזוקי סופר כו' דלא כאסמכתא כו' דיש מי שרצה לומר שהיא קיימת אע"פ שלא קנו מידו והרב ז"ל חלק עליו וכ' דבטלה היא אם לא קנו ממנו ע"ש. ז) כתב הרב הנזכר סימן ל"א על תשובת מהריב"ל ז"ל חלק ראשון כלל י"ט סימן ק"ה בשטר שכתוב בו נאמנו' שהאמין הלוה למלוה נאמנות גמורה כשני עדים כשרים מהני לשויי הנאמנות כולל כל הטענות אמנה ורבית פרעון ומחילה אך אם כתוב בשטר שטר זה מסודר בכל חזוקי סופר ובכל תוקף יש להסתפק אי מהני לשון זה לשויי כולל הנאמנות ואין להוציא ממון על זה ע"כ ומהרשד"ם ז"ל חולק וכתב הרב מהרש"ח שם דאין לנו להניח ודאו של מהרשד"ם מפני ספיקו של מהריב"ל ומיהו אם כתוב בשטר כחומר שטרות כו' ורצה שיסודר כו' אפי' מהריב"ל ז"ל מודה דמהני לשון זה לשויי כולל לנאמנו' ע"ש. ח) כתב הרב פרח מ"א ח"ב סימן ט' דאם כתוב בשטר שאמרו העדים בספור דבריהם שהקדים מעשה לתנאי ולאו להן אם כתוב בשטר שקנו ממנו כחומר תנאים העשויים כתקון חז"ל אין קפידא. ובסוף התשובה פקפק בזה דכיון שיש מחלוקת בדבר ומספ"ל אי בעינן משפטי התנאים בממון או לא מי יימר דהעדים נזהרו בכל משפטי התנאים לחוש להנהו רבוותא דפליגי בהא. ט) כתב עוד שם בשם רבינו יונה הביאו מרן סימן רמ"ב ס"ח לענין מתנה שאם אמר הנותן לעדים כתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח אע"פ שלא פירש כתבוה בשוקא וחתמוה בברא מהר שפיר שהרי בכלל זה שיכתבוה כראוי בשוקא ובברא והרמב"ן ז"ל חולק שם דלא מהני אם לא פירשו בשטר כתקנת חז"ל. וכתב הרב שם דאפי' להרמב"ן ז"ל בשטרות שלנו מהני שהרי כתוב בכל שטרו' דילן מסודר כו' ואחריות כו' ובכל א' מאלו הלשונו' כתוב כתחז"ל שכך נוסח הסופרים ואחריו' וחומר שטר זה קבלית עלי עד כאחריות וחומר כל שטרי מתנות הנהוגים בישראל כהוגן וכתקון חז"ל וכן בלשון מסודר כו' ואע"פ שאינו מפורש כל זה בשטר כיון שכתוב כו' הו"ל כאלו נכתב בפירוש כמ"ש מהריב"ל ז"ל גבי וקנינא כו' בח"א כלל י"ט סימן ק"ה וכן כ' לענין דאקני בח"ב סימן נ"ה גבי באחריות כו'. ובשטרי דידן דכתיב מסודר כו' הוי תקון האמור כאלו כתוב כתחז"ל ועיין בתשו' פרח מ"א סימן ט' דמגמגם בזה דהן אמת דמה שכותבים ואחריות כו' ודאי דכייל דכל ענין דתחותיה דהיינו מה שנהגו הסופרים לכתוב ואחריות וחומר שטר זה כו' קבלית עלי כאחריו' וחומר שאר שטרות העשויין כהוגן וכתקון חז"ל אבל מה שכותבים מסודר כו' היינו מה שנהגו הסופרים לומר וצוה שיסודר שטר זה בארוכה לעצת חכמים לחיזוק ולקיום כל הנ"ל כל כמה פעמים שיצטרך וא"כ זה אינו ענין לתקן אם נעשה איזה קנין דלא מהני כגון קנין אויר ודירה וכיוצא דבשלמא מה שכותב קבלית עלי כתקון כו' היינו שנעש' הכל כתיקון חז"ל בית לדיר' וחצירו לאוירו ואילן לפירות שכך קבל המוכר עליו לעשותו כהוגן וכתקון חז"ל אבל מה שכותב ומסודר כו' היינו שענין ס' זה השטר נסדר כעצת חכמים וכיון דלפי הדין אינו עולה היינו היפך מהכונה שהרי חזינן דנשחת הסדר ע"פ הדין אלא שאין הכונה בזה לתקן מה שעיות למעלה ר"ל שאם תרא' בל' השטר איזה דברים בלתי מובנים או שלא כסדרן כפולים לא תדקדק אותו לגרוע כחו של לוקח אלא לאשר ולקיים כחו של לוקח ולקיום מכירה זו וכיוצא בזה. י) לענין מקנה דבר שאינו ברשותו כ' מהריב"ל ח"א סימן ט"ל דאם כתוב בשטר ואמר לנו כתבו בכל לשון שיועיל כו' אם הב"ד שנעש' הקנין בפניהם הם מוחזקין בקיאין בדיני ממונות היה מקום לומר שנסמוך עליהם שלא טעו הואיל וא"ל כתבו בכל לשון המועיל חזקה ששאלו את פיו ואמר שכל הנכסים היו ברשותו דלבית דין טועין לא חיישינן אבל אם היו בית דין כמו שהורגלו הק"ק להושיב ג' אנשי חיל אע"פ שאינן בקיאים בדין אין לסמוך עליהם בזה כלל ע"כ וכ' הר"ב כנה"ג ז"ל ומדבריו יש ללמוד לדין דאין המעו' ניקנין אגב קרקע אלא כשהמעו' קיימין. ועוד י"ל המועיל לתקן מ"ש הרא"ש בתשו' הביאה הטור סימן רמ"א ס"ח בענין משפטי התנאים דאם כתוב בשטר תנאים הללו נעשו כדין מהני לכל הדברים הצריכים כפי הדין ע"ש וכן נראה מדברי תשו' המיוחסו' להרמב"ן סנ"א גבי שטר שכתוב כדין וכשורה שבדברים ידועים אמרינן שודאי נעשו כדין ומזה למד מהרש"ח ז"ל סי"ג דאם כתוב בשטר שטר זה נעשה כראוי הוי כמי שכתוב נעשה כדין ומהני לכל הדברים הצריכים כפי הדין. ועוד כ' שם הטור בסיה"נ ז"ל הילכך יש לדקדק אם יש בשטר תנאי כפול או שיכתו' בסוף השטר וקנינא מיניה כחומר כל תנאים וקנינין העשויים כתחז"ל דבל' זה אפי' אינו כתוב בשטר תנאי כפול התנאי קיים וכ' בתשו' מעשה חייא סי' ט' דאין כונת הרא"ש לומר דאע"פ שאין התנאי נעשה כהלכתו מהני אלא כיון שכ' כן בשטר הויא הוכחה שנעשה השטר כהלכתו ומיהו היכא שהמעשה קודם לתנאי מהני מ"ש בסוף השטר וקנינא מיניה כחומר כל התנאים כו' אע"פ שבשטר כתוב המעשה קודם לתנאי ע"ש וע' מהרשד"ם ח"מ סי' רס"ב שלא הבין כן בכונת דברי הרא"ש אלא דס"ל להרא"ש ז"ל דמהני הך לישנא אע"פ שלא נעשה התנאי כמשפטי התנאים ע"ש ומהרד"ך בית כ"ח ח"א כ' דאע"פ דכתו' כך בשטר וקנינא כו' מ"מ אין להוציא מיד הבעל ומוקמי ממונ' בחזק' מארי' ע"ש:

תשנח ב

כתב בתשו' המיוחסו' להרמב"ן סס"ז הביא מרן סס"י קצ"ה על שטר שכתו' בו ראובן נתן דירה לשמעון בעלייתו וז"ל אם אין בשטר קנין אלא כמו שאמרת שקדם הקנין לנתינת הדירה שאמר קנו ממני שאני נותן לו דירה בביתי י"ל שאין הקנין אלא על הדירה בלבד לא על גופו של קרקע אבל אם אמר הנני נותן לשמעון דירה בעלייתי וכתב בשטר וקנינא מיניה במדל"ב כו' ה"ז קנה העלייה לדירה שהקנין ענין חזק וכשבא אחר מה שאמר לא דירה בלבד נתן אלא מגופו של קרקע קנו מידו וכההיא דריש פרק הכותב ולולי שאני סבור שאין העדים יודעים דין זה הייתי אומר שאפי' אם חזרו בסוף השטר וכתבו וקנינא מפ' על מאי דכתיב ומפורש לעיל שאף זה יועיל לקנו' גופו של הקרקע לדירה שבחזרת הקנין שכתבו בסוף ליפות כחו כתבוהו שלא כתבו הקנין ב' פעמים בכדי ועכ"ז אני סבור לו' שיועיל הזכרת ב' קנינין לעולם ליפוי כח וכן נר' מל' ר"ש בפ' י"נ דבכל שטרו' דעלמא דנין כן וזה קרוב יותר בעיני ע"כ וכ"נ מדברי תשו' הרשב"א שכתבו יותר בפשיטו' בסי' רל"ג הביאה מרן בסימן רי"ג ז"ל שאלת ראובן השאיל ביתו לשמעון ודינה וקנו מידו וכן כתו' בשטר השאלה קנו ממני כו' עד ועוד שהרי קנו מידו וכל שקנו מידו אלים כח הקנין שאינו בא על דבר שאין בו ממש אלא מגופו של קרקע קנו מידו כו' ע"כ והרואה יראה דצ"ל דאע"ג דכתב בשטר קנו ממני כו' שכתו' ג"כ בסוף השטר וקנינא מיניה דאל"כ קשיא תשו' הרשב"א מדידיה אדידיה ממ"ש בתשו' הביאה מרן סס"י קצ"ה ז"ל וכ' עוד בתשו' ז"ל ומה שטען שאין המתנה מתנה מפני שלא נתנה אלא באגב ואין קרקע נקנה באגב אין טענתו טענה שהרי כתוב בסוף השטר וקנינא מיני' על כל מאי דכתיב ומפורש לעיל ואין לאחר קנין כלום דאלי' כח הקנין כו' ומיהו כך קבלתי ממורי הר' יונה ז"ל דדוקא כשהקנין בא באחרו' כגון שאמר דין ודברים אין לי על שדה זו ואח"כ קנו מידו שהקנין מתקן ומקנה גוף הקרקע אבל באומר קנו ממני שאין לי דין ודברים על שדה זו בזה ודאי לא קנו ממנו אלא מדין ודברים ולא מגופא של קרקע ע"כ ועיין במהרש"ח סי"ג ומ"ץ ח"ב ס"י דנר' מדבריה' דבהזכרת ב' קנינין נקטינן כתשו' המיוחסו' להרמב"ן ז"ל ועיין בפ"מ ח"א סס"ו דקנ"ט ע"ג ופרח מ"א ח"א סי"ג ועיין בכנה"ג סס"י קצ"ה וכתב מהריב"ל ח"ג סמ"ד וז"ל ובנ"ד דהוי שכיב מרע אפשר לומר דכיון דקאמר שידורו בבית ב' פעמים הו"ל כב' קנינין בבריא ע"כ. ובדינו של רבינו יונה כתב משם מהר"ם הלוי ז"ל סי"ל דשטר שאחר הכל כתוב ועוד רצינו לבאר וקיים שנית כו' זה מודה שהוא כתוב אחר הקנין ול' וקיים שנית אינו כלום שכן דרך הסופרים לכתו' כשכותבי' תנאי מחדש וכ"כ עוד שם לענין שטר שכתוב בו שהוא כחומר תחז"ל דמועיל לתקן המתנה אף שתהיה בל' גרוע שאם כתוב בשטר ורצינו לבאר כו' וקיים שנית שמור' שתנאי זה היה אחר מה שכתבו כהוגן וכתחז"ל לא מהני מה שכתבו כהוגן וכתחז"ל למה שכתבו בסוף ע"ש:

תשנט

שטר שכתוב בו בפעח"מ בא פ' והודה איך הוא נתחיי' להחזי' בביתו נער פ' ולפרנסו כו' וקנינן מיניה כו' כתב מהרש"ם ח"מ סי' כ"ט דלישנא גריע' הוא שהרי ל' והודה ונתחייב מורה על העבר לא שנתחייב עתה דאם עתה היה מתחייב כך הי"ל לכתוב בפנינו בא פלוני ואמר הוו עלי עדים שאני מתחייב כו' אבל עתה נר' שאינו אלא סיפור דברי' בעלמא ממה שעבר וכיוצא בזה נר' מתשו' הרשב"א הביאה הב"י ח"מ סל"ט ז"ל נשאל על שטר שכתו' בו במותב ג' כו' הוינא כשהודית פ' שיש עליה חוב לראובן כו' ונטל' קנין חזק לתנאים והשיב ל' שטר זה שכ' במותב כו' שיש במשמ' שהיא הודית בפני אות' ג' שהיו מקובצים שהיא חייב' עצמ' לראו' ושנטל' בקנין וכ"ז לא עשת' בפני אלו הג' אלא שהודית בפניהם מה שעשתה קודם כו' עד ואלו נתחייב' עצמה ל' היה לכתו' וחייב' עצמה בפנינו וכיון שכן אף מ"ש שם ונטל' קנין נגרר אחר הל' שכתבו פ' הודית שיש עליה חוב ושנטלה קנין וכל כיוצא בזה יד בעל השטר על התחתונה ע"כ ואע"ג דבנ"ד איכא לישנא וקנינא מיניה כו' דמשמע דמעכשיו נטל קנין אין זה כדאי לחייב דכיון דמעיקר' לא הוי חיוב אלא ספור דברי' גם וקנינא מיהדר אספור דברי' לא אחיובא כי על מה יחול הקנין וכמו שנר' מהגהת אשירי וז"ל הודה בפני ב' וקנו מידו כותבי' כו' פי' ריב"ן שקנו מידו שיתן לו חובו עד זמן פ' אבל אם אמר בסתם הנני מודה לך בקנין בפני עדים שאני חייב לא ידעתי על מה יחול הקנין הואיל ואין מקנה לו עתה שום דבר ע"כ א"כ בשטר שכתי' בל' לשעבר דמשמע דעתה אינו מקנה לו שום דבר א"כ מ"ש וקנינן על מה יחול כי הפי' הוא וקנינן שהודה כל המפורש לעיל ויד בעל השטר ע"ה ע"כ. וכתב רבינו בכנה"ג סט"ל בשם מהרש"ח ס"ז שכת' דהרשב"א בתשו' הנז"ל חולק על הגהת אשירי וס"ל דכל שכתוב בשטר וקנינא מיניה כו' השטר מהני והראד"ב שם כתב דגם הרשב"א מודה להגהת אשירי כשכת' בשטר וקנינא אכל מאי דכתיב ומפורש לעיל אמנם כשכתוב בשטר ונטלה בקנין חזק לתנאים הנז' מועיל ועיין במשפטי שמואל סימן ל"ו שנשאל על נדון הרשד"ם וקיים השטר ע"ש ועיין עוד במהרשד"ם ח"מ סכ"ח ד"ן ריש ע"ג שכתב שאם חזר וכתב בשטר עצמו הריני מחייב דמהני ע"ש. שטר שכתוב בו וקנו ממני כו' אע"פ שלא הי' כתוב באותו שטר בסוף וקנינא מיניה כו' יכולין העדים לחתום וסגי בהכי דכיון דקא מסהדי שאמר להם שיקנו ממנו אי לאו דקנו מיניה לא הוו חתמי מהריב"ל ח"ד סכ"ה ועיין פ"מ ח"א סס"ו על מ"ש הרמב"ן דב' קנינין אלימי כו' וכתב הוא ז"ל דקנו ממני דכתו' בתחל' השטר אינו בכלל דסיפור דברים בעלמא הוא ע"ש. שטר שכתוב בו ואחריות שטרא דנא קבלית עלי כחומר כל שטרות דנהיגי בישר' כ' מהרש"ח סל"א פלוגתא דרבוותא דלהרא"ש ז"ל כל ל' שרגילין לכתוב בשטרות אפי' אינו מתקון חז"ל הולכים אחריו ואפי' לא נכתב דנין אותו כאלו נכתב ולדידיה בנאמנות נמי אפי' שלא נכתב כמי שנכתב דמי אמנם הגאון והרשב"א והריטב"א ס"ל דאם לא נכתב הנאמנו' לאו כמי שנכתב דעי וכתב שם דאין לעשו' מעשה כדברי הרא"ש בזה ואפי' בשטר שכתוב בו ואחריו' שטר דנא קבלית עלי כו' אין נאמנות נכלל בל' זה דאינו נכלל בל' כחומר כל שטרי כו' אלא בדברי' שאין הסופר בקי בדקדוקן ודברים שהם תחת הכלל אבל דבר התלוי בתנאי כל שלא פי' אינו מחוייב כמפורש בתשו' הריטב"א הביאה מרן סע"א מחו' כ"ב ועיין מ"ש הר"ב כנה"ג בח"מ סקע"ו בהגה"ט אות ז' ואות י"ז. אמנם אם כתוב בשטר ורצה פ' שיסוד' שטר זה מסודר בכל חזוקי סופר וכל תוקף אע"ג שלא נכתב נאמנו' באותו השטר כמו שנכתב דמי לכ"ע:

תשס

שטר שכתוב בל' אסמכתא והעדים מעידים שאמר להם המתחייב שיכתבו בכל ל' המועיל נאמנים והשטר קיים מהרמא"י סמ"ט:

תשסא

שטר שכתוב בו כתבו וחתמו פלי בכל ל' של זכות ותנו ללאה אשתי כו"כ בתים כו' שטרו' שטר זה אין בו ממש לפי שאין נזכר בשטר שהוא נתן לה כלום ואם היו מטלטלים ונתנן ליד העדים וא"ל תנו לאשתי ודאי היתה זוכה האשה אבל כיון שלא נתן ליד העדים כלום לא זכתה האשה כי הוא ציוה לעדים ליתן אבל הוא לא נתן כלום וכך הי' צריך לכתוב הוו עלי עדים וכתבו וחתמו עלי בכל ל' של זכות ותנו להיות בידו לזכות ולראיה מחמת שרציתי ברצון נפשי ונתתי לה כו"כ אבל מה שציוה לעדים ליתן אינו כלום הרא"ש כלל ט"ל ס"ו. ועיין בתשו' פמ"א ח"ב סס"י ט':

תשסב

שטר שכתוב בו וכל הנז"ל קבל עליו פלוני בקנין ולא נכתב בו בקנין במדל"ב יש לחוש שקנה בקנין אחר ולא בקנין חליפין דמאחר דרגילים לכתוב במדל"ב ולא כתב יד בע"ה ע"ה. מהרא"י בכתבי' סר"ו הביאה מרן סס"י קצ"ה וכתב הר"ב כנה"ג ז"ל דכתב מרן ז"ל בס' ב"ה ואין דבריו נראין לי דמסתמא אמרי' שקנה במדל"ב ומה שנוהגים לכותבו אינו אלא לרווחא דמילתא וכ"כ הריב"ש סי' נ"ג:

תשסב ב

שטר כתובה שנוהגים בקצת מקומות בדף א' כותבים כללו' הכתובה נדונייא ותוספת ואחריו' גמורה על נכסיו מקרקעי ואגבן מטלטלי וכתוב לבסוף וקנינא ע"כ מאי דכתיב ומפורש לעיל והכל ע"פ התנאים שהתנו החתן והכלה ובדף אחר כתוב תנאים שמתנים ביניהם החתן והכלה. אע"פ שבתנאים אין כתוב שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי מה שכתוב בכתובה מטלטלי אגב מקרקעי חוזר על כל התנאים מהרא"ש חא"ה סנ"ד כנה"ג סקי"ג. ומה שכותבי' בשטרי שעבוד וקנין מטלטלי אג"מ. הקנה לו הלוה ד"א קרקע ואגבן הקנה לו המטלטלים. כתב הרא"ש בפרק הזהב אהא דפריך התם בריש פרקא וניקניהו ניהליה אגב קרקע ומשני דלית ליה כתב שם ז"ל והאידנא נהיגי עלמא למכתב ונתתי לו ד"א קרקע בחצרי אע"ג דידעינן דלית ליה קרקע ויש שנותנים טעם לדבר לפי שאין אדם שאין לו ד"א קרקע לקברו שם או בא"י וליתא להך טעמא מדמשני הכא דלית ליה קרקע ונראה שפשט המנהג שלא לדקדק אם יש לו קרקע לפי שרוב המקנין מקנין לחובת' ליתן או לשעבד נכסיהם וסמכינן להודאתם שהם מודים לחובתם ואין בודקים אחריהם ע"כ. וכתב רש"ל בב"ק פרק מרובה דין ט"ו שיזהרו העדים ולא יחתמו בשטר מתנה או הקנאה או הרשאה שנכתב בו אגב קרקע ואין לו קרקע אלא א"כ הוא כתוב בנוסח זה והקנתי לו ד"א קרקע כו' אבל אם כתוב בשטר והקנה לו קרקע משמע שעדים מעידים כך ואם אין לו מחזי כשיקרא אבל בדברי המרשה או המקנה אין חשש לפי שהודאתו כמאה עדים דמי ע"כ. וכתב רבינו בכנה"ג סקכ"ב ויראה לע"ד דלא הקפיד רש"ל ז"ל אלא על מה שכתוב בשטר והקנה לו ד"א בחצרו דמיחזי כשקרא שהרי אנו רואין שאין לו חצר ולא קרקע אבל אם כתוב בשטר והקנה לו ד"א קרקע ואין כתוב בחצרו יכולים העדים לחתום על זה דאין כאן מחזי כשיקרא דאפשר דהמלוה זיכה לו בתוך שדהו בקנין או בא' מההקנאו' שקונין בהם קרקעו' או שהשאילו או השכיר לו קרקע כל שהוא וכמ"ש הטור סקי"ג סעיף ו' ז'. וכתב שלזה כיון הרב תקון סופרים שכתב נוסחי שטר הרשאות בג' נוסחאו' בראשון ובב' כתב איך פ' מינה והרשה אגב ד"א קרקעו' מינוי גמור והרשא' כו' ובנוסח הג' דקדק לכתוב בפעח"מ פ' אמר לנו הוו עלי עדים וקנו ממני ק"ג מעכשיו וכתבו וחתמו עלי בכל ל' זכות ותנו לפ' איך אני נותן לו במתנה גמורה ד"א קרקע בחצרי ואגבן מניתיו והרשתיו והשלטתיו מינוי גמור והרשאה גמורה כו' ע"ש דבב' הנוסחים הראשונים שהם דברי העדים שמעידים שהקנה לו אגב ד"א קרקע לא הזכיר שיש לו בחצרו משום דאם אין לו קרקע מחזי כשיקרא אבל בנוסח הב' שמדבר המרשה והקנתי לו ד"א קרקע כו' כתב בחצרי דאין חשש דהעדים חותמים על הודאתו דהודאת ב"ד כק' עדים דמי עכ"ד ולדידי ק"ל בנוסח הא' והב' שכ' הר"ב תקון סופרים שכתב איך פ' מינה והרשה אגב ד"א קרקע כו' שהלא אין קנין אגב מהני אלא כשהוא מקנה לו הקרקע תחי' ואגב מקנה לו אבל כשלא הקנה לו קרקע אין שם קנין אגב כלל ואיך יועיל במה שיכתוב פ' מינה והרשה אגב ד"א קרקע כל שלא פירש שהקנה תחל' ד"א קרקע וע' בתשו' למוהרש"ך ח"א סי' קמ"ו דביטל הרב צוואה א' על ככה. ושוב ראיתי לרבינו בכנה"ג ז"ל בשם תשו' מהרש"א סל"ד שחולק ע"ז וכ' משום הא לא אירייא שכונת העדים אינה לומר באיזה קנין הקנה המתנה ואמרו שהקנין היה באגב ומסתמא משמע שנעשית כתקנה וכמ"ש הרשב"א בתשו' הובאה בב"י סי' ס"ו מחו' ל"ה ראובן נתן לשמעון שט"ח כו' עד והשיב שהמודה שהקנה לחבירו כו"כ הקנאה כתקנה משמע דכל שמודה דרך סיפור לא הוצרך לפרט אלא להזכי' כלל מה שעשה והקנה כבר ע"כ. ועוד כתב בעל התרומו' הביא דבריו הב"י סי' ס' ז"ל שכ' הראב"ד בסה"ת שהשיג על הרי"ף ששטר מתנ' שכתוב בו הקניתי לפ' אגב קרקע ד' דינרים אלו כו' עד והממון נקנה והאחריו' קיים ע"ש אלא שלא ידעתי למה לא השוה מדותיו בכל הג' נוסחאו' לכתוב כן ולמה בב' נוסחים ראשונים כ' מינה והרשה אגב ד"א קרקע ובנוסח הג' כתב אני נותן לו ד"א קרקע במתנה ואגבן אני מניתיו כו' ושמא יש לחלק בין הודאת אדם עצמו לדברי העדים דבב' הנוסחים הראשו' שהם דברי סיפור העדים ראוי לו' שעשו הדבר כהוגן משא"כ בנוסחא הג' שהם דברי הודאת האדם עצמו שצריך שיפרש ולפיכך פי' בהדיא שבתחל' הקנה לו ד"א קרקע ואגבן מינה אותו מורשה כו' וע' בכנה"ג ח"מ סר"ז ב"י אות כ"ט:

תשסג

שטר שכתוב בו לבסוף והכל אמת הו"ל כמ"ש והכל שריר וקים וא"צ להחזיר מעניינו של שטר בשיטה אחרונה וכמו שמצינו בגט כדת משה וישראל במקום והכל שריר וקים א"כ נראה דלאו דוקא ל' שריר וקים אלא כל מילי דמוכחי דליכא זיוף מהני ובשטר שכתוב בו שריר נרא' מדברי הטור שכתב בשם הרא"ש סנ"ד דא"צ להחזיר מעניינו של שטר בשיטה אחרונה ע"ש וא"כ ה"נ כיון שכתוב והכל אמת דהוי כמו שריר וקים אע"ג דלא החזיר מעניינו של שטר בשיטה אחרונה לא הורע כחו של שטר בזה דאע"ג שכתב הסמ"ג מצוה ן' דר"ש כתב עכשיו שאנו נוהגים לכתוב שריר וקים בכל השטרות אין לחוש אם מסיים בחצי שיטה אבל בגיטין נוהג רבי לכתב כדת משה וישראל בסוף שיטה כי שמא אינו חשוב כשריר וקים ע"כ אפ"ה אני אומר דאע"ג דל' כדת משה וישראל לא חשיב כשריר וקים מ"מ ל' הכל אמת נר' דעדיף טפי והוי כמו שריר וקים מהרשד"ם ח"מ ס"ל:

תשסד

שטרי דידן שכתו' בהם מכרתי נתתי לפ' בל' עבר כתב הר"ן ז"ל בפ"ק דקדושין עלה דמתני' דנכסים שיש להם אחריו' כו' ז"ל שטרי דידן אע"פ שכתוב בהם מכרתי נתתי ל' עבר שטרי קנין נינהו ולחזק הדבר כותבים כן כמו נתתי כסף השדה נתתיה לך וראיה לדבר דאמרינן בהשולח נתתי שדה לפ' נתתיה לו הרי היא שלו. וא"ר יוחנן וכולן בשטר כלומר שכתב לו בשטר בל' הזה. ושטרי ראיה דקאמרי' שאינו מועיל לקנין היינו שטר הודאה בעלמא שמודה שמכר. וכתב מהרשד"ם ח"מ סס"י רס"ה דהרא"ש והטור חלוקים עליו וס"ל דשטרי דידן לא מקרי שטרי מתנה וקנייה אלא שטרי ראיה ולא שטרי קנין וכמ"ש הטור סקצ"א ואפי' לדעת הר"ן בשטר שאינו אלא ספור דברי העדים מה ששמעו ממנו אין הקרקע נקנה ע"י אותו השטר ע"כ:

תשסה

שטר מכירת שטרו' דבעי למכתב קני איהו וכל שיעבודיה לאו דוקא ל' זה אלא כל שכתב ל' דמשתמע הכי שפיר דמי מבי"ט ח"א סקס"ט וכ"כ המ"ץ ח"א סל"ה ובסמ"ע סס"ו כת' שצריך שיכתו' אני פב"פ מקנה לך פב"פ שטר זה ע"פ ב"פ איהו וכל שיעבודיה. ורבינו בכנה"ג סס"ו כתב בשם מהרע"י ז"ל דאם כתוב בשטר ואמר לנא כתבו וחתמו בכל ל' של זכות ויפוי כח כו' הו"ל כאלו כתוב בשטר קני לך איהו וכל שעבודי' ושהסכי' בזה עמו מהרח"ש ועיין בתשו' מהרי"ל סי' ע"ט ומהראנ"ח בחלק ראשון סי' צ"ב כתב דאע"ג דקי"ל דאותיו' אינן נקנית אלא בכתיבה ומסירה והיינו שיכתוב לו שטר קנין קנה לך איהו וכל שעבודיה ע"מ שטר שכתוב בו בפני פ' ופ' מסר פלוני לפלוני שטר ואמר קני שטר זה הוא וכל שעבודו אע"פ שאינו מזכיר שכתב לו שטר אלו קנה לך איהו כו' אלא שא"ל כו' מהני דכיון דכתוב בשטר שא"ל קנה לך השטר וכל שעבודו אפשר שיש בכלל זה עדות על הכתיבה דומיא דהאומר נתתי שדה פ' לפלוני דאיתא בפ' השולח דקאמר עלה ר"י וכולן בשטר. ומהרימ"ט ז"ל בח"מ סי' צ"ג כתב על צוואה שכתוב בה עשרים אלפים לבנים שחייב לי עכו"ם אחד ע"י פוליסה להנתן חציים לבתו פלונית כו' כתב הרב ז"ל דאפי' למה שכתב ה"ה דבעי ש"מ נמי למימר בפירוש קני לך איהו וכל שעבודיה. הכא שהזכיר הפוליסה הרי הוא כמו שאמר איהו וכל שעבודיה דלא הזכיר הפוליסה אלא לשיעבודא דידה שע"י הפוליסה נשתעבד לו ועל ידה משעבדן עכשיו למקבל דאין לומר מראה מקום הוא שלא היה ליה לומר על ידי פוליסה אלא כך לבנים שבפוליסה ולא אמר ע"י פוליסה אלא להקנותה והאריך בראיה ע"ש. ומהרש"ח ז"ל סי' ל"ד על צוואה שכתוב בה נתנה מ' אסתר כל ממונא וכל דררא דממונא דאית לה לפ' כו' הביא תשו' הריטב"א ז"ל דהאומר נכסי לפלוני שטרי וכל שעבודייהו אקרי נכסי דשעבוד נמי היינו בכלל נכסיו ולא מבעייא בש"מ דלא בעי למימר איהו וכל שעבודייהו אלא ה"ה בבריא ושכן הסכימו כל הפוסקים ז"ל וכתב הוא וז"ל ובנ"ד שנתנה מ' אסתר כל ממונא דאית לה היינו כמו אם אמרה כל נכסיה שיש לה שבבירור ראינו שהדברים שכלל הראב"ע ז"ל בתיבת חילם בפרשת מטות שתרגומו נכסיהון כן כלל בס' המכלל בתי' רכוש שהוא תרגום ממון כמו שכתב בהערוך ואם כן ודאי שכמו שבכלל נכסים הוו שטרות כמו כן בממונא. ונר' דאסי' הרא"ש והרשב"א ז"ל דס"ל דלא מהני אלא בש"מ ולא בעי למימר אינהו וכל שעבודייהו יודו בנ"ד כיון דכתיב בשטר וכל דררא דממונא שר"ל ודאי דכל ממון שיש לו טענה וצד שום זכות ושייכו' הקנה אותה מחוט ועד שרוך נעל ודאי דבהא מודו כולי עלמא שהשעבוד בכלל ולא בעי למכתב אינהו וכל שעבודייהו ע"כ. ואם כתוב בשטר משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך אם בא למכור שטר זה סגי במסירה לחודא ולא בעי כתיבה ומסירה הרא"ש כלל ס"ח ס"ז והטור בסי' ס"אתכחב בשם הרא"ש דאם כתו' בשטר זה הל' דאין צריך הרשאה לכל מוציא השטר וע' בזה בתשו' הרב פרח מ"א סס"י ס"ו:

תשסו

שטר שכתו' בו והאמין המלוה ללוה בכל מה שיאמר ל' זה מהני לפסול אפי' עדי הודאה שמעידים בפנינו הודה המלוה שפרעו. הרב מהרשד"ם ז"ל ח"מ סימן ג"ל והרדב"ז סי' קס"ט כ' דמהני אף לפסול עדי מחילה שמעידים בפנינו מחל המלוה החוב דכל תנאי שבממון תנאו קיים ומהראנ"ח ח"א סי' קי"ז כ' על ל' כתב יד שכתוב בו וכל זמן שכ"י קיים אני מאמין לראובן בדבורו בכל מה שכתוב לעיל לשון זה כולל נאמנו' על הפרעון ואינו נאמן לומר פרעתי:

תשסז

שטר שכתוב בו מעידים אנו דלא הי' שיור ותנאי שטרא כתב הרב מהרש"ך ז"ל בנוספו' סי' א' דיכולים העדים לומר מה שכתוב שלא היה בו שיור לא נאמר לבטל את התנאי רק שלא היה שיור בגוף המכר ונאמנים כ"ש הטור סמ"ו ולכן צריך שיכתבו בשטר מעידים אנחנו שלא היה שום שיור ותנאי שטרא שוב אינן חוזרין ומגידים וע' בכנה"ג סמ"ו ב"י אות ס"ה:

תשסח

נהגו הסופרים לכתוב בשטרו' ונשבע לפרוע לזמן פ' בלי שידרוש ממנו כו' ע"פ ס' הרא"ש ז"ל דפסק שכל זמן שלא תבעו מלוה ללוה בזמנו אינו עובר על שבועתו כמפו' בטור ח"מ סע"ג ע"כ כותבים בלי שידרוש המלוה ממנו משום דעל הסתם אינו נשבע לפרוע באותו הזמן אלא בתנאי שידרוש ממנו הרלנ"ח קל"ז:

תשסט

שטר שדוכין שכותבי' שבועה ואח"כ קנס ואין כתוב בשטר מלבד שיעבור על השבועה יפרע הקנס נסתפק המבי"ט ז"ל בח"ג סי' כ"ד אם הכונה היא שאם לא יתרצה ויפרע הקנס לא יעבור על השבועה או אם הכונה שמלבד שיעבור על השבועה יפרע הקנס. ומהראנ"ח בח"ב סי' ס"ז דקדק מדברי הריב"ש סי' שפ"ז ומדברי הרשב"א ז"ל שהביא הב"י ח"מ סי' י"ב מחודש ו' דעובר על השבועה וכן כ' מהרא"ש סימן ס"ד וכתב שכן דעת מהריב"ל ס"ב סי' פ"ח. אבל הרב ב"ח בטור ח"מ סס"י ר"ז בס"ס ז"ך כתב דכל שלא פירש דהקנס לא יפטור השבועה איכא למימר שדעתו היה בקנס לפטור מהשבועה. וכתב מהראנ"ח בחלק ראשון סימן ס"ו ז"ל ספרי דוקני רגילין לכתוב מלבד שהוא עובר על השבועה יפרע כו"כ ונראה שכל שלא נכתב אין סתמו כפירושו עכ"ל ואם כתוב הקנס למעלה והשבועה למטה ודאי שאעפ"י שיפרע הקנס עובר על השבועה המבי"ט שם חלק שני סימן כ"ד והר"מ מינץ סי' י"ו כתב דאף על פי שכתוב השבועה למטה אם כתוב בשטר בל' הזה נשבע לקיים כל הכתוב לעיל כדרך הנז' בפרעון הקנס פטור מן השבועה ואם הלשון מסופק יד בע"ה על התחתונה והר"ב כנה"ג תמה על זה דהא קי"ל ספק שבועה להחמיר:

תשע

שטר שכתוב בו ונשבע שלא ישא אחרת עליה בחייה ושלא יגרשנה ואם ישא או יגרשנה נתחייב לה לפרוע כתובתה אעפ"י שהשבועה אינה מבוררת רק על שלא ישא אשה כו' ואח"כ כתוב ואם ישא אשה עליה נתחייב דמשמע דהחיוב הוא בלא שבועה מ"מ מסתברא לי שהשבועה חוזרת גם על הפרעון כיון דהפרעון הזה אינו בתורת קנס אלא פרעון מה שהוא שלה והכל דבר אחד ולכולי עלמא כל כה"ג הפרעון הוא תקון השבוע' וכל שפרע לה הכתוב' אינו עובר על השבועה:

תשעא

כתב יד שכתוב בו מודה אני איך אני חייב לפ' סך כך ממון לפורעם לזמן פ' בשבועה נסתפק מהרש"ך ז"ל ח"א סי' קע"ב אם ההודאה קאי על השבועה ולא מצי טעין לא נשבעתי או דילמא לא קאי אלא לחיוב ולא לשבועה ומצי למימר לא נשבעתי ע"כ ורבינו בכנה"ג ז"ל בח"מ סי' ע"ג ב"י אות י"ו כתב וז"ל ונראה ברור מדברי הרב בצלאל דקאי ההודאה גם על השבועה וכ' הרב מ"צ ח"ב סי' ס"ז דלא שבקינן ודאי של הרב בצלאל מפני ספקו של מהרש"ך ז"ל ואני אומר דאם כתוב בשטר ובשבועה בוא"ו העטוף יש מקום לספק רש"ך ז"ל אבל אם כתוב בשבועה בלא ו' הדבר ברור דההודאה קאי אף על השבועה ע"כ:

תשעב

שטר שהי' כתוב בו הנני נותן לפלוני החצי מכל מה שאקבל מהעזבון שהניח אברהם דודי שנפטר במקום פ' כו' ונודע שלא היה דודו אלא בן דודו אין חשש לומר שרצה להטעותו והשטר פסול אלא שטר כשר הוא כיון שכתוב בו אברהם דודי שנפטר במקום פ' והוא ידוע כי לא נפטר שם קרובו אלא זה אברהם בן דודו והעדים ידעו שע"ז אברהם בן דודו הוא שכתב שטר המתנה אלא שחשבו שהי' דודו ולא הי' אלא בן דודו וכיוצא בזה אמרינן פרק התקבל על ההיא דהוו קרי לה נפשא ואזיל סהדי וכתבו תפוואתה ואסיקנא אמר ר"ן כותבים ונותנים אפי' מאה פעמים וה"נ היו יכולים העדים לחזור ולכתוב השטר, ולכתוב אברהם בן דודי ואם הנותן הוא שאמר בפירוש אברהם דודי ואיכא חששא דדילמא נתכוין להטעותו אפ"ה כיון שהוא אמת שנפטר באותו המקום אברהם בן דודו עליו הוא שאמר וקראו דודי שאולי היה זקן והיה רגיל לקוראו דודי לקרב הקורבה כאלו שרגילים בני אדם לקרא שני למי שהוא נ' עמו ואע"ג דבקרא נראה דדייק דודי דוקא כדכתיב או דודו או בן דודו יגאלנו הא מצינן נמי בקרא חנמאל בן דודי והדר כתיב לעיני חנמאל דודי וכן כתב רד"ק ז"ל ר"ל בן דודי כי בן דודו הי' כמו שכתוב למעלה וכן וגם את לוט אחיו ורכושו השיב כו' ר"ל בן אחיו ואע"ג דמצינן למימר דהתם דגלי כבר קרא שהי' בן דודו לא הקפיד אח"כ לקוראו דודו וכן גבי לוט. אבל הכא שלא הי' ידוע קודם מי הי' נמצא שלא על בן דודו קאמר אלא שרצה להטעותו ולא נתן דבר זה אינו דכל מאי דאפשר לפרש לישנא דשטרא כי היכי דלא, ליבטיל כוליה שטרא עבדינן הכי ומכשרינן ליה כמו שכתבו הרא"ש והריב"ש ז"ל בתשו' והביאו כמה ראיות וכיון שהוא ידוע שלא נפטר אברהם דודו אלא זה בן דודו שהזכיר גם שהוא קראו דודו אין לחוש כיון שהזכיר מקום מושבו ועליו הוא שאמר אברהם דודי והשטר כשר המבי"ט בח"א סימן נ"ג:

תשעג

שטר חוב היוצא על שמעון שהי' חייב לאביו של ראובן סך מעות והוא מקויים כהלכתו אלא שנמצא כתוב בו שמעון בן פ' ז"ל והוא היה חי באותו זמן בעיר אחרת כתב בתשו' הראנ"ח ז"ל חלק ראשון סימן מ"ג שאין השטר נפסל כך מכמה טעמים חדא שיש לתלות ולומר שהקנין היה בזמן הכתוב בשטר ולא נכתב עד שמת אבי הלוה שהרשות ביד העדים לעשות כן כמ"ש בח"מ סימן מ"ג וגדולה מו' יש להביא ראיה מתשו' הרשב"א שהביא מרן הב"י סימן מ"ג על שטר מתנה שהי' לכתוב בשנת נ"ח וטעה וכ' בשנ' נ"ז ומוכיח שהיא ט"ס שכתוב בו ותנו ביד חתני ובשנת נ"ז לא היה עדיין חתנו ומסיק שם הרשב"א דראובן הקונה נאמן לומר טעות היה מגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא ובשנת נ"ז קנו מידו כו' ע"כ וה"ה הכא. ועוד שאין לפסול את השטר מפני זה כיון שאין הטעות בגוף השטר ולא דייקי סהדי ולא הסופר ואע"ג דאמרי' דמעלי' משטרות ליוחסים אם היה כתוב בשטר פ' כהן לוה מפ' שאני התם שהכהונה מעלה ומוריד להכר הלוה והוא סי' שאינו עשוי להשתנות אבל מחיים למות כל אדם מוכן לזה ולא דייקי סהדי בהכי ואפשר שיצא על אבי הלוה איזה קול של מיתה ונמצא שקר ובפרט שהי' אביו בעיר אחרת שלא הי' מוטל על העדים לחקור ולדרוש על הענין כיון שאינו נוגע לגוף העדות ואע"פ שהרשב"א ז"ל כתב בתשו' על ב' יוסף ב"ש הדרים בעיר אחת ויצא שטר חוב על אחד מהם ואביו של אחד מהם כבר מת בשעת הלואה וכתוב בשטר אני יוסף ב"ש נר"ו לויתי מפ' מנה והשיב שכל שהוא כותב כן יש לחוש שמא הערים לכתוב כן כדי לפטור את עצמו ולחייב את חבירו שעדיין אביו חי ואפי' עדים חתומים בו לא אמרינן בכי האי גוונא אכולא מילתא קא מסהדי אבל אם הי' כתוב בשטר אמר לנו יב"ש נר"ו לויתי מפ' מנה נראה דהוי סימן ע"כ א"כ לדעת הרשב"א כי היכי דנר"ו הוי סימן לחייב את יב"ש שאביו חי ה"נ הוי ז"ל סימן לענין היות השטר מוקדם ואפי' לדעת הב"י ז"ל דנר"ו לא הוי סימן היינו דוקא בנר"ו אבל ז"ל אף הוא מודה להרשב"א דהוי סימן משום דלא שייך ביה ההוא טעמא דנר"ו דקאי איוסף ולא אשמעון זה אינו לענינינו לפי דקי"ל תרי יב"ש בעיר א' קלא אית להו ואית להו לסהדי לשלש או לבקש איזה סי' להודיע על מי הם מעידים כדי שלא יהיו העדים אנשי ריק שמעידים בדבר שאין בו תועלת ואפי' בענין זה כתב שאם הוא ל' הלוה עצמו חיישינן להערמ' ודאי אבל בענין מיתה וחיים בקל מאמינים העדים את הלוה שבשאר סי' לא מצי' שחוששין לכך ועוד דדוקא לענין סי' דבכל דהו סגי לסי' אמרינן דסגי בכתי' נר"ו אבל לא להוציא שטר מחזקתו לעשותו מוקדם וראי' לזה מתשו' הרשב"א הנזכר באותו שטר שהי' כתוב בו ותנו ביד חתני כו' שלא פסלו לעשותו מוקדם בשביל מלת חתני וכן לא נפסול את השטר להחשיבו מוקדם בשביל שכתוב בו ז"ל. ובתשו' סימן ק"י הכשיר שטר שדילג הסופר תיבת שנת וכ' סתם השכ"ז דודאי הכונה בו להורות על פרט השנה שנעשה בו המעש' ואע"פ שלא כתב בו השכ"ז ליציר' כבר כתב הרא"ש בתשו' שאם חסר לבריאת עולם שאינו מעכב וכן חסרון שנת נרא' שאינו מעכב דודאי מסתמא איכוין לפרט השנה וש' השכ"ז קאמר ויגיד עליו ריעו פרט יום השבוע ופרט יום החדש ושם האריך להוכיח הטעות ש' השכ"ז במקום שהי' ליה לכתוב השמ"ז בשטר שאין בו חשש מוקדם תלינן בט"ס ואין השטר נפסל בהכי ע"ש ובתשו' מהרא"ש סימן ל"ה ועיין בתשו' שם במהרא"ש סימן קמ"ו דשטר מחילה שהקדימו זמנו דאין לפוסלו מפני כך אע"פ שהקדימו העדים בכונ' אפי' שלא מדעת הנמחל אבל שטר מחיל' שכתוב מאוחר פסול ע"ש ובשו' מהרמא"י ז"ל כ' דשטר הרשאה אם הקדים הסופר או איחר הזמן דאין נפסל בכך ע"ש:

תשעד

כתב יד שכתוב בו אני פ' הבא על החתום חייב לפ' מנה כו' כתב המבי"ט שם ח"א סימן רצ"ב דאע"פ דאינו כתוב בו מודה אני פ' כו' יש לו דין כ"י וכ"כ רש"י בפ' גט פשוט גבי מאן דבעי למחוי חתי' ידיה בב"ד לא לחוי בסוף מגילתא דיל מא משכח ליה אחר וכ' דמסיק ביה זוזי ופרש"י ז"ל שמא יכתוב אני החתום לויתי מפ' מנה ותנן הוציא עליו כתב ידו וכ"כ במשרי' נתיב ד' ח"ד וכן בס' צה"כ כתבו דלא בעי' שיכתוב אני מוד' ע"ש:

תשעה

כתב מהרש"ך ח"א סי' פ"ו דמקום שנהגו דכתב יד יהי' דינו כשטר גמור ואינו נאמן לומר פרעתי מנהגם מנהג ובח"ג סי' מ"א כתב דלא מבעיא במקום שנהגו כן אלא אפי' שנעשה העסק במקום שנהגו כן ובמקום הפרעון אין נוהגים כן הולכים אחר מנהג המקום שנעשה העסק. ועוד בענין המנהג בשטרות כ' מהרשד"ם ז"ל ח"מ סימן מ"ג דמקום שנהנו שאין גובין בשטר אפי' חתום בב' עדים אא"כ החייב חתום בו הולכים אחר המנהג:

תשעו

שטר שכתוב בו לפרוע לו עד זמן פלוני בלי שום שאלת זמן אם מנהג הסוחרים לתת זמן ל' יום הולכים אחריו הראד"ב סי"א ושם בסי' י' כ' דאם נהגו הסוחרים לפרוע במעות שעוברים באותה שעה אע"פ של' השטר מוכיח בהיפך הולכים אחר המנהג:

תשעז

שטר מתנה שאין כתוב בו כתבוה בשוקא וחתמוה בברא אם נהגו באותו מקום להכשירו מנהגם מנהג והולכים אחריו הרדב"ז סרכ"ח. והריב"ש ז"ל בסי' ק"ה כתב דאם ל' השטר אינו מספיק מן הדין כל שנהגו לגבות בכיוצא בו הולכין אחר המנהג וכן כתב בס"ס שמ"ה לענין מנהג הסופרים הכותבין בשטרות סתם אגב ד"א קרקע ומן הדין בעי לסיים הקרקע שהוא מקנה לו ע"ש. ומהרש"ך ז"ל בח"ג סימן מ"ח כתב דאם המנהג לפרש הל' הכתוב בשטר שיש לספק בכונתו בתפסו במושלם שהיתה כונתו ע"פ אותה הכונה שראוי לפרש אין ספק שראוי לדון ע"פ אותו המנהג ואפי' להוציא מן המוחזק וכל מה שנהגו הסופרים לכתוב בשטרות אם הוא ל' שהורגלו הסופרים לכותבו לשופרא דשטרא הולכים אחריו כדאמרינן בפרק המקבל ר"מ הי' דורש ל' הדיוט והאריך הרא"ש בזה בתשו' כלל ס"ח סי"ג והטור בסימן ס"א כתב בשמו וכל דבר שנהגו במדינ' לכתוב הן נאמנו' הן כתבוה בשוקא הן שאר שופרי דשטרי שכבר נהגו הסופרים לכתוב כל מי. שמקנה בסודר לכתוב דעתו שיכתב במנהג המדינה. ומיהו נראה דהיינו דוקא ללשונות שהורגלו הסופרים לכתוב מכח המנהג לשופרא דשטרי. אבל אם הוא דבר שעשו הסופרים ע"פ צואת המצוה להם אין הכרח כלל שכך הוא המנהג וזה בדברי הרא"ש ז"ל כלל נ"ה סי' י' ז"ל ומה שהבאת ראיה מסופרי העיר שכתבו צואת הנשים ומחלקות נכסיהן על פיהם ואין אדם מוחה בידם מה ראיה היא זו מהסופרים כי למה לא יכתבו הסופרים ויחתמו העדים מה שמצוים להם לכתוב ולחתום כדי להרבות וכן ראוי להם לכתוב כל ענינים שבין אדם לחבירו וכשיבא הדבר לידי ערעור וכי יוכלו לומר אותם שציוו לכתוב השטר אם לא הדבר שריר וקיים לא היו העדים והסופר כותבים וחותמים ואין ערעור על הסופר והעדים אם יבטל הדיין מה שכתבו כי יאמרו אנו כתבנו וחתמנו כאשר צוו אותנו בעלי הנכסים שהי' אז הממון בידם ומי שירצה לערער על בעלי הצואה יבא ויערער ואין נקרא פשט מנהג ע"י סופרים כי הם כותבים כל המתבקש מהם ושמא לא ידע המערער שהי' ליה כח לערער ולבטל או שמא ערער וסילקוהו בדמים ע"כ ועם שר"י חולק עם הרא"ש ז"ל בזה כמ"ש שם דברי הרא"ש נכוחות בטעמן לענין הלכ' משא מלך דף ס"ד שורש י"א. ומהראנ"ח חלק ראשון סס"י כ"א כ' בשם תשו' הרשב"א ז"ל שכ' וז"ל שאלת ראובן תובע משמעון מנה שהלוהו בשטר והשיב שמעון אין לי מעות טול קרקע השיב אין לי ליטול קרקע אלא מעות לפי שכתוב בשטר ההוא מעות בעין השיב שמעון מנהג הסופרים לכתוב כן בכל השטרות ומי שרוצה להתנות בלי להורידו לשומת שום קרקע ושום מטלטל. תשובה אם דרך הסופרים לכתוב כן מעצמם בסתם ההלואות והמתנין בפירש כותבים כמו שטען שמעון הדין עמו ואע"פ שהי' אפשר לומר דכיון דהוא יודע שדרך הסופרים לכ' כן בסתם הלואות וזה שתק ולא מיחה בפירוש ביד הסופר שלא לכתוב סתמו כפירושו דכל שהוא נודע שהסופר כ' כן מן הסתם הרי הוא כאלו קבל כן בפועל אלא דכיון דכל המתנין כן מתני' בפירוש בלתי להורידו לשומת שום קרקע כו' וכל בסתם אין כותבים כן לפיכך לא חשש למחות ביד הסופר בפי' מימר אמר דכיון דכל המתנים כ' בפי' לא איכפת ליה שנוהגים הסופרים לכתוב דדבר ידוע שאין זה אלא מילתא בעלמא וכל שיש ספק בדבר הולכים להקל אף הנתבע ע"כ ובתשו' זו נסתפק מהראנ"ח ז"ל על שטר שבא לפניו שהי' כתוב בו וכל זמן ששטר זה יהי' קיים ביד ראובן או ב"כ יהי' נאמן המוציאו כשני עדים כשרים לומר לא נתפרע מזה החוב לא כלו ולא מקצתו כו' אם ל' נתפרע קאי אמוציא ור"ל שיהי' נאמן המוציאו לומר שלא נתפרע הוא מהחוב הזה או קאי אחוב שלא נתפרע לא לו ולא למלוה לא כולו ולא מקצתו ולכאורה נר' דקאי אמוציא אי מצד לשון נתפרע דכ' ולא כתב נפרע ומצד ל' מהחוב שכתב ולא כתב נפרע חוב זה דבשלמא אם הי' כותב לא נתפרע מחוב זה לא מקצתו ולא כולו היה אפשר לומר ולדחוק דמשום מקצתו הקרוב אליו כתב מחוב זה אבל כיון שכתב לא כולו ולא מקצתו לא אתי שפיר לישנא דמחוב לכן יש לנו לומר דאמוציא קאי וכתב אי אמוציא קאי היל"ל לא מכלו ולא מקצתו י"ל דכלו או מקצתו אחוב קאי כאלו בא לפרש דחוב דקאמר מובן כלו או מקצתו או דמחוב נמשך על כלו ועל מקצתו ג"כ ואין לדקדק דל' לא נתפרע משמע שהוא ל' הטענ' עצמה שהמוציא יטעון ובשלמא אי נתפרע קאי אחוב שפיר קאמר שהמוציא אומר שלא נתפרע מזה החוב אבל אי אמוציא קאי היל"ל לא נתפרעתי די"ל שאינו אלא ל' העדים שאומרים שיהא נאמן לומר לא נתפרע ואע"ג שהי' להם לכתוב שיהא נאמן לומר שלא נתפרע לישנא קלילא נקט נפקא מינה דכיון דלשון לא נתפרע אמוציא קאי הרי לא האמין אלא המוציא לומר לא נתפרע ויכול לטעון הלוה שלא האמין אלא המוציא ואם אתה נאמן עלי מכח התנאי דילמא המלוה נפרע ואני לא האמנתי אלא מוציא השטר וכתב א"כ מאי אהני נאמנות המוציא כיון שעדיין יכול לטעון שהמלוה נפרע אהני להיכא שידענו שלא נפרע כגון שמת בתוך זמנו אבל אם לשון לא נתפרע אחוב קאי הרי האמין להמוציא השטר לומר שלא נתפרע החוב לא לו ולא למלו' עש"ב דמסיק דאפי' אם ת"ל שהאמין גם למלוה שמא לא האמין אלא כשיאמר שלא נפרע אבל כל שאין המלוה בחיים לא האמין ע"ש:

תשעח

שטר שכתוב בו והתנו שהפרעון יהי' לט"ו בשבט באיזה מעות שירצה המלוה ואם יעבור יום אחד ולא יפרע החוב הנז' שיהי' הפרעון כך וכך כו' ולבסוף כתוב והוברר שיהי' הפרעון לר"ח אדר כו' יש להסתפק אם הדר ביה מכל התנאים הקודמים שהרי הזמן הא' הכתוב בשטר שהי' לט"ו בשבט וע"ז התנה שאם יעבור יום אחד שיהי' כ"וכ. ויש לספק אם התנאי החדש שנכתב בסוף השטר שיהי' הפרעון לר"ח אדר אם נשאר התנאי הראשון במקומו או הדר ביה מכל התנאים האמורים למעלה עלה בהסכמה דלמאי דחזר ביה חזר ולמאי דלא חזר לא חזר וכיון דאינו כתוב למטה בסוף השטר אלא שהפרעון יהיה לר"ח אדר נראה דלא בא תנאי זה אלא לפרושי ולאפוקי שהפרעון שכתוב למט' בט"ו בשבט הוברר שחזרו בהם והסכימו שיהיה לר"ח אדר אבל לעולם שהתנאי האחר שאם יעבר זמנו כו' נראה דתנאי זה קיים וכמ"ש מוהריק"ו שורש ו' דכי אמרינן תחתון עיקר היינו דוקא היכא דמכחישין זא"ז דאיכא למימר הדר ביה וכמ"ש הרשב"א שם אבל היכא דליכא חזרה כגון היכא דאפשר לקיים שניהם לא עדיף תחתון מעליון ואדרבא יותר סברא לומר שלא חש להאריך בתחתון מפני שסמך עמ"ש למעלה ע"כ וה"ה הכא אע"ג דאית לן למיזל בתר תחתון שכתוב הפרעון יהי' לר"ח אדר זה יהיה לענין הפרעון לבד אבל לענין התנאי הנעש' לעיל נראה דבמקומו עומד כיון שהתנאי התחתון אינו מכחיש לעליון ואפשר לקיים שניהם ולומר דכרי שלא להאריך לא חש לחזור ולכתוב ואמרי' שסמך על מ"ש למעל' הר"ש הלוי ח"מ סימן ג"ל:

תשעט

שטר שכתוב בו על ראובן ושמעון אחיו שהי' שטר עסק משא ומתן עם לוי ונכתב שטר א' ביניהם מכמה עניינים שנתחייבו ראובן ושמעון ללוי. ולבסוף כתוב בשטר בזה הל' וראובן ושמעון הלכו ונטלו קנין הם מעצמם להר' לוי הנז' אין בקנין זה שום ממשות כלל דל' הלכו ונטלו קנין הם מעצמן משמעותו שראובן ושמעון הם נטלו הקנין מעצמ' ותפסו הסודר מדלא כתיב בשטר והלכו מעצמן ונטלו קנין דאז הוה משמע שההליכ' היתה מעצמן אבל נטילת הקנין הית' מחמת שהקנה להם לוי הסודר אבל השתא דכתיב והלכו ונטלו קנין הם מעצמם משמע ודאי דנטילת הקנין היתה מעצמן וכיון שכן ודאי דאין בקנין זה ממש וטעמא דמילתא דהא קי"ל דאין קונין אלא בכליו של קונה וזה שהקונ' יתן כלי למקנ' ומתוך כך יקנה המקנ' החפץ או מתחייב כמו שמתחייב חליפי הכלי שהוא נותן לו אבל הכא שהם מעצמם נטלו הסודר נמצא שאין כאן סודר של קונה שיקנ' לו הסודר ההוא מדעתו כדי שיתחייבו ראובן ושמעון הנז' בחליפיו וכן כ' הרמב"ן בתשו' ז"ל איש א' אחז בכנף מעילו של חבירו וא"ל אני נוטל קנין שאני חייב כו"כ לפ' והשיב קנין אין כאן דאין קונין אלא בכל יו של קונה והיינו דקריא לי' חליפין שזה כמחליף נכסיו בסודר זה של קונה ומה שאנו קונין בסודר של אחרים היינו משום דבעל הסודר מקנה סודרו לקונה אבל זה שתפס בכנף מעילו של חבירו שלא מדעתו לא עשה כלום שאין כאן סודר של קונה ולא של מקנה ולכ"ע לא עשה כלום אף בנ"ד כיון שראובן ושמעון הם מעצמם נטלו הסודר והקנין נמצא שלא הי' בכליו של קונה ולא הקנה להם הסודר לכשיתחייבו בחליפיו דברי ריבות סימן ש"ו:

תשפ

שטר שכתוב בו הנני מודה כו' כאלו נעשה בב"ד חשוב דלא כאסמכתא כו' והי' שטר ערבות הוי כאלו נעשה השטר בב"ד וערב דב"ד לא בעי קנין ואפי' לא נכתב כן כיון שהורגלו לכותבו כמי שנכתב דמי מהר"י מינץ סי' ג"ל וכתב רבינו הרב בעל כנה"ג סימן קכ"ט ז"ל ולא נהירא לי טובא שהרמב"ם ז"ל שכתב דערב ב"ד משתעבד היינו שנעש' ערב לב"ד אבל כל שלא נעש' ערב לב"ד אע"פ שנעש' ערב בב"ד בעי קנין א"כ מה יושיענו היות השטר נדון כאלו נעשה בב"ד לא יהא אלא שנעש' ערב בב"ד ממש ונתערב בפניהם כל שלא נתערב לב"ד בעי קנין ושמא ס"ל למהר"ם ז"ל דכל שכתוב בשטר כאלו נעשה בב"ד חשוב הוי כאלו אמר שנעש' בב"ד חשוב ונתערב להם. ומיהו לא נהירא דכל שנתערב לב"ד בפועל הטעם הוא משום דבההיא הנא' דהימנוהו ב"ד משתעבד וזה הטעם לא שייך כשנכתב בשטר כאלו נעש' בב"ד חשוב דאין כאן אלא פטומי מילי ולעולם לא משתעבד ודוחק לומר דהודאת בעל דין מהני כאלו הודה בג"ד. ועיין בתשו' הרדב"ז ז"ל סימן רי"ח כתב כדברי הרב כנה"ג ע"ש.

תשפא

שטר ב' שלוו דקי"ל דנעשו אחרא' וערבאין זה ע"ז אם נכתב שטרא על זה סתם ולא הוזכר תנאי אחראין וערבאין זע"ז אע"פ שלא נכתב כנכתב דמי ואחראין וערבאין זה על זה. תשו' הרב פרח מ"א סס"י קי"א מדברי הירושלמי בהדיא ע"ש:

תשפב

שטרי דכתיבי בהו לישני דיפוי כח כגון דכתיב בהו ב' קניינים א"נ דכתיב עשוי בכל אופן המועיל כחז"ל ומסודר בכל חזוקי סופר דכל הני שפרי דשטרי מהני להקנות בכל מקום דאיכא רעותא בהקנא' כמו שנתבאר בסימן דלעיל. הנה כתב הר"ן בשם הרשב"א בפ' האשה שנפלו עלה דאמרינן בגמ' הא בכלן כו' כתב שם בשטר מברחת דלא קנה המקבל שכ' הרא"ה שאם כתוב בשטר המקבל ל' נתנה לו מ"ג מתנה חלוטה קנה המקבל דכגון דא לאו שטר מברחת הוא והרשב"א ז"ל כ' שעכשיו שנוהגים לכתוב בכל שטרי המתנות מתנה גמור' מתנה חלוטה שאפשר לדון שאע"פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי דומיא דמ"ש ר"י ז"ל גבי כתבוה בשוקא כו' דכיון דהכל מורגלין לכתוב כן בזמנינו אצ"ל כן בפי' דאלו רצה לכסות המתנ' היה, מצוה לו' שלא יכתבו כן בשטר שהרי הוא יודע שכן כותבים וכאלו צוה בפי' כתבוה בשוקא וה"נ גבי אשה הנותנת כוון שיודעת שבכל השטרות כותבים בזמנינו זה מתנה גמור' וחלוט' אע"פ שלא צותה בפי' ולא נכתב בשטר כיון דכ"ע ידעי דבזמן הזה נוהגים הסופרים לכותבו הרי שטר זה כאלו נכתב בו בפירוש שמתנ' גמורה וחלוט' וקנה המקבל ולא דיינינן ליה כשטר מברחת ופקפק הרשב"א ז"ל בזה דלהיות' אשה אי אפשר שתדע בנוסח השטרות לתלות בה שסמכה על מה שנוהגים לכתוב בנוסח. השטרות דאתתא לא ידע' כולי' האי עד שיעידו העדים שכך אמרה להם שנתנ' למקבל במ"ג וחלוט' ע"כ וכ"כ הר"ב פ"מ ז"ל ח"א ספ"ו דקס"א ע"א דע"כ לא פקפק הרשב"א אלא כשלא נכתב בשטר כל עיקר לסמוך על מנהג הסופרים ולומר שהאשה סמכ' על המנהג לעשות דבר שלא נכתב כאלו נכתב בכה"ג הוא דפקפק הרשב"א אבל בשטר שכ' שנעש' כתחז"ל והעד עדים נלע"ד דכל כה"ג אינו נכנס בגדר פקפוק הרשב"א הנז' שהרי העדים מעידים שנעש' כתחז"ל ושם כתב שמהרש"ח סימן ל"ד פקפק אף בשטר שכתוב בו שנעש' כתחז"ל ע"פ דברי הרשב"א והשיג עליו ועכ"ז לא החליט לעשות מעשה ואפי' כשהעדים ת"ח כמבואר שם ועיין בזה בתשו' ספר כהונת עולם סימן ס"א. וראיתי בתשו' פמ"א סי' י"ד הביא ההיא דכתב הרמב"ן דכשיש ב' קניינים כתובים בשטר דמהני להקנות במקום דאיכא ריעותא כתב שם מהרש"ג וז"ל כתוב בשטר ב' קניינים שכתוב ולגמור ולקיים כל הנ"ל נטל קנין פ' קנין גמור כו' עד וקנינא כו' נלע"ד דאין לומר בענין זה שהם ב' קניינים משום שלזה א"א נוסח השטר שבתחל' כותבים הענין של מכיר' והביטול מודעי ומ"ד ואח"כ כותבים ולקיים כל הנז"ל נטלנו קנין גמור ושלם מעכשיו במדל"ב כו' ואח"כ לחזור מענינו של שטר בשטה אחרו' כותבים בקיצור דלא כאסמכתא כו' בביטול מודעי כו' דהיינו ביטול המודעות שכתב קודם באורך שלא יפסל היינו מה שכתב בתחלה שלא יפסל מחמת מחק או גרר ואחריות היינו מה שכ' בתחלה ששעבד נכסיו ונאמנות כו' היינו מה שכתב בתחלה והאמינו עליו כו' ומה שכתב מסודר כו' היינו מ"ש בתחל' וציוה שיסודר שטר זה בעצת חכמים וקנינא כו' היינו מ"ש בתחל' ולקיים כל הנ"ל נטלנו קנין מפ' כו' וכיון שכן שכל זה אינו אלא נוסח השטר שבא לחזור ולכתוב בקיצור כל מאי דכתיב לעיל לא מקרי זה ב' קניינים ומ"ש הרמב"ן שהם ב' קניינים הוי הקנין שכתוב בשטר קודם והוא וקנינא מפ' על מה דכ' ומפורש לעיל אבל לא מ"ש וקנינא ואפי' בזה הלשון של וקנינא ע"כ מאי דכתיב לעיל תמה מהריב"ל בח"ד ד"ע סי' ל"ב שאין זה ב' קניינים דמה שכתוב וקנינא מפ' על מאי דכתוב שאין כו' אינו קנין חדש אלא לומר שעשו העדים שליחותם ועשו וקיימו מה שציוה עליהם שיקנו ממנו ונ"ט לדבר דס"ל להרמב"ן ז"ל דאם העדים היו חותמים באותו שטר שכתוב וקנו ממני אף שלא היה כתוב בשטר וקנינא כו' אפ"ה הוה סגי דכיון דקא מסהדי דא"ל שיקנו ממנו וחתמו באותו שטר חזקה עשו העדים שליחותם ואי לאו דקני מיני' לא הוו חתמי ע"כ. אבל האי דכתיב וקנינא כו' ודאי שאין זה ב' קניינים אלא שמפרש כל דכתיב לעיל כמו ההיא דביטול מודעי כו' ואחריות כו' ונאמנות כו' כדכתיב ע"כ. וז"ל תשו' הפ"מ ח"א סימן ס"ו ומדברי הרמב"ן שבתשו' בב"י סי' קצ"ה נר' ומטים דבריו שב' קניינים מקרי בשטר שכ' בראשיתו קנו ממני איך אני מקנה לו האויר שעל פתח חצרי כו' ולבסוף כתיב ביה וקנינא מיניה אבל מאי דכתיב לעיל שכגון זה ב' קניינים מקרי כמו שיתבונן המתבונן בדברי הרמב"ן הנז' כי פשטן נוטה כי ב' קניינים שכתב שם בדבריו הא' מהם הוא מה שבא בדבריו שאמר המקנה בתחלת השטר קנו ממני והקנין הב' הוא כשחזר בסוף השטר וכתב בו וקניינא כמו שיע"ש הגם כי יש לצדד בדברי הרמב"ן דב' קניינים שכ' הרמב"ן הוי כשכתוב בשטר ב"פ וקנינא כי קנו ממני הכתוב בריש שטרא אינו מן המנין דקנו ממני לספירת דברים הוא דאתא ע"כ ונראה שלא זכר שם תשובת מהריב"ל שהסכים שדעת הרמב"ן הוא דאפי' בקנינא מיני' חדא זימנא הוא ב' קניינים כיון שאם העדים היו חותמים בשטר שכתוב וקנו ממני אף שלא היה כתוב וקנינא מיניה הוי סגי כנז"ל ועיין גם בתשו' שי למורא סימן כ"ט דנר' כי גם הוא לא ראה תשו' מהריב"ל הנז':

תוכן העניינים

קהלת יעקב - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה